שימושיים
איך יכול להיות שעשרים וארבעה אלף תלמידים של האיש שהמציא את "ואהבת – זה כלל גדול", איך יכול להיות שלא נהגו כבוד זה בזה? תגידו שהכלל הומצא אחרי הכישלון, אולי זה נכון. אבל רבי עקיבא היה איש האהבה עוד קודם לכן, ובכל זאת עינם של עשרים וארבעה אלף צרה זה בתורתו של זה. איך זה קורה? בכלל, איך קורה חורבן, איך מתרסקים בגלל שנאת חינם?
שנים רבות התהלכתי עם השאלות האלה, ולצערי הרב אני מסתובב היום גם עם תשובות. השיטה פשוטה: צריך להוציא לעז על בוני הגשרים, להפוך אותם לאידיוטים שימושיים. זה מתרחש ממש עכשיו לנגד עינינו. כל מי שמעז לדבר בשבח החיבורים – מיד מוקע משמאל ומימין. הוא תמיד ייחשב אידיוט שימושי של הצד השני. כאילו רק מי שמתלהם ומביע עמדות נחרצות ומזלזל ופוסל – רק הוא אדם ערכי עם איזו אמת גדולה, כל אנשי האמצע הם רק צליעה אידאולוגית מסוכנת, מין ממתק פרווה שאף פעם לא יוצא טעים.
השיטה היא להפוך את המילה "אחדות" למילה סרת טעם ונבובה, "שלום" זה לחלשים ו"שלום פנימי" זו קלישאה לריטריט של הזויים במדבר. תחי המלחמה, מלחמת הקודש האידאולוגית שלא לוקחת שבויים ורואה בכל בעל דעה אחרת אויב מר ונמהר.
אולי יעניין אתכם
ובימי בחירות מהדרים במצווה ומפלס הלעג והבוז עולה על גדותיו. וכן, אני יודע, גם המילים הללו יצעדו בראש מורכן מול מבטים נוקבים של האנשים הצודקים. הם יגידו שגם אני מבולבל או תמים או טיפש או מסוכן או גם וגם וגם, ועכשיו לא זמן לחיבורים, עכשיו מלחמת תרבות וצריך לנצח בה. אבל אני כאן כדי לתת פה לרוב הדומם והמושתק, של המון אנשים בעם הזה שלא הפסיקו לרגע להאמין בחיים משותפים באמת בין שונים בארץ הזאת. קולם לא נשמע, המיקרופון שייך למכריעים, להולמים זה בזה. אז שותקים.
ואני יודע שיגידו שתמיד רומסים אותנו בשם האחדות (כך בדיוק אומרים גם בצד השני), ואני יודע שיגידו שאסור שאחדות תטשטש עמדות (כך בדיוק אומרים בצד השני. גם אני). אני רק אומר שיש הבדל גדול בין ויכוח שנועד להכניע ולבוז ובין ויכוח בתוך המשפחה של מי שמוכן גם לשמוע, מי שיודע שיש איזה ניצוץ בצד השני, ובוודאי שגם שם יש איזה פצע מדמם.
אני חושב לעצמי שמן הסתם רוב העם בימי בית שני לא שנא, הוא רק אהב בלב ולא הביע, כי האהבה יצאה מהאופנה. אני אומר לעצמי שרוב האנשים באו הביתה מהרחוב המשוסע ואמרו לעצמם: מה עובר עלינו, מישהו צריך לעצור את השיטפון הזה. אבל הרוב הדומם דמם ושיירת השנאה עברה ברחוב הראשי.
ברור לי כשמש, גם עכשיו: אין שסע בין רוב חלקי העם, אין שנאה – יש תקשורת קצוות וטוקבקיסטים שנותנים עבודה. מפעם לפעם מגלים שאיראן אפילו משלמת על העבודה הזאת מאחורי הקלעים – היא יודעת טוב מאיתנו מה עלול להכריע אותנו.
ליבי אומר לי שגם אצל תלמידי רבי עקיבא הכירו היטב את "ואהבת", אבל מישהו שם הצליח ליצור תחושה שהקול הזה של האהבה הוא פשרני מדי, מקהה עמדות, ובשם הכבוד זה לזה האמת משלמת מחיר. כך התחילה תחרות מי יחדד את האמת שלו באופן הכי מדויק, מי לא ייתן דריסת רגל לאמת שכנגד. וכך עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים ירדו עם האמת החדה שלהם שאולה.
