חמישה חודשים חלפו מאז הוגשה בקשת חנינה מטעם ראש הממשלה נתניהו לנשיא המדינה הרצוג. היא זכתה לחיצי לעג משמאל, בשל העובדה שנעדרו ממנה ההודאה באשמה והבעת החרטה שמופיעים בדרך כלל בבקשות כאלה, אך הנשיא בחר לנהוג בה בכובד ראש. הוא העביר אותה למחלקת החנינות במשרד המשפטים, כדי שתגבש המלצה ותגיש אותה לשר שהופקד על כך במקום שר המשפטים שנמצא בניגוד עניינים – שר המורשת עמיחי אליהו. הבקשה הזאת, שעדיין עושה את דרכה הארוכה והמפרכת אל שולחן הנשיא, קיבלה לאחרונה מפנה. במקום להכריע בה, הנשיא החליט להוביל את הצדדים לדרך חדשה־ישנה: עסקת טיעון.
זה הציטוט מתוך מכתב ששלחה היועצת המשפטית לנשיא המדינה (למה יש תפקיד כזה?) לעורכי הדין של נתניהו, ליועצת המשפטית לממשלה (חבל שיש תפקיד כזה) ולפרקליט המדינה במקביל: "נשיא המדינה, לאחר שנועץ עימי, סבור כי בטרם תישקל הפעלת סמכותו בכל הקשור לבקשה שהוגשה בעניינו של ראש הממשלה, יש למצות את האפשרות לקיום מגעים בין הצדדים לטובת הגעה להסכמות", כתבה עורכת הדין מיכל צוק־שפיר.
"דומה כי אין חולק על ערכו של קיום שיח מאחה שסופו בהסדר", המשיכה, "הנשיא אף גילה לא אחת דעתו בשבחו של שיח מוכוון הסכמות בין הצדדים… משכך, הנכם מוזמנים להגיע בהקדם למשכן הנשיא לקביעת התהליך הנדרש לקיומן של שיחות אלו, בלב חפץ ובכוונה טובה וראויה, כשכל צד נכנס לחדר חופשי מהתחייבות ומתנאים".
נעיר בהערת אגב, שבניגוד לקביעתה יש ויש החולקים על הערך שבקיום "שיח מאחה שסופו בהסדר". בהערכה גסה: רוב מוחלט של מצביעי נתניהו ותומכי ממשלתו. אין שום דבר מאחה בשיח על פשרה שנולדה מתוך בריונות משפטית. כמו שתגיד: אין חולק על ערכו של קיום שיח מאחה שסופו בהסדר עם איראן על פתיחה של מיצרי הורמוז מחדש. זה אבסורדי. אולי תיאלץ להגיע להסדר, מבחינה טקטית, לאחר שתבין שהחלופות שלך לא טובות יותר. אבל לקרוא לפשרה בתיק שנולד בציד מכשפות מטורלל, כפי שהעידו למשל בבית המשפט ארי הרו והחוקר צחי חבקין, "שיח מאחה" – זו ממש אינדוקטרינציה. איחוי ייתכן, אבל רק אחרי שהפרקליטות תמשוך את התביעה וכל המעורבים יביעו התנצלות בפני הציבור כולו.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת יוני רוטנברג
בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת
עוד מאת יוני רוטנברג
מבחינת היועמ"שית אם השר מדבר עם אזרחים, צריך לפטר אותו
עוד במשפט
הטרדה או מחאה לגיטימית? ארגוני שמאל עתרו נגד הנהלת בתי המשפט
עוד במשפט
מנדלבליט על פרקליטות מחוז ירושלים: "הרגשתי לא בנוח איתם"
עוד מאת יוני רוטנברג
השופטים לא אהבו את המינויים של קרעי, והמציאו ועדה חדשה
עוד מאת יוני רוטנברג
שרגא דרש מהשופט שטיין לפסול את עצמו. הסיבה: הוא שמרן
פעולה פוליטית, לא משפטית
בחזרה לעניין, ההצעה האדיבה של הנשיא היא ניסיון שלו לחמוק מהכרעה קשה. אולי קשה מדי בשבילו. בחנינה אין אמצע – אם ידחה את הבקשה הוא מסמן את עצמו כאויב הליכוד, ועל הדרך מסבך את עצמו עם נשיא ארצות הברית שאמר מפורשות יותר מפעם אחת מה התוצאה שהוא מצפה לה. מאידך, אם יקבל את הבקשה, הוא לא יוכל להוציא את האף מעבר למפתן ביתו בשכונת צהלה. זו ברירה בין ללכת ראש בראש נגד השבט שלך או נגד נשיא המעצמה הגדולה בעולם. בחירה לא קלה, ולכן מה יותר טוב מאשר לדחות אותה.
אבל גם ההצעה שהעביר הנשיא אינה מניחה תשתית לפתרון יצירתי שטרם שמענו. היוזמות לגישור פלילי מלוות את המשפט הזה כמעט מיומו הראשון. ממש בתחילתו, היה זה אהרון ברק שניסה ליזום שיחות שיובילו לעסקת טיעון עם נתניהו. על פי הדיווחים, אז זה היה קרוב להבשלה. גם השופטים הציעו לתביעה בשלב מאוחר הרבה יותר לגשת להסדר עם הנאשמים, אבל הפרקליטות לא קיבלה את ההצעה. בסופו של דבר, יש פערים קשיחים מאוד שאין שום סימן באופק לגישור עליהם: היועצת המשפטית לממשלה רוצה הודאה באשמה, הרשעה ופרישה מהחיים הפוליטיים תמורת התחשבות בעונש, ונתניהו אינו מוכן לשמוע על פרישה.
אז מה בכל אופן יש בהצעה הזאת? חסות. שימו לב לפרט טכני לכאורה שאומר המון: "הנכם מוזמנים להגיע בהקדם למשכן הנשיא". משכן הנשיא הוא מוסד שאינו חלק ממערכת אכיפת החוק. מעולם לא נערך הליך של גישור פלילי – הליך נפוץ מאוד – בין כותלי משכן הנשיא. את ההליך הזה עורכים בדרך כלל בבית המשפט, בנוכחות שופט, וטוענים בו טענות משפטיות. מה עניינו של נשיא המדינה בזה?
יתר על כן, המושג "גישור פלילי", שהוא הרלוונטי לעניין, לא הוזכר. גם לא הסדר טיעון. הרצוג מדבר על הסכמות והסדרים כמושג כללי ואמורפי. ונשים לב גם באיזה הקשר מתקיים כל האירוע. בקשת חנינה מונחת לפתחו של הנשיא וממתינה להכרעתו. חנינה היא לא הליך שיפוטי, היא מנותקת מהתיק, מהראיות, מההאשמות, מסיכויי ההרשעה והזיכוי. הנימוקים של נתניהו נוגעים בכלל לצורך המדיני בעת מלחמה ולשסע הציבורי, שום דבר ששייך לתחום שיפוטם של התביעה והייעוץ המשפטי לממשלה.
במילים אחרות, הרצוג מזמין את הצדדים לדיון אחר. לא דיון בפרטי התיק, אלא דיון שעיקרו התוצאה. האינטרס של מדינת ישראל הוא שהמשפט הזה ייעצר, מכל כך הרבה סיבות. אפילו מההיבט הצר אך המטורף שבו אויבי ישראל מקבלים פחות או יותר לו"ז של ראש הממשלה, ואינדיקציות לקיומם של דיונים ביטחוניים דרמטיים שעשויים להשפיע גם עליהם. הפעם זו לא הצעה של אהרון ברק שמעריך את סיכויי ההרשעה או המלצה של השופטים שרומזים על כך שסעיף השוחד חלש. זו פעולה פוליטית ולא משפטית של נשיא שהסוגיה הגיעה לפתחו.
מגשר חסר גישור
גם הצדדים, כך נראה, מבינים זאת. הנשיא הניח דד־ליין קצר לשליחת תשובה – עד תחילת השבוע החולף. היועמ"שית ופרקליט המדינה הביעו הסכמה להשתתף בשיחות, אך העלימו פרט חשוב – את המיקום. בהודעתם לנשיא לא הופיעה הסכמה לקיום הדיונים בבית הנשיא, כשהמסר הנחבא הוא זה שהסברנו פה: גישור פלילי והתקדמות להסדר טיעון מקובלים עלינו מאז ומעולם, אך שיחות שנועדו לקדם צורך ציבורי והתוצאה שלהן חייבת להיות סיום המשפט – לא. נתניהו עצמו, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, טרם השיב להצעה.
במבט ראשון, ההצעה של הרצוג במטרה לחמוק מהכרעה בחנינה נראית נאיבית. שני הצדדים מחופרים עמוק מדי בעמדותיהם. מה שנוסה ונכשל כמה פעמים, ייכשל גם כעת. אך אם צריך בכל זאת למצוא היגיון נסתר, אז אפשר להבין שהנשיא מקווה שהמשא ומתן יתקיים הפעם תחת מנופים צולבים שיקדמו אותו.
שתי סמכויות עיקריות נתונות לנשיא במבנה המשטר הישראלי: חנינה, והענקת מנדט להרכבת ממשלה. מנוף החנינה צריך לרחף מעל ראשם של היועמ"שית ופרקליט המדינה. הם אומנם כבר דאגו שהמלצת מחלקת החנינות תהיה לדחות את הבקשה על הסף משום שנתניהו טרם הורשע, אך אין זה שולל את הסמכות של הנשיא לחון את ראש הממשלה. מאידך, מעל ראשו של נתניהו אמור לרחף מנוף ההמלצה. בבחירות הקרובות, על פי הסקרים (קשה לכלול את "הסקרים" עם הפערים הגדולים ביניהם), ההכרעה עלולה להיות לא ברורה, ואז השאלה מי יקבל ראשון את הזכות להרכיב ממשלה הופכת להיות בעלת משמעות. דחוק, אבל אפשרי.
אך עם כל הכבוד לפלפול, ההערכה הבוטחת היא שהמשא ומתן לפשרה הזה ייכשל. כפי שניסיונות קודמים של הנשיא, בעניין הרפורמה המשפטית, כשלו. והוא ייכשל מאותה סיבה. בגלל אותו "אגב" שכתבנו בתחילת הדברים. הרצוג מבין היטב את הסנטימנט הקפלניסטי שחושש מפני הרס הדמוקרטיה ומדינת הלכה. הוא מבין את הסנטימנט שלפיו ביבי הוא מקור הרוע, מושחת, והמצווה החשובה ביותר בדמוקרטיה היא להעיף אותו. זה אינטואיטיבי בשביל מי שגר בצהלה וצמח במפלגת העבודה. אבל את הסנטימנט שמנגד הוא אפילו לא מתחיל להבין – את הדורות שדוכאו תחת מגף הברזל של הדיקטטורה המשפטית, ואת החיסול הפוליטי שהיא עושה למנהיג שהביא אותם סוף סוף לשלטון. נקודת הפתיחה בשני הנושאים חייבת להיות ההכרה של המדכא בדיכוי שביצע, ומגשר שלא מבין את זה בעצמו – לא יוכל לעולם לגשר.
לתגובות:
