לא עו"ד מאותו הדבר

במושבה הפסטורלית זכרון יעקב, מושבת חלוצי העלייה הראשונה על רכס הכרמל, יש כנראה משהו באוויר שמטפח נשים דעתניות ואמיצות. עורכת הדין אודליה קדמי (42), המשנה לראש מועצת זכרון יעקב, מרגישה ששרה אהרונסון, מראשי מחתרת ניל"י, היא דמות מופת שיש לה חיבור עמוק אליה. וזו לא רק העובדה ששתיהן קבעו את ביתן במושבה. כבר מגיל צעיר, כשהתחנכה בבית הספר היסודי ניל״י, הוקסמה קדמי מהאגדה על משפחת המייסדים האמידה שהחליטה לחרף את נפשה למען עם ישראל ועתידו.

אודליה היא אישה נינוחה ונעימה, אך כשמתחילים לדבר על עתיד המדינה, על מערכת המשפט או על שירות נשים קרבי בצה"ל, העיניים שלה ניצתות. זהו אותו להט של לוחמת שהוביל אותה ללחום כמפקדת בפלוגה מבצעית שתפסה קו בגבול לבנון ובקלקיליה, ואותה אש שמובילה אותה היום למאבקים משפטיים וציבוריים שמרעידים את אמות הסיפים של "ההגמוניה", כפי שהיא מכנה אותה. את הבערה הזאת היא מייחסת גם לשרה גיבורת ניל"י, שהיא מרגישה במובנים מסוימים כממשיכת דרכה.

בצל אבק הכוכבים

אודליה קדמי מתגוררת בזכרון יעקב מגיל עשר. בדרך לזכרון, עברה משפחתה מסע לחיפוש מקום וזהות. אימה היא חמוטל בן זאב, משוררת, מחזאית ופזמונאית מוכרת. סבה הוא איש התיאטרון מרדכי בן זאב, והשחקנים דורי בן זאב וערן בן זאב הם דודיה. "כילדה הייתי מסתובבת המון מאחורי הקלעים בהצגות, אבל אבק כוכבים מעולם לא הרשים אותי. לא התרגשתי מזה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין עץ משפחתי

ההורים נפגשו במיאמי בארצות הברית ועלו לארץ. אביה הגיע עם שלושה ילדים מנישואים קודמים. הוריה, שהיא מגדירה כ"ילדי פרחים", עברו מסע רוחני מורכב. "הם דוגלים בחופש מוחלט, שאנטי. הם עברו מסע ארוך מבתים חילוניים והתקרבו ליהדות. בתוך התהליך הזה היו רגרסיות, הלוך ושוב. כל אחד מבני הבית עבר תהליך בעצמו. גרנו בהתחלה במבוא מודיעים, מושב של אמריקאים שעלו עם הרב שלמה קרליבך, ואחר כך בנווה אילן, בבית אורן ובעין איילה, עד שהתיישבנו בזכרון".

בתוך העולם הליברלי והאומנותי הזה, אודליה הייתה זו שחיפשה את המסגרת. "בניתי בעצמי את הדרך והגבולות שלי. אני הראשונה בבית שסיימה תיכון, למדתי באולפנית פרדס חנה. למרות כל החופש לבחור, ההורים שלי גאים בזה שנעשיתי עורכת דין. הם המעריצים הכי גדולים שלי, והם מעניקים לי מעטפת תמיכה בלתי פוסקת בחיים התובעניים שלי. אנחנו קרובים מאוד, גם פיזית. אני גרה לידם. אני משתדלת לעשות להם נחת ושיהיו גאים בי. אני הצברית הראשונה במשפחה, וגם המשפחה בארצות הברית גאה בי".

כשהגיע זמן הגיוס, חיפשה אודליה משמעות ואתגר. אלו היו השנים שאחרי בג"ץ אליס מילר, שפתח את קורס הטיס לראשונה בפני נשים, והצבא החל לפתוח יחידות קרביות נוספות לנשים כפיילוט. "הייתי נחושה להתגייס לקרבי, מלאת רצון לשרת בחזית", היא נזכרת. היא בחרה להיות לוחמת אב"כ בהנדסה קרבית, יצאה לקורס מ"כים ופיקדה בפלוגה מבצעית. "הייתי מלאת מוטיבציה, עשיתי את המקסימום, נתתי את כל כולי". היא שימשה כקשרית מ"מ במסעות, הצטיינה בטירונות, ואף קיבלה את כומתת הסמלת בטקס ההשבעה.

