האוגר שלנו סטיב, משוש חיינו סוג־של, השיב את נשמתו לבוראו. הייתי רוצה לומר שהוא נפטר בשיבה טובה תוך כדי שהוא עושה את מה שהוא אוהב, אבל האמת היא שאני לא יכול להגיד דבר כזה כי אין לי מושג איך הוא מת. פשוט הקפדנו לתת לו כל כך מעט תשומת לב, שהעובדה שהוא הלך מאיתנו הייתה כנראה חומקת מאיתנו עוד שבוע, לולא העובדה שאשתי התעקשה שצריך מדי פעם להחליף לו את הנסורת בכלוב.
אז בשישי האחרון ניגשנו לבצע את ההחלפה, אשתי הייתה צריכה להרים את סטיב, ואני לפנות את הנסורת המלוכלכת. אלא שאז אשתי, שרגילה לחטוף מסטיב המנוול נשיכה אחת או שתיים ככה בשביל הכיף שלו, שמה לב שהוא לא נמרץ כהרגלו, ולמען האמת לא זז בכלל. "נדמה לי שסטיב מת", היא אמרה. ואכן הגוף הזעיר שלו לא נע מעלה ומטה, הוא פשוט שכב מכורבל עם הפנים לנסורת, נוקשה כמו אבן.
"שעת הפטירה 14:24", הכרזתי כמו שלמדתי בסדרות שאני לא צופה בהן וניגשתי לעדכן את המשפחה הקרובה שלו. דפקתי אצל ילובסקי השכן, שמסר לנו את סטיב בזמנו, בנה של האוגרת שלהם. "אני צריך לדבר עם האוגרת שלכם", אמרתי בכובד ראש, "יש לי חדשות לא נעימות לגבי סטיב".
ילובסקי השכן הפגין, במחילה, אינטליגנציה רגשית של עץ במבוק, וביקש ממני לא לשגע את המוח בשישי. מה שכן הוא עשה זה לבקש אם אפשר למסור להם את הכלוב המיותר במקרה שנחליט שאין בכוונתנו למלא את מקומו של סטיב. אתם מבינים? הגופה עוד לא התקררה והוא כבר מחלק את השלל.
אולי יעניין אתכם
הלכתי מילובסקי בתחושה של גועל מהולה בעוד יותר גועל וניגשתי לטפל בסידורי הלוויה.
בינתיים בבית, אשתי סיפרה לילדים שסטיב האוגר שהיה איתנו כבר שבעה חודשים נפטר.
"הוא היה פה עד עכשיו?" שאל הבכור, ששכח לחלוטין מקיומו של האוגר האומלל.
"כן, הוא היה פה עד עכשיו", התרעמתי, "אבל עכשיו הוא איננו".
"בסדר נו, בסך הכול אוגר", הוא הפטיר למורת רוחי.
שאר הילדים גם כן לא הפגינו וירטואוזיות רגשית והחלטתי שאם אני לא רוצה שהם יסיימו כמו ילובסקי אני אצטרך לקחת את העניינים לידיים.
"ילדים", אמרתי להם, "סטיב היה חלק אינטגרלי מהחיים שלנו לתקופה לא קצרה, לראיה הנשיכות שלו שעדיין נוכחות על האצבעות של אמא".
חשבתי ששמעתי את אשתי מסננת "יימח שמו", אבל התעלמתי.
"אני מבין שזה קשה להתמודד עם אובדן", המשכתי, "בטח כזה שנחת עלינו פתאום, אבל בריחה לא תעזור".
"אתה בכלל לא אהבת את סטיב", הטיח בי בן הזקונים, "הוא נשך אותך פעם אחת ומאז לא התקרבת אליו".
"יפה מאוד", אמרתי לו, "מה שאתה עושה עכשיו נקרא בפסיכולוגיה "השלכה", אתה כואב את לכתו של סטיב ולכן אתה משליך עליי את מה שאתה בעצם מרגיש כלפי עצמך".
"קצת מאולץ", לחשה לי אשתי.
"את סתם אומרת את זה כי את חושבת שאת בעצמך מאולצת. זה נקרא השלכה", לחשתי לה. מזל שממש לאחרונה למדתי מה זה השלכה ולכן יכולתי לזהות אותה בקלות כזאת.
בקיצור, אמרתי לילדים ולאשתי שאנחנו נקיים לוויה בעוד כמחצית השעה ושאני מבקש מכולם להגיע ולכבד את האירוע.
יצאתי לאתר הבנייה שמול הבית והתחלתי לחפור לסטיב חלקה במקום שבו כבר שנים מבטיחים שיהיו בו כביש או חניות. ידעתי שלפי קצב התקדמות הבנייה אף אחד לא יפריע את מנוחתו בעתיד הנראה לעין.
אחרי שהכול היה מוכן, קראתי לילדים ולאשתי ונשאנו את הכלוב של סטיב מהבית אל החלקה. מרחוק, חתול בשם קרץ הביט על הנעשה בעניין, כאילו יש לו תוכניות אחרות בנוגע לסטיב ז"ל.
אספתי את הילדים סביבי ואז תפסתי את גופתו של סטיב עם כף החפירה והרמתי.
מה אני אגיד לכם, הפרצוף של סטיב שנגלה לעינינו היה חומר שממנו עשויים סיוטים. לא נעים בכלל. הילדים קפצו מבהלה ואפילו קרץ החתול היה נראה שקצת ירד לו מהאוגר הזה. אבל אני שמחתי שלפחות הילדים מפגינים מעט רגש.
כנראה שגם אני קצת נבהלתי, כי במקום להניח אותו בעדינות הפלתי את סטיב ישר אל תוך מקום מנוחתו האחרון.
"זה נקרא השלכה", אמר בן הזקונים.
"תהיה בשקט", התעצבנתי.
כיסיתי את המנוח באדמה והנחתי עליה שתי לבנים מרובעות כמצבה.
ביקשתי מהילדים לומר כמה מילים. הם סירבו. אשתי הצילה את המצב.
"סטיב", היא אמרה, "היית איתנו שבעה חודשים. רצת על הגלגל שלך ואכלת מהאוכל. לפעמים ישנת".
זה היה נשמע כאילו היא מקריאה את הערך שלו בוויקיפדיה.
"מאמי, קצת יותר נשמה אם אפשר", ביימתי אותה.
"סטיב", היא ניסתה שוב, "אנחנו מצטערים אם לא התייחסנו אליך מספיק, אבל תמיד נזכור שאתה היית חיית המחמד הראשונה שלנו".
זה היה הרבה יותר טוב.
הנחנו כל אחד אבן קטנה על המצבה והתחלנו להסתובב הביתה, כשהבן השני שלי, שעד עכשיו היה מאוד שקט, צעק פתאום "האות סמ"ך!" והתחיל למלמל פסוקים באות ס'.
מסכן הילד, קפצו לו פלאשבקים מהאזכרה של סבא.
"לא צריך להגזים חמוד", הרגעתי אותו, "בסך הכול מדובר באוגר".
לתגובות: