כמעט שנתיים חלפו מאז פסק הדין "ההיסטורי", שבו סנט השופט סולברג בגיל לימון על התנהגותו בפרשת אודליה מינס. שני מעללים זיכו את לימון בהשפלה הפומבית: האחד – אינפלציה של סירובים מצד היועמ"שייה לייצג את עמדת הממשלה. סולברג הסביר שהכלי הזה נועד, עקרונית, למקרים חריגים שבהם יש אי־חוקיות מובהקת בהתנהגות הממשלה, ולא לסתם אי־הסכמות על מדיניות. ההשפלה השנייה נבעה מכך שסולברג חשף את העובדה שלימון סילף מובאות מהפסיקה שאותן ציטט בעמדתו, כפי שהוצגה לבית המשפט.
כשפורסם אותו פסק דין, הייתה תחושת אופוריה קלה בימין וציפייה מתבקשת שהעלבון יוביל את לימון וסייעניו לשנות את דרכם. השבוע שוב מגיעה אותה רשות שנייה לשולחנם של שופטי בג"ץ, ולמרבה הבושה הדבר היחיד שהשתנה הוא השופטים. הפעם מרכינים ראש בפני הפקידות המורדת.
קצת אחרי פסח הצליח השר שלמה קרעי להעביר בממשלה מינוי של 14 מתוך 15 חברים חדשים למועצת הרשות השנייה. כל החברים החדשים עומדים בתנאי הסף שנקבעו בחוק וצלחו את הליכי המינוי בייעוץ המשפטי במשרדו, אבל אבוי לבושה – נמנים עימם אנשי ימין מובהקים, כמו עורכת הדין כנרת בראשי וד"ר חיים שיין. הגדילה לעשות יושבת הראש החדשה, ד"ר יפעת בן חי שגב, שביצעה את הפשע החמור מכול: העידה בתיקי נתניהו בעד ראש הממשלה.
העובדה שיש במועצת הרשות השנייה אנשים שהם לא שמאל העירה מרבצו את ארגון העיתונאים, ארגון שמאל קיצוני ששם לעצמו מטרה להיות ארגון יציג, בנוסח סובייטי, של עיתונאי ישראל. בעתירה נטולת טיעונים משפטיים הם הצליחו לחלץ מהשופט "השמרן" אלכס שטיין צו המורה על אי כינוסה של המועצה החדשה.
אולי יעניין אתכם
לצו הזה הגיב מיידית מזכיר הממשלה יוסי פוקס, אשר הצביע על תרגיל מזוהם שביצעו גיל לימון והיועצת המשפטית המודחת: הנוהל הרגיל הוא שהיועמ"שית מודיעה אם היא מואילה בטובה לייצג את הממשלה הנבחרת, ואם לא – ניתנת לממשלה שהות לבקש רשות לייצוג נפרד ולמצוא עורך דין שייטול על עצמו את המשימה. הפעם הודיעה היועצת המשפטית לממשלה שלא תסכים לייצגה ממש בדקה ה־90: ביום חמישי בערב, בשעה שהמועד האחרון לתגובה חל ביום ראשון בבוקר. הצו ניתן אפוא מבלי שניתנה לממשלה הזדמנות להשמיע את עמדתה, ולכן יש לבטלו. אבל שטיין, "השמרן", סירב.
אני מנצל את הטור הזה כדי לקרוא לחברים החדשים במועצת הרשות השנייה לקיים את החוק, ולא את הצו החתרני, ולהתכנס. לכל הפחות ראוי שתתכנסו כדי לדון בשאלה כיצד להגיב לצו של בית המשפט. ההחלטה הזאת יכולה להיות חשובה יותר מכל החלטה שתקבלו בענייני תקשורת בקדנציה שלכם (אם כי זה לא סביר, כפי שיובהר בעוד כמה פסקאות).
כשהפלג השמאלי בוועדה לבחירת שופטים התכנס מבלי ששר המשפטים הורה על כך – הם עברו על החוק. למעשה, אין שום דבר שמותר לוועדה לבחירת שופטים לעשות, ואסור למועצת הכבלים והלוויין. אחרי שכמה שרים כבר הכריזו שאין לקיים פסיקות לא חוקיות של בית המשפט, חשיבות יתרה תהיה לעובדה שהפעם זה מגיע מחברי מועצה ציבורית־רגולטורית. זה בוודאי ירגיז מאוד את הפקידים ברשות השנייה. שיתרגזו.
ההחלטה המחוצפת של שטיין מגיעה בעיתוי היסטורי: מספר מועמדים בשמאל הכריזו ללא כחל ושרק שאם חלילה ייבחרו, הם ינצלו את כוחם כדי לסגור ערוצי תקשורת. מועצת הרשות השנייה המדוברת מונתה בשלהי כהונת הממשלה. כהונתה אמורה להימשך אל תוך כהונת הממשלה הבאה, גם אם זו תהיה ממשלת שמאל. זה ככה בכוונה: הרגולטור של התקשורת אמור לחצוץ בין התקשורת לבין הממשלה כדי להגן על חופש הביטוי. ההחלטה המבזה של שטיין לחסום את התכנסות המועצה דווקא בעת הזאת נותנת רוח גבית לאמירות הדספוטיות מצד יאיר גולן: אם חלילה השמאל יעלה לשלטון ויקבל החלטות לסגירת ערוצי תקשורת של הימין, תהיה זו מועצת הרשות השנייה שאמורה להגן עלינו. אבל מאחר שהערוצים שקיומם על הפרק – בדגש על ערוץ 14 וגלי ישראל – מבקרים את בית המשפט שבו מכהן אלכס שטיין, הוא החליט למנוע מהמועצה להתכנס ולהגן על חופש הביטוי.
איך הגענו, תוך פחות משנתיים, מהחלטה שיפוטית שנראית כאילו היא מעמידה את הפקידות במקומה – להתרפסות מוחלטת בפני חתרנות פקידותית, באופן המכשיר את הקרקע לסגירת ערוצי תקשורת? התשובה לכך מונחת לפתחה של הממשלה המכהנת. העיקרון המכונן של שירות המדינה בישראל, שעליו עמדתי בטוריי כאן לא פעם, הוא: "אף אחד לא משלם שום מחיר אף פעם". גיל לימון ספג מכה קלה בכנף מפסק הדין הנוקב של סולברג בעניין אודליה מינס, אך לא שילם על כך מחיר ממשי. סולברג הכשיר את הקרקע לצעדים משמעתיים ואישיים נגד גיל לימון, אבל הממשלה – שלא השכילה עד כה לעצור את היועצת המשפטית ואת פרקליט המדינה על עבירות הביטחון שביצעו – מסמסה גם את ההזדמנות הזאת.
בהתרגש עלינו הבחירות, הדרישה חייבת להיות ממשלה שנחושה לגבות מחיר מפקידות סוררת. קודם כול במישור הפלילי, ובהמשך – גם במישור המקצועי, מפרקליטים כושלים כמו גיל לימון.