אך דווקא מתוך השירות המפואר ההוא, צמחה אצלה ביקורת נוקבת. "בדיעבד, יש לי תובנות אחרות לגמרי. אני לא נגד נשים לוחמות, אבל צריך לעשות את זה בצורה מושכלת. בשיקולי עלות מול תועלת, אין הצדקה לשילוב נשים בתפקידי לחימה. מקריבים את הנשים על מזבח הפרוגרס. דבקים באג'נדה ויהי מה". הביקורת שלה הופכת אקטואלית יותר ויותר עם נגיסתו של בג"ץ בעוד ועוד יחידות קרביות, שבהן הוא כופה על צה"ל לשלב נשים. רק לאחרונה הוציאו שופטי בג"ץ פסק דין נוסף המחייב שילוב נשים ביחידות מתמרנות של חיל השריון.

קדמי מדברת קודם כול על מראית העין של השוויון. "אמרתם שאני ראויה ושווה, אבל רוב הבנות לא עברו את הקיר הראשון בבוחן מסלול. אז נתתי את עצמי עוד ועוד והרגשתי רע עם זה. לא הבנתי, למה אני לא מצליחה?". אודליה ראתה איך אונסים את המציאות כדי להתאים אותה לאג'נדה. "בפועל, ראיתי ששמים לי ספסל, מרוקנים מימיות ומוציאים מחסניות מהאפוד, אחרת הבנות לא יוכלו לעמוד באותם סטנדרטים. אבל בסוף יש סיבה פיזיולוגית להבדלי היכולת. אצל גברים מרכז המסה נמצא גבוה יותר, ואצל נשים זה לא מתאפשר. זה הכעיס אותי. אתם משקרים לי! התחושות והתסכול היו ללא מילים. רק בהמשך ידעתי לבטא אותן".

קדמי הבינה שיש פה פגיעה בסופו של דבר ביכולת המבצעית: "אני זוכרת איזה רגע שהתובנה התחילה לחלחל. היינו במוצב יפתח בגבול לבנון. היה אירוע שהוצאתי את החבר'ה למד"ס בוקר. תוך כדי ריצה, כשאני מובילה את המד"ס, אחד החיילים ביקש לעקוף אותי. ברגע שאישרתי לו, בשניות עברו אותי כל החיילים. נבהלתי מהפער. הרגשתי שנתתי את המאתיים אחוז שלי וזה אפילו לא דגדג את היכולות של החיילים שלי. זה לא צריך להיות ככה. מפקד חייב להיות מודל לחיקוי, דמות נערצת ומכובדת בקרב חייליו, וזה מתבטא בהיבט הערכי, אבל כן, גם הפיזי. חשבתי לעצמי: אם אני המפקדת שלהם בקרב, איך הם יוכלו לסמוך עליי?"

קדמי מוסיפה ומספרת על מקרה אחר. "הוצאתי מארב על גבול לבנון והתייבש לי חייל. הזעקתי אמבולנס לפינוי, אבל הבנות לא הצליחו לשאת את האלונקה עד הכביש. נאלצתי לקרוא לחילוץ רק לאחר שהבנות לא הצליחו לשאת את האלונקה, כדי שנצא משם בכוחות עצמנו. הבנתי שיש פה תקלה מובנית. נוצר דיסוננס שהלך והתעצם. חוץ מהציוד שהשתדרג עם הזמן, עד היום לא הסיקו מסקנות לגבי כשלים אינהרנטיים".

היא הרגישה מרומה. "הבנתי שעבדו על כולם. הבנתי שעבדו עליי והשתמשו בי בשם השוויון. אבל לא רק על הבנות עבדו. אני זוכרת את הרגע שבו הבנים ירדו מהאוטובוס בבהל"צ ואת המבט שלהם כשהם קלטו שהם בפלוגה מעורבת. גם הם הבינו שעבדו על כולנו". לטענתה, בנסיבות הצבאיות וברגעי הקצה שאליהם מגיעים החיילים במהלך השירות המעורב, עלולים החיילים להיות מוסחים: "עלולים להתעורר דברים שבינו לבינה וזה יכול להשפיע על רמת הערנות והמבצעיות".

קדמי מספרת על המחיר הפיזי והמבצעי שהיא ראתה במו עיניה: "בנות צריכות להבין את הסכנות הפיזיות שכרוכות במאמץ הזה, שלא מותאם לגוף האישה. בעיות פריון ופריצות דיסק במספרים גבוהים. האם זה מחיר לגיטימי? הצבא לא נתן על כך את הדעת". היא מוסיפה עוד עניין לדיון סביב גיוס נשים ליחידות מתמרנות. מדובר בנושא שפחות נעים לדבר עליו, אבל כשהיא חושבת על ההשלכות היא חשה חרדה. "ראינו את הטלטלה כשהבנו שנשים נלקחו בשבי ב־7 באוקטובר. אף אחד לא חושב ששבי של גבר ושל אישה זה אותו אירוע. נדהמתי כשיושבת ראש שדולת הנשים, דפנה הקר, התנגדה לקדימות שחרור נשים מהשבי – זה מנוגד לטבע האנושי! מבקשים מאיתנו להתכחש לחמלה האנושית".

ויש גם את בעיית ההשקעה הכספית ובזבוז כוח האדם: "אנחנו מדברים על השקעה מול תועלת גם בכוח האדם במילואים. משקיעים בסדיר בנשים שנגרעות מכוח המילואים זמן קצר יחסית לאחר סיום השירות. הרי רובן יתחתנו וילדו בתוך עשור, ואז ייגרעו משירות המילואים. אם הצבא מסתמך על כוח אדם של 25 אחוזים נשים בקרבי לעתודות מילואים – יש פה בעיה קשה שאף אחד לא נותן עליה את הדעת".

לסיום, היא מציפה גם את הפגיעה במגזר המשרתים הדתי והחרדי: "יש פה התנגשות חזיתית בין הצרכים של חיילים שומרי מצוות לפקודת השירות המשותף. בכל עימות שיתפתח בין יועץ הרמטכ"ל לענייני חרדים ויועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם), ברור שהיוהל"ם תמיד תנצח. לא מופרך לחשוב שבעתיד יוגש בג"ץ כדי שנשים תשתלבנה ביחידת החשמונאים. אם אתם רוצים לגייס חרדים, אי אפשר בלי הדרה דה־פקטו של נשים. זה לא מתכנס האירוע הזה, צריך לבחור".

פחד מיהדות, לא מהרפורמה

לאחר שירותה הצבאי, יצאה לכמה שנים בחו"ל. אחריהן פנתה ללימודי משפטים, ובסיומם החלה לעבוד במשרד עורכי דין מוביל בחיפה. דווקא שם, בלב הברנז'ה המשפטית, החלה להתבהר דרכה האידאולוגית. עם תחילת הדיונים על הרפורמה המשפטית, המשרד הפך לשדה קרב פוליטי.

"הבוס שלי היה עובר במשרד עם מגאפון וקורא לאנשים לצאת להפגנות. שלחו אין־סוף הודעות מחאה בקבוצת הווטסאפ המשרדית, ונתנו ימי חופש בתשלום מלא כדי למחות בירושלים. היו אומנם המון 'אנוסים' במשרד שחשבו אחרת, אבל אני לא יכולתי לשתוק. בתמימותי יזמתי שיח והתחילו דיונים קשים, אבל המשכתי כי הייתי חייבת, זה בער בי. יום אחד הגעתי למשרד וראיתי שתלו שלט ענק: 'תתנגדו'. הייתי בשוק. למחרת תליתי מחוץ לחלון שלי שלט: 'העם רוצה רפורמה משפטית'".

קדמי מספרת על שיחה אחת שטלטלה אותה. "ניסיתי להבין ממה הבוס שלי כל כך מפחד ברפורמה. הרי הוא מכיר את המערכת ומבין כמוני שהיא זקוקה לשינוי. הוא היה עילוי משפטי, איש חכם. כשהגענו לליבה, הבנתי שהפחד מהיהדות הוא הטריגר. הוא אמר לי: 'אני מעדיף שהבן שלי יתחתן עם מוסלמית מאשר שיחזור בתשובה'. נחרדתי. אחרי השיחה הזאת רציתי להתחיל לבוא למשרד עם כיסוי ראש רק כדי להראות שאני יהודייה גאה. משהו עצר בעדי, כי הבנתי שכיסוי ראש הוא חסם. אבל יבוא יום ונהיה 'חופשיים בארצנו', כפרפראזה על סיסמת המחאה". ועד שזה יקרה, היא מסתובבת עם "כיסוי ראש שקוף", כהגדרתה.

המתח הגיע לשיאו כשהיא הזהירה את הבוס מהלהט של ההפגנות. "אמרתי לו: 'זה מטורף, עוד יירצח פה שר משפטים'. והוא ענה לי: 'אם זה מה שיידרש'. הייתי המומה. לא האמנתי שזה יצא מפיו של האדם נעים ההליכות שהוא. אדם שעונה לילדים בנועם בטלפון גם באמצע פגישה עם הלקוח הכי חשוב, מוזג מים למשתתפים, ערכי ומנומס. נבהלתי. שם הבנתי שלא אוכל להמשיך לעבוד במקום כזה. זו הייתה תקופה מכוננת. מצאתי את עצמי עומדת בצומת זכרון יעקב עם המפגינים בעד הרפורמה – מעטים מול רבים. שם משהו נפתח בי והתלקח".

ההתנגדות של אנשי המקצוע לרפורמה המשפטית הייתה תמוהה מבחינתה, והביאה אותה להתעוררות פוליטית. "מי שמגיע מעולם המשפט ואומר שהמערכת לא צריכה תיקון עמוק – חי בשקר. כל עורך דין יודע שיכול להיות לו תיק בטון יצוק, אבל הכול תלוי בהשקפת העולם של השופט. החוק הוא פלסטלינה. שותף במשרד הסביר לי פעם: 'השופט יחליט מה שהוא חושב לנכון, וימצא כבר את הדרך המשפטית לשרטט את המסלול לשם'. זה לא צריך להיות ככה! זה פוגע בוודאות העסקית והחוזית".

היא נזכרת ברגעי ההתפכחות שלה: "ההבנה אצלי התחילה באיזשהו ערב שארגנה התנועה למשילות ודמוקרטיה בתיכון בחיפה, עוד לפני המלחמה. נסעתי אחרי העבודה וישבתי בקהל. בפאנל ישבו עורכי הדין דוד פטר, זיו מאור, זאב לב, יעל דולב ועוד. אני זוכרת שלא היו הרבה אנשים, אבל הקשבתי ועף לי המוח. שם נפל לי האסימון. הבנתי שחייתי בשקר, שלא ידעתי מה קורה סביבי. זה היה ערב מכונן ושם התחילה הפעילות האקטיבית והציבורית שלי. הקמתי קבוצה של פעילים שנקראת 'הימין בזכרון התעורר' ויצאנו להפגנות כדי לתת מענה למחאה".

קדמי מנתחת את ההתנגדות לרפורמה כמאבק על שליטה. "זה בכלל לא אירוע משפטי. לא החקיקה הוציאה אותם לרחובות, אלא פחדים משינויים בזהות היהודית של המדינה. זה מאבק על הגמוניה". עם כל התסכול, היא מצליחה לראות גם את חצי הכוס המלאה: "באיזשהו מקום אני מודה לאנשי המחאה כי הם גרמו לימין להתעורר. בזכות המחאה שלהם נפתחו לנו העיניים. עד אותו רגע לא הבנתי את תהליכי העומק ולא הייתה לי תשוקה לשנות. מילה טובה מגיעה גם למובילי הרפורמה, לוין ורוטמן. המהפכה אומנם נכשלה, אבל זה הישג בשינוי התודעה הציבורית".

בימי המחאה נחשפו ממדי השליטה של השמאל בכל מוקדי הכוח: "כולם חברו יחד כדי להגן על ההגמוניה: רשות שדות התעופה, האקדמיה, בתי חולים, מרכז השלטון המקומי, ההסתדרות. הם למעשה שיתפו פעולה על מלא עם המחאה והשביתו את המשק, גרמו נזק. גם הסרבנות והפגיעה בצבא העידו שבראשם עומדים אנשי שמאל".

בתשובה לשאלה האם יש לה שאיפות פוליטיות, עונה קדמי: "מצד אחד, הבנתי שאין לי פריבילגיה לשבת בצד. מצד שני, אני לא יודעת אם הפוליטיקה היא מקום ההשפעה. המילה האחרונה במדינה היא לא של העם, היא של בג"ץ והפקידות. אנחנו האזרחים משתתפים באשליית הדמוקרטיה, ומישהו אחר דורס את הבחירה שלנו".

השיא הגיע ב"ליל גלנט", שבו מחאה המונית של מתנגדי הרפורמה הביאה להקפאתה. "באותו לילה הבנתי שהתקפלנו בפני המחאה. האלימות והאיומים השתלמו למפגינים. הבנתי שהאזרחים שחשבו שהם הריבון כשהם מצביעים לכנסת, הם בעצם נתינים של ההגמוניה הזאת. הקרבתי את מקום העבודה שלי ואת נוחות החיים שלי, והנבחרים שלי התקפלו. זה כאב מאוד".

מבלבלת את ארגוני הנשים

אחד המאבקים הבולטים של קדמי בשנה האחרונה הוא נושא התחמשות נשים. "אחרי 7 באוקטובר רציתי להתחמש בעצמי, אבל גיליתי שזה דבר מורכב. רק בעלי תעודת לוחם יכולים להוציא נשק. זה אולי הדבר הכי טוב שיצא לי מהשירות הצבאי". קדמי גילתה שנשים רבות, גם כאלו ששירתו כלוחמות ומדריכות ירי, אינן זכאיות לרישיון נשק.

"נכנסתי לעובי הקורה יחד עם לשכת השר בן גביר", היא מסבירה. "נלחמנו בהרבה מכשולים כדי להעביר תיקון בתבחינים. לפני התיקון היו כ־3,000 נשים חמושות, היום יש כ־30 אלף. המאבק הזה הפך אותי לחביבת ארגוני הנשים", היא אומרת בציניות. "ארגוני הנשים לא יודעים איך לאכול אותי. מצד אחד אני נגד שילוב נשים ביחידות לוחמות כפי שזה נעשה היום, ומצד שני רוצה נשים חמושות שיודעות להגן על עצמן ועל סביבתן". קדמי קובלת על התדמית שיצרו לה כמי שמקטינה נשים ולא מאמינה ביכולותיהן ללחום, בעוד היא מעצימה אותן ומאמינה שהן יכולות וחייבות להגן על עצמן.

היא תוקפת את האג'נדה של רוב ארגוני הנשים, שמתנגדים למדיניות השר בן גביר בנושא מתן רישיונות נשק: "הן נגד התחמשות כי לטענתן זה יופנה נגד נשים, אבל הסטטיסטיקה מראה שבשלוש השנים האחרונות אירע רק מקרה אחד של פגיעה באישה מנשק חוקי. הסכנה היא אפסית, לעומת פוטנציאל הצלת החיים בזירת פיגוע. אי אפשר בכלל להשוות את התועלת מול הנזק המזערי. הן רוצות לקבע את האישה כחלשה וכקורבן ואת הגבר כאלים ורוצח. הן חיות את ההקטנה וההתקרבנות. למורן זר קצנשטיין מ'בונות אלטרנטיבה' נפלט בטעות בוועדה ש'לנשים אין אינסטינקט שליפה', היא הקטינה את הנשים. אני מזמינה אישה להתעצם, אבל זה מאיים על הארגונים הללו, כי אם נשים יגלו את עוצמתן – זה מייתר אותם".

"הכהניסטית" של זכרון יעקב

הרגע שהפך את קדמי לדמות מוכרת יותר לאחרונה היה סרטוני המחאה שלה מול בג"ץ במהלך הדיונים על פיטורי השר בן גביר, שהתקיימו ללא קהל. באחד הסרטונים היא נראית מסירה את גלימת עורך הדין שלה מול שערי בית המשפט העליון ומשליכה אותה לקרקע.

"סגרו את האולם בפני הקהל, למרות עיקרון פומביות הדיון. השידור החי הוא לא תחליף לקשר עין בין שופט לבעל דין. זו הפרה של זכות אזרח. האזרח הפשוט נושא עיניים למגדלור הצדק ומגלה שמשתמשים בו להלבין עבירות. הרגשתי שאין ערך לגלימה שלי אם מי שאמון על הדין לא מכבד אותו. זו הייתה זעקה מהלב".

שבוע לאחר מכן, בבג"ץ על ועדת החקירה לאירועי טבח שמחת תורה, האירוע חזר על עצמו. שוב נסגרו הדלתות בפני הקהל ומשפחות שכולות נשארו בחוץ. "זה ממש עוול שהם מודרים מדיון שעוסק בוועדת החקירה בעניינם! זכותם בדין לשבת שם!" היא זועמת, "היה גם חוסר הגינות בכך שהכניסו לדיון חמישה נציגים של משפחות מ'מועצת אוקטובר' ורק שניים מ'פורום דין וצדק'".

היא ממשיכה בלהט: "עשו ספין כאילו נקטנו באלימות וניסינו להתפרץ לאולם – זה פשוט שטויות. מי שפעל באלימות היו המאבטחים כלפינו". מסתבר שלתוך האולם נכנסה מאבטחת בבקשה דחופה מהשופטים להתפנות מיד ללשכות. "יצרו מצג שווא כאילו יש פה איום ממשי. עורך הדין איציק בונצל סיפר לי כי בתוך האולם היו בטוחים שהתרחש פיגוע. זה מדגים את העיוות. הרי מדובר במשפחות שכולות שבסך הכול ביקשו לממש את זכותן החוקית לשבת באולם. ממה בדיוק השופטים כל כך מפחדים? מאז מתנהל קמפיין מתוזמר נגד המשפחות השכולות מהצד הימני של המפה הפוליטית, ממש עלילת דם הזויה נגדן. בסוף היום ההוא קיבלתי חיבוק מהמשפחות ושיחות מרגשות, סיפרו לי שנתתי להם כוחות. זה היה שווה הכול בשבילי. הן עוברות התעללות על ידי המערכת המשפטית. אם הצלחתי להעניק להן מעט נחמה באותו יום – זכיתי".

האירוע הזה הוביל לגל השמצות נגדה בביתה, בזכרון יעקב. "אני עוברת עליהום. קוראים לי 'הכהניסטית של זכרון'. ניסו להדיח אותי מתפקיד המשנה לראש המועצה בגלל שהופעתי בערוץ 14. ראש המועצה, שאני מעריכה, תמך בחופש הביטוי שלי, אבל האווירה קשה. יושב ראש לשכת עורכי הדין עמית בכר אפילו דרש להשעות אותי. זה אירוע חסר תקדים, התרת דמי בציבור".

למרות המחירים האישיים, קדמי לא מתכוונת לעצור. בעלה גויס למילואים ב־7 באוקטובר כמפעיל באגר, שירת יותר מ־100 יום ואף נפצע. היא עצמה פתחה עסק עצמאי בבית, אך רוב זמנה מוקדש לשליחות ציבורית. "אני מחפשת את המקום האפקטיבי ביותר להשפעה ציבורית, ואני עדיין לא יודעת איפה הוא. אני לא מאמינה בכוח של הכנסת במצב הנוכחי. אולי ההשפעה היא בארגונים אזרחיים, בארגונים חברתיים. השמאל עתיר כסף וערוך בכל מקום, אנחנו חייבים לבנות כוח בשטח. אסור להשאיר שער ריק".

היא מבקשת להניע מכאן את הציבור לפעולה: "יש חשיבות עצומה לתנועות השטח. אני מאמינה שהשינוי הגדול לא יגיע מלמעלה, מנבחרי הציבור, כי פשוט מצאו את המתכון לנטרל אותם. הוא יגיע מלמטה, מהשטח, מהאזרחים. הריבונות צריכה לשוב קודם לידי העם, כדי שנוכל לבנות את האמון במוסדות הציבור המייצגים את רצון העם. פה אני רואה צורך אמיתי ודחוף, וזה המפתח לתיקון הנדרש במלחמת העצמאות שבה אנחנו נמצאים היום, ושאולי בעצם התחילה ב־48' ומעולם לא הסתיימה".

ההשראה שלה מגיעה מההיסטוריה המקומית של המושבה שלה. "שום דבר לא מקרי, לא סתם גדלתי פה. אני מרגישה חיבור עמוק למחתרת ניל"י ולשרה אהרונסון, שהיא דמות מרתקת ונערצת. אני מקבלת השראה ממנה. שרה כתבה במכתבה האחרון: 'אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי, ואם עמי נבזה – יהי'. אני מתפעלת ממסירות הנפש שלה ושל משפחתה למען החירות והצדק. במידה מסוימת אנחנו עדיין במלחמת עצמאות מתמשכת. אני רוצה לומר לכולם: אני קרבית, לוחמת מהצבא ועד האזרחות, לא מנצחים אותי כל כך מהר. אני מרגישה תחושת שליחות והשגחה פרטית, אולי אפילו הסללה פרטית שלא מאפשרת לי לבחור אחרת".