מבצע שאגת הארי היה הצלחה גדולה ברמה הלאומית. חיל האוויר הישראלי תקף באיראן אלפי פעמים והשמיד אלפי מטרות אויב, כמעט ללא התנגדות. אבל לצד ההצלחות הגדולות, היו גם מחירים בעורף הישראלי. עשרים ושלושה בני אדם נהרגו מפגיעות של טילים איראניים ועוד מאות נפצעו. מי ששילם את אחד המחירים הכבדים ביותר הוא כאמור הרב יצחק ביטון. השיחה איתו מרגשת ונוגעת, נעה על הציר שבין כאב עמוק לעוצמה של אמונה.
"אני יודע שהילדים הגיעו למדרגה גבוהה מאוד", אומר הרב יצחק בכאב. "הרמב"ם כותב שאדם שמת בשל היותו יהודי נחשב שמת על קידוש השם, הוא כגדול שבגדולים ושום ברייה לא יכולה לעמוד במחיצתו, ואנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא יגאל את עם ישראל בזכות כל אלה שמתו על קידוש השם".
הילדים הקימו חוגי תהילים
אולי יעניין אתכם
ארבעה ילדים היו לבני הזוג ביטון: יעקב בן 17, אביגיל בת 15, שרה בת 13 ורחל בת 4 וחצי. יעקב, אביגיל ושרה נהרגו מפגיעת הטיל, ורק רחל נותרה. כשאני מבקש מהרב ביטון לספר על הילדים, הוא משתתק למשך שניות ארוכות. לבסוף, במאמץ ניכר, הוא מתחיל לספר.
"הילדים היו מאוד מיוחדים. הם באו לעולם בצורה מיוחדת, אחרי הרבה תפילות ואחרי ציפייה מרובה. מיד ראינו שהם זרע בירך ה'". כדי להמחיש הוא מספר סיפור קטן על יעקב. "בגיל שנה וחצי המטפלת נתנה לו סידור. בלי לשים לב היא נתנה לו את הסידור הפוך, והוא הפך אותו בחזרה. בהתחלה הם חשבו שאולי זה משהו מקרי, אבל בכל פעם הוא היה הופך אותו בצורה הנכונה. זה היה משהו מדהים. בגיל ארבע הוא כבר ידע לקרוא. הייתי לומד איתו משניות והוא היה זוכר אותן בעל פה. אבל לא רק זה, אצלנו העיקר זה לא הידיעה בעל פה אלא ההבנה של הדברים. הייתי שואל אותו שאלות והוא ידע לענות". בנוסף לכך, יעקב היה לומד תנ"ך והיה גם בעל קורא מוכשר. "הוא היה קורא ברמה גבוהה, הן בנוסח ירושלמי והן בנוסח מרוקאי. היה לו קול מאוד נעים".
הרב יצחק ממשיך לספר על הילדים, וניכר בקולו עד כמה הוא מתגעגע. לא פעם הוא עוצר, שותק, מוחה דמעה. "כשיעקב היה בערך בן ארבע וחצי הגענו לכותל. שאלתי אותו: 'על מה ביקשת? מה התפללת?'. הוא ענה לי: 'התפללתי שיבוא משיח, שייבנה בית המקדש ושעם ישראל כבר ייגאלו'. חשבתי שאולי הוא שמע את זה ממישהו מבוגר ועכשיו הוא מחקה אותו, אז שאלתי שוב: 'אבל מה עוד ביקשת?'. הנחתי שעכשיו הוא יענה תשובה של ילדים, שהוא ביקש איזה ממתק או צעצוע חדש, אבל לא. הוא אמר לי: 'זה מה שביקשתי'. גם בבר המצווה שלו הוא בחר בדרשה שמדברת על בניין בית המקדש, עם מקורות מרש"י, תוספות, רמב"ם ועוד. הוא דיבר יותר מ־20 דקות לפני תלמידי חכמים מופלגים, בלי דפים בכלל".
ההורים ראו את יעקב מתפתח בלימוד, ולצד הנחת הגדולה גם חששו שבגיל צעיר הדבר עלול לפגוע באיזון הנפשי. "רציתי שהוא יתעסק גם בדברים נוספים, אז התחלנו לשלב אותו בעשייה וחסד". יחד עם אחיותיו ארגן יעקב חוגי תהילים, לימוד משניות וקריאת התורה לילדים. אל החוגים הגיעו גם ילדים ממשפחות במצוקה כלכלית, וילדי משפחת ביטון התחבבו על כולם. "הם היו המדריכים של התהילים וכולם אהבו אותם".
החוגים לילדים הבליטו גם את התכונות המיוחדות של אביגיל. "אביגיל הייתה חכמה מאוד, מוכשרת מאוד. היא הייתה מעמיקה גם במקצועות הקודש, גם במתמטיקה ובאנגלית. ילדה בת 15 וארבעה חודשים…" הוא משתנק. "היא הייתה מאוד כריזמטית וסוחפת. בחוגי התהילים היא הייתה מדריכה קבוצות של 50 או 60 בנות, חלקן ילדות קטנות, והצליחה להשליט בהן סדר ומשמעת מופתית בצורה שכולם היו משתאים. בזכותה הן ידעו את כל התהילים של שבת בעל פה, ומדובר באנשים שחלקם רחוקים לגמרי מתורה ומצוות. היא גם דאגה שהן יקבלו פרסים יקרים". הוא מתאר נערה שידעה להתחבר לאנשים שעומדים מולה. "אביגיל ידעה לרדת לסוף דעתו של אדם באמת".
גם שרה הייתה חלק מהעשייה החברתית הזאת, ואצלה בלטה תכונה אחרת. "המיוחדות שלה הייתה כוח התמדה גדול. בשעה שאחרים היו מתעייפים, היא הייתה ממשיכה לפעול". גם כאן רצו ההורים לוודא שהדבר מגיע ממקום בריא בנפש. "הסברנו לה שיש מצבים שבהם אדם יכול לומר שהוא לא יכול לעשות פעולה כזו או אחרת כדי שזה לא יפגע בבניין העצמי שלו. רצינו לוודא שחלילה לא ינצלו את טוב הלב שלה. היא ענתה לנו תשובה מפתיעה. היא אמרה לאשתי: 'אמא, את צריכה להבין שאני לא עושה את הדברים מתוך כפייה או חוסר שביעות רצון. בשבילי זו שמחה לעשות טוב לאנשים. ברגע שאני ארגיש שזה כבד עליי אני אפסיק, אבל כרגע יש לי הרגשה של סיפוק וזה נוסך בי כוחות גדולים".
ביום ראשון י"ב באדר, יממה לאחר תחילת מבצע שאגת הארי, פגע טיל איראני ישירות במקלט בבית שמש. תשעה בני אדם נהרגו, בהם שלושת ילדי משפחת ביטון. בשבת שלפני הפגיעה היו בני המשפחה בירושלים, כמו בשבתות רבות אחרות. ביום שישי הלך הרב יצחק עם בנו יעקב לקניות לכבוד השבת. "אני זוכר שהשתדלתי לקנות באותה שבת הרבה דברים, בפרט מה שיעקב ביקש. כל מה שהוא ביקש, אפילו דברים יקרים, קניתי לו. כאילו הייתה לי מין הרגשה כזו שצריך לשמח אותו ולתת לו הרגשה טובה", הוא נעצר שוב, דומע.
בליל שבת הם עוד הספיקו להתפלל בכותל. בבוקר כבר פינו משם את המתפללים, והם המשיכו את השבת בפורום משפחתי. הוא משתף באנקדוטה שמעידה על האופי המיוחד של ילדיו. "במהלך השבת היה איזה דין ודברים בין יעקב לאביגיל. במוצאי השבת, כאשר התארגנו לצאת, ביקשתי מיעקב שיעזור לי והוא אמר לי 'אבא, אני לא יכול לעזור כרגע, אני חייב קודם כול לפייס את אביגיל'. רק אחרי שהוא פייס אותה הוא בא לעזור. זה מאוד מאפיין אותו – קודם כול מידות טובות, קודם כול תורה".
"קיווינו שיתרחש נס"
בדרך חזרה לבית שמש היו סביבם לא מעט אזעקות, ואת הלילה הם בילו במקלט. למחרת הלך יעקב לישיבה, והרב יצחק הצטרף אליו בהמשך הבוקר. בצהריים הם חזרו הביתה ואז נשמעה התראה מקדימה. "אני לא יודע למה, אבל אמרתי ליעקב 'אולי כדאי שהפעם תישאר בבית, נמצא לנו פה איזה מקום מסתור'. תבין, מעולם לא הצעתי הצעה כזאת. אבל הבנות הפצירו בו וגם הוא קצת חשש, אז אמרתי להם 'אם אתם חוששים אתם יכולים ללכת'". שלושת הילדים הגדולים הלכו למקלט, ואילו הרב יצחק ותמר נשארו בבית עם רחל הקטנה. "הם חשבו לקחת גם אותה איתם אבל לא הסכמנו, אמרנו שהיא נשארת איתנו".
לאחר כמה דקות התחילה אזעקה, ועוד במהלך האזעקה אירעה הנפילה. "כשהטיל נפל היה קול רעש גדול, 'ותהום כל העיר'. מההדף אנחנו נזרקנו, נחבטנו, והבית פשוט נחרב".
עד כמה הפגיעה הייתה קרובה לבית שלכם?
"30-25 מטרים, לא משהו רחוק מדי. גגות עפו, מזגנים התעופפו, חלונות התנפצו. הכול התרסק, זה נס שאנחנו בכלל חיים". אבל למרות הפגיעות שלהם, הדבר היחיד שעניין אותם היה היכן נמצאים הילדים. "הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי עשן שחור מיתמר מסוף השכונה, בסמטת אלון, שם נמצא בית כנסת תפארת ישראל". בית הכנסת בנוי מעל המקלט, והרב יצחק ידע שלשם הילדים הלכו.
"חששתי מאוד מהבאות. אחרי הפצרות מרובות של אשתי ואחרים, אזרתי אומץ והלכתי למקום שבו נפל הטיל. לעיניי נראה מחזה מחריד. בית הכנסת נחרב לחלוטין וגם המקלט נבקע. בכל זאת לא התייאשנו, 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. קיווינו שבכל זאת, אף על פי כן, אולי יתרחש נס, אבל לקחתי בחשבון את כל האפשרויות".
בזירת הנפילה היו כוחות רבים של הצלה וכיבוי. "ראינו את התהליכים הראשונים של הפינוי של כל מי שנפגעו ונפטרו. מחזות לא פשוטים. בשלב מסוים אמרו לנו שצריך לפנות את המקום, אז חזרנו לביתנו וחיכינו". בשעות הלילה הגיע אליהם צוות שלקח דגימות די־אן־איי והם המשיכו להמתין לבשורות.
מה עושים בזמן הזה? איך אפשר להכיל את חוסר הוודאות?
"הקושי הוא מאוד מאוד גדול, לא חושבים על כלום. אני מבין למפרע שהסיבה שלא מיהרו לומר לנו שהילדים נפטרו על קידוש השם היא כי הבינו שנפש האדם לא יכולה להכיל ידיעה כזאת. הם לא ידעו איך לבשר לנו". השעות עברו, ובני הזוג רק רצו כבר לדעת היכן הדברים עומדים. "אחרי הכול, אין שמחה כהתרת הספקות. בסוף, כשכבר הרגשתי שזה נמשך הרבה מאוד זמן, אמרתי להם שיקנו לי נעלי בד (ללוויה – ב"ש). כשראו שאני מבין לאן הרוח נושבת, הבינו שאנחנו כבר מוכנים לבשורה, ובתוך פחות משעה הגיע לפה צוות כדי להודיע לנו על פטירת הילדים". ההודעה הזאת הגיעה רק ביום שני בצהריים, כ־24 שעות לאחר הפגיעה. הילדים נקברו בהר הזיתים באותו לילה, שהיה ליל חג פורים.
ממה שאתה יודע, הילדים הספיקו להגיע למקלט?
"בוודאות כן. הם יצאו מהבית כבר בהתראה המוקדמת, בערך 10 דקות לפני האזעקה. גם אשתו של אורי כץ (אחד ההרוגים הנוספים באסון, ב"ש) אמרה שהבנות היו איתה במקלט. הבן שלי התעכב קצת והיה מהאחרונים שנכנסו, אבל גם הוא נכנס לתוך המקלט. גם אנשי איחוד הצלה אמרו לנו שהם הוציאו אותו משם".
ככל שהשיחה מתמשכת אני הולך ומתרשם מהאדם האצילי שיושב מולי. עוצמת האמונה שלו אינה מכהה בכהוא זה את הצער, השיחה רצופה בשתיקות של כאב, אבל הקושי העצום אינו מעורר בו שום טרוניה כלפי שמיא.
יש לפעמים מחשבות בנוסח "מה היה קורה אילו"? אילו יעקב היה נשאר איתך בבית, או חלילה להפך, אם הילדים היו לוקחים איתם גם את רחל הקטנה?
הוא מזכיר את דברי הגמרא "רגליו של האדם ערבות לו, למקום שהן מתבקשות ללכת לשם הן הולכות". "הכול בהשגחה פרטית. אנחנו מבינים שזה הדבר הכי טוב בשבילם. הקדוש ברוך הוא לא סתם בחר בהם, זו אינה בחירה שלי או של מישהו אחר, אלא מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו בחר בהם, בשלושת השושנים האלה".
הרב ביטון מרגיש שגם בגילם הצעיר, הילדים הספיקו לפעול הרבה בעולם. "בתלמוד הירושלמי מובא משל למלך ששכר פועלים לעשות עבודה במלאכה מסוימת. אחד הפועלים היה עובד בצורה מאוד טובה ויעילה. לאחר שעתיים המלך לקח אותו עימו והיה מטייל איתו. לעת ערב, כשהגיע הזמן שצריך לשלם שכר לכל הפועלים, הוא שילם לכולם את אותו השכר. הפועלים האחרים התרעמו ואמרו: 'אנחנו עבדנו כל היום כולו וזה עבד בסך הכול שעתיים, והוא מקבל שכר מושלם כפי שאנחנו קיבלנו?'. אמר להם: 'יגע זה בשעתיים מה שאתם לא יגעתם כל היום כולו'. גם הם פעלו בזמן קצר מה שאנשים מבוגרים לא פועלים בזמן ארוך, בתורה ובגמילות חסדים ובמצוות".
לאחר האסון פונתה המשפחה למלון גרנד קורט בירושלים, שם גם ישבו שבעה על הילדים. מאז הם נשארו בבירה, וכעת הם מתגוררים בדירה בעיר העתיקה, "מקום שצופה להר הבית ולרצפת העזרה, ובנוסף לכך אני רואה משם בכל בוקר את חלקת הקבר של ילדיי בהר הזיתים".
לאורך השנים הם תמיד הרגישו חיבור עמוק לירושלים. "הישיבה שבה לימדתי הייתה בבית שמש, אבל רוב הזמן הייתי בירושלים. בדרך כלל בסופי שבוע היינו בירושלים עיר הקודש, ואנחנו מאוד קשורים לכותל".
"הפילוג מביא למידת הדין"
עיסוקו העיקרי של הרב יצחק, גם היום, הוא ללמד תורה. "אני מלמד שיעורי גמרא בעיון לאברכים בני עלייה ולבחורי ישיבות מובחרים". בנוסף לכך הוא מכהן כדיין בבית דין מקומי. "בשני העשורים האחרונים ישבתי בבית הדין עם הרב ניסים יעקב עטיה זצ"ל, שהיה אחד מתלמידי החכמים החשובים שבדור, ועם הרב יצחק חי שהרבני יבדל"א, אב בית דין של רמת בית שמש א'". בית הדין עוסק בנושאי ממונות, צוואות וירושות, שלום בית וסכסוכי שכנים. "בסייעתא דשמיא יש הצלחה מאוד גדולה. באים אנשים מכל גוני הקשת – אשכנזים, ספרדים, חסידים, לא שומרי תורה ומצוות, מהארץ וגם מהעולם".
אשתו, תמר, עוסקת בחינוך. "היא הייתה מורה במשך שנים רבות. הייתה תקופה מסוימת שהיא הפסיקה ללמד, עכשיו הציעו לה בכמה מקומות לחזור ולשמש כמורה". בנוסף לכך, מאז האסון, היא מעבירה הרצאות במקומות רבים. "יש לה כריזמה גדולה, היא מצליחה להשפיע על הסובבים אותה ולהחדיר בהם יראת שמיים ותובנות נכונות".
בשבועות שעברו מאז האירוע הקשה, החלה המשפחה לחשוב על דרכי הנצחה לשלושת הילדים. "באה אליי קבוצה של קבלנים שרוצים לבנות בית כנסת לעילוי נשמתם של הילדים ברכסים. הם שאלו אותי איך אני רוצה לקרוא לבית הכנסת, אז ביקשתי לקרוא לו 'אִשי ישראל', כלומר קורבנות ישראל, כי הם באמת היו קורבנות של כלל עם ישראל". רק לאחר מעשה הוא שם לב שהמילה 'אשי' היא גם ראשי התיבות של שמות הילדים: אביגיל, שרה ויעקב.
בעקבות זאת עלתה בראשו המחשבה להקים מרכז רוחני באותו שם, "שיהיה מגדלור של תורה וחסד ואהבת ישראל ואחדות ישראל, להנצחתם ולזכרם של כל אלה שמתו על קידוש השם. חשוב מאוד שיהיה מקום מיוחד לדבר הזה, שאליו יגיעו אנשים מכל הארץ והעולם. צריך לחדד את החשיבה החיובית ואת ההתנהלות הנכונה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. זה דבר שיכול לקרב מאוד את הגאולה".
הוא רואה בזה המשכיות של הילדים, "שחונכו על ברכי אהבת ישראל ואחדות ישראל ועזרה לעם ישראל". המרכז עתיד לקום בירושלים. "יש לנו מקום מתוכנן, אנחנו מחפשים ומתפללים למצוא את האנשים המתאימים שיעזרו לנו להוציא את הדבר מהכוח אל הפועל".
למה בחרתם למקד את ההנצחה דווקא בנושא האחדות?
"אני חושב שהעניין של בין אדם לחברו ובין איש לאשתו הוא הדבר העיקרי, זה הדבר שמעלה חרון אף לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל שאר הדברים. ראינו שהקדוש ברוך הוא יכול לפעול ישועות אפילו למען עובדי עבודה זרה אם יש ביניהם אחדות, כמו שהיה בתקופת אחאב. לעומת זאת בימי דוד ושאול, שהיו אנשים צדיקים ומוצלחים ולא היו עובדי עבודה זרה, היו יוצאים למלחמות ולא מצליחים, כי היו ביניהם מחלוקות. 'חבור עצבים אפרים הנח לו. חלק ליבם – עתה יאשמו'. ברגע שיש מחלוקת אז מידת הדין באה ופוגעת".
הוא רואה באחדות מפתח לתיקון רוחני. "כשיש אחדות יכולה להיות הידברות, וכשיש הידברות ודו־שיח יכולים לחזור בתשובה. ברגע שאדם חושב שהוא צדיק וירא שמיים, וכל אחד בסקטור שלו ובטריטוריה שלו מגן בחירוף נפש על דעותיו המדומות, אז אין הידברות, אין דו־שיח, ואין אפשרות אף פעם להגיע לעמק השווה. כל אחד רוצה לקנטר את חברו ולסתור את דעת חברו, זה ממש מנגנון השמדה עצמית".
ההשפעה השלילית היא קודם כול ברמה המעשית. "כשאומות העולם רואים שאנחנו כל היום עסוקים במריבות פנימיות אז הם חושבים שהם יכולים לנצח אותנו". על גבי זה נוסף הרובד הרוחני. "כשהקדוש ברוך הוא רואה שיש כל הזמן שנאת חינם ומחלוקות, מלבים את האש, מעוררים מחלוקות ומדנים בין איש לרעהו, זה מעלה חרון אף גדול לפניו, זה גורם לסילוק שכינה. אז ממילא מפסידים את הסייעתא דשמיא, ה' יעזור".
אתה מרגיש שגם המלחמה הנוכחית, שאנו נמצאים בה בשנתיים וחצי האחרונות, נובעת מהמצב הזה שעם ישראל היה בו?
"בוודאי. זו הבעיה העיקרית שלנו. כלל עם ישראל רוצים בטוב, רוצים להיות מחוברים ומאוחדים, אבל יש כל מיני גורמים שמשיגים הון פוליטי והון ממוני מיצירת קרע ופילוג בעם, וחייבים לעצור את זה".
הוא מדבר בלהט על תופעות של שיימינג וביזוי חברתי. "בכל יום מעלים אדם אחר לגרדום. זה משפיע על הציבור כולו, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. זה משפיע על הנוער, על בתי ישראל, אני רואה את זה בחוש כשהם מגיעים לבית הדין. עולות כל מיני בעיות ומורכבויות, כל מיני דיבורים מיותרים ולוחמנות מיותרת. הגענו למצב שבו כל המרבה לבזות את חברו הרי זה משובח, וכנראה הוא אדם חכם יותר כביכול שיודע לפגוע בשני בצורה מאוד מיוחדת".
הוא מזכיר שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם ואומר שעד היום לא תיקנו את העוון הזה. "אומנם כל עבירה שאדם עובר מרחיקה אותו מהבורא יתברך שמו, אבל יש עבירות שהן כמו גידול מקומי ויש עבירות שהן כמו גידול בדברים שהנשמה תלויה בהם, כמו בלב למשל. 'לא תשנא את אחיך בלבבך' זה דבר חמור ביותר, זה גידול שמתפשט בכל הגוף. כמו שאומר בעל התניא, 'ואהבת לרעך כמוך' זה הכלי ל'ואהבת את ה' אלוקיך'. זה משפיע על כולנו, זו הבעיה העיקרית של עם ישראל. ברגע שנתקן את זה, זה משפיע על התיקון של כל המצוות כולן".
זה מעניין, אתה מדבר על אחדות ישראל ועל אהבת תורה כעל דבר אחד.
"נכון, כי אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל חד הוא. אהבת ישראל איננה סתם סיסמאות וסטיקרים. אהבת ישראל מבוססת על תורת ישראל, על 'דובר אמת בלבבו', היא לא משהו חיצוני. יש כאלו שמראים כל מיני גילויים וסימפטומים של אהבת ישראל, אבל עוברים בד בבד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ו'ואהבת לרעך כמוך' כלפי אנשים כאלו או אחרים. כתוב באבות דרבי נתן, 'אל יאמר אדם: ישראל זה אני אוהב וישראל זה אני לא אוהב, תלמידי חכמים אני אוהב ועמי הארצות אני לא אוהב, אלא אהוב את כולם".
יחד עם אהבת ישראל, מדבר הרב ביטון גם על החשיבות של תיקון המידות. "רבי חיים ויטאל שואל: למה התורה לא הרחיבה בעניין תיקון המידות? מפני שזה דבר כל כך פשוט שדרך ארץ קדמה לתורה. לא שייך שאדם ילמד תורה, יקיים תורה והוא לא עובד על תיקון המידות. זה כמו שאדם רוצה לרוץ מרתון או להיות טייס והוא עיוור ואין לו רגליים וידיים. זה הבסיס".
מחכים לתחיית המתים
לפני סיום, אני מנסה להבין איך מוצאים כוחות להמשיך הלאה אחרי אסון נורא שכזה. גם כאן, כמו במקרים רבים בשיחה שלנו, הרב ביטון חוזר למקורות. "אנחנו אומרים בכל בוקר בתפילה: 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך', ולכן 'וכרות עימו הברית'. גם אנחנו משתדלים להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, ללכת בדרכו ולהבין שברגע שהאדם עומד בעשרה ניסיונות ומתגבר על כל הקשיים, אז הוא מגיע למדרגה של 'וכרות עימו הברית'".
הוא מתאר איך אברהם אבינו לא רק עמד בניסיון, אלא גם קם והמשיך קדימה. "אחרי ניסיון העקידה אברהם הגיע לביתו וגילה ששרה נפטרה, ואז כתוב 'ויקם אברהם מעל פני מתו'. למרות הכול הוא לא מתייאש, הוא קם מתוך כל הקשיים האלה ומתרומם". זה המסר שלו לכל המשפחות השכולות ולכלל עם ישראל: "כל אחד כפי ניסיונותיו וענייניו וקשייו – צריך לקום, להתרומם, לא להתבוסס בצער, לא ליפול לזרועות הייאוש. להתעסק בעשייה חיובית".
איך רחל הקטנה מתמודדת עם כל זה? היא מבינה מה קורה?
"כן, בוודאי. היא מדברת על העניין, היא מבינה ויודעת, היא חולמת עליהם. באחת הפעמים היא שאלה אותנו מתי תהיה תחיית המתים. היא צודקת, החיזוק מתחיית המתים הוא אמיתי. לא סתם הרמב"ם חידד את הנקודה הזאת שהיא אחד מעיקרי האמונה. להבין שהקדוש ברוך הוא בסופו של דבר יחיה את המתים זה אחד מהיסודות החשובים של היהדות, וכשאדם מאמין בתחיית המתים זה נותן לו עידוד ונחמה. זו האמת, תהיה תחיית המתים וזה קרוב ממש".
