הקוורטט הסוני: גוש אזורי חדש משנה את כללי המשחק

בשקט יחסי, הרחק מהכותרות הדרמטיות, מתרקם בחודשים האחרונים אחד המהלכים המעניינים ביותר במזרח התיכון: התגבשותו של "קוורטט" סוני הכולל את פקיסטן, מצרים, סעודיה ותורכיה. הרקע ברור – אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת בין ישראל, ארצות הבריתואיראן טלטלו את האזור ושינו את מאזן הכוחות. הפגיעה בתשתיות הציר האיראני, לצד חששות מהגמוניה ישראלית עולה, יצרו אצל מדינות סוניות מרכזיות צורך לחשב מסלול מחדש – לא כבודדות, אלא כקבוצה.

המפגשים הדיפלומטיים האינטנסיביים שנערכו באביב 2026 בין שרי החוץ של ארבע המדינות אינם מקריים. הם מבטאים ניסיון מודע לבנות גוש אזורי חדש – לא כזה שנשען על מעצמות חיצוניות, אלא על שיתוף פעולה מקומי בין מדינות ריבוניות. זהו שינוי תפיסתי: מעבר מביטחון "מנוהל מבחוץ" לביטחון אזורי רב-קוטבי, שבו המדינות עצמן מנסות לעצב את סביבתן האסטרטגית.

הרציונל מאחורי המהלך נשען על שילוב יכולות. פקיסטן מביאה לשולחן כוח גרעיני וצבאי משמעותי; תורכיה מציעה תעשייה ביטחונית מתקדמת, במיוחד בתחומי הכטב"מים והטכנולוגיה – ומנופים דיפלומטיים משמעותיים מול המערב כחברת נאט"ו; סעודיה תורמת הון פיננסי ולגיטימציה והשפעה דתית; ומצרים מוסיפה עומק אסטרטגי וצבא גדול. יחד, הן מבקשות ליצור אקוסיסטם ביטחוני עצמאי – כזה שיאפשר להן לפתח אמצעי לחימה משותפים, להפחית את התלות ברכש מהמערב ולנסות להוביל תהליכים אזוריים.

מעבר לכך, שאיפתן של הארבע הוא לבנות מנגנון ביטחון קיבוצי גמיש: תרגילים משותפים, שיתוף מודיעין ותיאום תגובות למשברים. הגם שסעודיה ופקיסטן חתמו על הסכמי הגנה משמעותיים בעבר הלא רחוק, הרי שעוד לא מדובר בברית צבאית רשמית בין הארבע, אלא בפורום תיאום שמאפשר גיבוש עמדות משותפות בנושאים אזוריים – מהמלחמה באיראן, דרך ביטחון בים האדום ועד הסוגייה הפלסטינית והתנגדות משותפת להגמוניה ישראלית ואיראנית.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין הסכם מכה: הברית החדשה-ישנה של העולם הסוני

עוד מאת אהד מרלין הזירה התימנית מתחממת: האם סעודיה חוזרת למלחמה בחות'ים?

ההשפעה האפשרית של הקוורטט על הסדר האזורי משמעותית. ראשית, הוא נועד לאזן את הדו-קוטביות שנוצרה בין ישראל לאיראן: היחלשות הציר האיראני מוליכה לחשש בקרב המדינות הסוניות לפיו ישראל תיוותר ללא משקל נגד אזורי. הקוורטט מבקש למנוע זאת באמצעות יצירת "קוטב שלישי" – כזה שאינו עוין בהכרח למערב, אך גם אינו תלוי בו לחלוטין – ומסוגל גם להוקיע ולדחוק לשוליים שחקניות אזוריות שהוא אינו סומך עליהן, כדוגמת איחוד האמירויות.

שנית, מדובר בגישה שונה מזו של איראן. בעוד טהראן נשענת על כוחות פרוקסי כמו חיזבאללה, החות'ים והמיליציות בעיראק – הקוורטט מדגיש שיתוף פעולה בין מדינות ריבוניות. בכך הוא מנסה להציג מודל יציב ולגיטימי יותר, שמדבר גם לשחקנים בינלאומיים.

שלישית, הברית משקפת גם ניסיון לגדר סיכונים מול ארצות הברית. המחויבות האמריקנית לאזור נתפסת כפחות עקבית, והמדינות מבקשות לבנות לעצמן יכולות עצמאיות. במקביל, הן רואות עצמן גם כמתווכות פוטנציאליות בסכסוכים אזוריים – למשל בין וושינגטון לטהראן – ובכך מקוות להגדיל את משקלן הסגולי הבין לאומי.

לצד כל זאת, יש גם ממד גאו-כלכלי חשוב. המדינות הללו שולטות בנתיבי סחר קריטיים – מתעלת סואץ והים האדום, ועד נתיבי האנרגיה במפרץ והמעבר האסטרטגי בין אסיה לאירופה במקרה התורכי – והן מבקשות לתרגם את השליטה הזו ליתרון אסטרטגי שיבטיח ביטחון וצמיחה.

לצד השאיפות, קיימים גם אתגרים לא מבוטלים. תפיסות האיום אינן אחידות: סעודיה רואה באיראן אויב מרכזי, בעוד תורכיה ופקיסטן שומרות על יחסים מורכבים יותר עמה. גם מבחינה טכנית, יש קושי לשלב בין מערכות נשק ממקורות שונים – מערביים, סיניים ורוסיים. לכך מצטרפות מגבלות תקציביות, במיוחד במצרים ובפקיסטן – וישנה גם היריבות האידיאולגית בין תורכיה ופקיסטן שיותר נוטות לאסלאמיזם – לבין סעודיה ומצרים שזה מכבר הוציאו את האחים המוסלמים מחוץ לחוק ואף רואים בהם ארגון טרור.

בעיה נוספת היא היעדר עומק מוסדי. הקוורטט עדיין אינו גוף רשמי עם מנגנונים קבועים, פיקוד משותף או מחויבויות הגנה ברורות. הוא פועל יותר כפורום תיאום מאשר כברית של ממש, בדומה לפורום BRICS. גם חוסר יציבות פנימית – פוליטית וכלכלית – במדינות החברות עלול לפגוע ביכולת לממש את החזון.

בסופו של דבר, הקוורטט הסוני הוא סימן לתקופה קצת אחרת במזרח התיכון, ואולי גם בעולם כולו: תקופה שבה מדינות מנסות לקחת אחריות על ביטחונן ולבנות לעצמן מרחב תמרון עצמאי. השאלה הגדולה היא האם מדובר בתחילתה של ברית אזורית אמיתית – או בעוד ניסיון שאפתני שיישאר ברמת הרעיון.