צריך לומר את זה ברורות: אחדות איננה חמידות מתקתקה, או זירת אמצע נוחה לאמת מגומגמת. אחדות היא אומץ לחבר בין חולקים, להכיר בנקודות עיוורות שלא רואים משני הצדדים. אחדות יותר מהכול היא כלי מחזיק ברכה, רק דרכה שורה עלינו שכינה. זו לא בריחה מהאמת – זוהי אמת יהודית ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא עליה. מי שמכנה אנשים שמבקשים חיבורים "אידיוטים שימושיים" צריך לשאול את עצמו מה דעתו על אהרון הכהן. זה היה פרויקט החיים שלו, כן, הייתה גם נפילה גדולה בפרויקט שהסתיימה בעגל, כי יש סכנות בשלום, אבל דווקא הוא נבחר להיות הכהן הגדול המכפר, ודווקא בדרכו קרא הלל הזקן ללכת, שנים לפני חורבן הבית. לא כדאי להוציא את הלל ואהרון מהאופנה.
קובלים על הרשעה
ואיך זה קרה דווקא לתלמידי רבי עקיבא? כי כמו כל אדם ענק של תורה גדולה, גם לרבי עקיבא יש שבעים פנים. ומישהו בטח דאג לומר שנכון שרבי עקיבא זה "ואהבת לרעך כמוך", אבל רבי עקיבא הוא גם זה שהיה בבית המדרש שבו הדיחו את רבן גמליאל, ורבי עקיבא הוא זה שהודיע לרבי אליעזר בן הורקנוס על החרמתו. הנה, כשהיה צריך להוריד את הכפפות הוא גם ידע לעשות את זה, ועכשיו כמובן הגיע הזמן להוריד את הכפפות, ולהשאיר את "ואהבת" במוזיאון מורשת רבי עקיבא הנשכחת שנקים בגלות.
אני רואה איך עמלים לחדד את צדדי המלחמה של הרב קוק – איך כותבים ש"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה" זו רק פינה נידחת בתורתו, וכשצריך להילחם הוא ידע להילחם. וככה גם אנחנו מבוקר עד ערב קובלים על הרשעה. זה נכון, ברור שהרב קוק גם נלחם. הבעיה שלאחרונה מספרים רק על המלחמות שניהל. יש פסקאות רבות בתורת הרב קוק שאם יכתוב מאן דהו היום, גדול ככל שיהיה, יגחכו עליו בלעג וילחשו שגם הוא "שימושי". כך קורה גם עם הרב צבי יהודה – משאירים את מורשת המלחמות, כבר לא מספרים ששלח את תלמידיו למפגש עם קיבוצניקים, וכשחזר וסיפרו מה הם אמרו לקיבוצניקים, הוא התעקש איתם: אבל מה למדתם מהם?
אני רואה את זה בסרטונים המופצים מתורת הרב אלישע וישליצקי, תורה ענקית של ענווה ואהבת ישראל, אבל מה יככב ברשתות? הסרטון על רשעות בג"ץ. כן, הוא אמר את זה, הוא האמין בזה, לדעתי הוא גם צדק בזה, אבל להפוך את הרב אלישע רק לזה, לחשוב שזו כל תורת הרב אלישע על רגל אחת, זה פספוס גדול.
גנץ
מעולם לא הצבעתי לגנץ, אבל עצוב לי לראות איך האיש שלפני כמה שנים היה גנץ, ביידיש – גדול, נעשה קטן מאוד. עצוב לי משום שהאיש הזה חבר פעמיים לממשלת הימין, פעם אחת בהסכם רוטציה שהופר (איכשהו לרמות פוליטיקאי נתפס בציבור כנסלח, רק לא לרמות את המצביעים), ופעם נוספת כשפרצה המלחמה. בימים של חרמות נגד ראש הממשלה הוא האמין שנכון להתחבר, והיה שביב אחדות בג'ונגל הפילוגים. ההתרסקות שלו היא מחיר האחדות ההיא. רק שלא נשלם את המחיר.
לתגובות:
