אומרים שעדיף לא לגעת בתהילה מאשר לגעת וליפול ממנה. אמירה זו עלתה לי בראש כאשר שמעתי השבוע על פאולה רוזנברג, שבחרה לעזוב את ישראל כי "הערכים כבר לא מתאימים לה". זו לא הפעם הראשונה שמישהו עוזב בשם ערכים. וזה גם לא בהכרח פסול. אנשים מחפשים שקט נפשי, איכות חיים, תחושת שייכות. אלא שבין ההצהרה למציאות, יש לפעמים מרחק.
בישראל, רוזנברג היא דמות מוכרת, כבעלת טור אישי באתר מאקו ובישראל היום, כמי שתחזקה זוגיות טלוויזיונית עם בעלה ליאון כשלשניים תוכניות בוקר שונות משנת 2015 בקשת (ערוץ 12), וכמי שכבר מעל 11 שנים לוקחת חלק בשיח הציבורי. כללו של דבר, לפאולה רוזנברג יש בארץ השפעה ונוכחות.
בחו״ל, גם אם חיים שם מבחירה, קורה כמעט תמיד הדבר הבא: איפוס. הקונטקסט נעלם. הסטטוס נשחק, ומה שנשאר — זה אתה, בלי כל מה שהגדיר אותך קודם. אפשר לקרוא לזה חופש. אפשר לקרוא לזה התחלה חדשה. אבל זו גם, כמעט תמיד, ירידה ממעמד של במה מרכז לבמה צדדית, מעבר ממקום שבו אתה מוכר, למקום שבו אתה עוד אחד. ולעיתים מדובר בפער שלא כל אחד באמת הכין את עצמו אליו.
אולם גם זה עדיין לא הסיפור המרכזי. כי היום, בזמן שאנשים עוזבים בשם "התאמה ערכית", המציאות בחוץ משתנה, ולא תמיד בכיוון שהם מדמיינים. בחודשים האחרונים מצטברים באירופה אירועים שכבר לא נראים כמו "רעש רקע". בלונדון, בשכונת גולדרס גרין, יהודים נדקרים ומונחים להסתיר סממנים יהודיים. בהולנד מגדילים תקציבי אבטחה לקהילות יהודיות. בוינה יש מחאות נגד ישראל הגולשות ללגיטימציה של אלימות נגד יהודים. בבריסל מתרבים הדיווחים על תקיפות, עד כדי צורך בהצבת כוחות צבא בשכונות יהודיות.
אולי יעניין אתכם
כמובן שאפשר להסביר כל אירוע בנפרד, אבל אנחנו הרי מבינים שכל זה קשור. אפשר גם לקרוא לזה גל זמני. אך גם זה כבר לא נראה כך. יש רגע שבו אוסף מקרים מתחיל להיראות כמו מגמה. וכשהמגמה מתגברת, כבר קשה להתעלם ממנה. ובהבדל זה בין גל למגמה נעוץ הפער בין מה שחווה מי שירד מהארץ פעם, לבין מה שהוא חווה היום.
פעם, עזיבת הארץ נתפסה כמהלך כמעט לא מוסרי, נפולת של נמושות קרא רבין ליורדים. הירידה סימנה ויתור על שייכות ברורה, על זהות, על מקום שבו אתה חלק מסיפור גדול יותר ממה שאתה כאדם פרטי. היום הירידה מוצגת הרבה פעמים כמהלך מתבקש, כמעט טבעי של מי שמחפש לא רק נוחות ואיכות חיים, אלא "התאמה ערכית". כלומר הירידה עוטה לעיתים גלימה מוסרית. זה הסיפור.
אלא שהמציאות לא תמיד מתיישרת עם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. כי לא כל מקום בו נמצא התמהיל הרצוי בעיני היורדים בין איכות חיים והתאמה ערכית הוא בית. שייכות היא לא רק תחושה רגעית, אלא מבחן שמתמשך בזמן, שורד תקופות משבר ושבמהלכו אנחנו מגלים עמידות גם כשהמציאות משתנה בכיוון לא רצוי מבחינתנו.
כאמור, מה שקורה היום ברוב ארצות מערב אירופה לא נראה כמו גל אלא כמו מגמה. בניגוד לגלים שהולכים ובאים, מגמות מתחזקות. למגמות כדאי לשים לב בזמן. לא מתוך פחד, אלא מתוך שכל: להבין איפה אתה חי, מה המשמעות של המקום הזה עבורך, ומה קורה סביבך גם כשזה לא נוח לך. וכן לראות את הנולד: מה יקרה כאשר המגמה הזו תהפוך גלויה ובוטה עוד יותר? מה יקרה אז להתאמה הערכית אותה לא מצאת בארץ וחיפשת בחו"ל?
כי יש מקומות שבהם אתה אורח, גם אם קיבלו אותך יפה. ויש מקום אחד שבו, על כל המורכבות שלו, אתה לא צריך להסביר את עצם קיומך. לא צריך להתנצל עליו, ולא צריך להסתיר אותו. וזו כבר לא שאלה של נרטיב. זו שאלה של מציאות, והמציאות היום ליהודים במערב מזכירה יותר את שנות ה-30 של המאה הקודמת מאשר את שנות ה-90 שלה. אירופה של היום מעניקה ליברליות וסובלנות כמעט לכולם – מלבד ליהודים. בדוק. ולא, הפעם הייאוש מחוץ לבית לא יותר נוח.
הכותב הוא מוזיקאי ישראלי ותושב חוזר, חבר בתנועת הביטחוניסטים וקולו בשיח על זהות, אנטישמיות וקריסת אירופה זוכה לתפוצה גדולה בתקשורת ובפודקאסטים
