ריקודסרוגים
אני ממש לא יודע מהם תחומי האחריות של המשרד לענייני ירושלים והמורשת, אבל הלוואי שאחד היעדים שלו יהיה לחבר את יום ירושלים לכל אזרחי המדינה. בכל שנה זה צובט מחדש בלב איך היום הזה הוא יום סרוג, ולמען האמת גם בזה אני כבר לא בטוח. הוא בוודאי היום של הנוער הסרוג שלומד בישיבות ובאולפנות, במכינות, במדרשות ובישיבות, אבל בקרב הציבור הבוגר, גם זה הסרוג, יש לי תחושה שהוא שייך יותר למי שמגדיר עצמו כ"ציבור אמוני" וכבר לא נחלת הסרוגים כולם. אין לי מכון סקרים, אבל אני רואה את הנוכחות בתפילה החגיגית של יום ירושלים בעירנו, כפר סבא, לעומת הנוכחות ביום העצמאות, ומרגיש שמניית היום הפלאי הזה בירידה. אולי בגלל שריקוד הדגלים נתפס כשייך לצעירים, ואולי מפני שהיום הזה מקבל במתכוון או שלא במתכוון יותר משמעויות פוליטיות ופחות משמעויות ישראליות רחבות.
עד היום הייתי רגיל לחשוב על יום ירושלים בעיניים של שלושה מגזרים: המגזר החרדי שמדיר עצמו מפני שהיום הזה מחובר עם ההכרה במדינת ישראל, אריח רוחני על גבי לבנת יום העצמאות, ומי שאיננו חוגג עצמאות מתקשה לחגוג יום ירושלים; המגזר החילוני שמזוהה עם יום העצמאות אבל די לו במקלט הבטוח (יש מהם שיאמרו: לאחרונה יותר במקלט ופחות בטוח), הוא לא מחפש איזה ניחוח ירושלמי שינעים לו את הישיבה במקלט, בטח לא ניחוח מהרי שומרון; והמגזר הציוני־דתי שבשבילו היום הזה במידה מסוימת גדול מיום העצמאות, הרי כאן מתחברים הציוני עם הדתי, הנשמה עם החומר, גאולת הנשמה הלאומית עם גאולת הגוף.
השנה אני שם לב במיוחד להיעדרותו של הציבור הציוני־מסורתי. לכאורה זה היה אמור להיות היום שלו. הוא הרי גודש ברבבותיו את סמטאות העיר העתיקה באלול ובעשרת ימי תשובה, הוא נוהר לסליחות בכל ערב דווקא בירושלים, איך זה שלא מצליחים לחבר אותו אל היום הזה?
אולי יעניין אתכם
אין לי פתרונות ברורים, ובאמת אני חושב שצריך סיעור מוחות עמוק. יש לי רק תחושה שצריך להעביר את כובד המשקל מהזירה הפוליטית לזירה הערכית. לנסות להנחיל את הסיבה שבגללה ירושלים כל כך חשובה, את הצורך במשמעות ערכית, מוסרית ואמונית לכל המפעל הציוני. ירושלים של נאומי ריבונות מדברת אל חלק מסוים באוכלוסייה, ירושלים של שגשוג וחזון מוסרי, של אור לגויים, תורה וחסד, מתחילה להיות שפה רלוונטית לאנשים רבים יותר. הלוואי שהיו מופעים מחברים שנעים על נקודת החיבור של קודש וחול, כאלה שימשכו קהל רב לירושלים דווקא ביום הזה. אולי יהיו גם הרצאות ופאנלים של אנשים מהשורה הראשונה, שימשכו גם קהל מבוגר או מעמיק יותר, ערבי לימוד משותפים, וכל זה רק התחלה, צריך לחשוב עוד. ריקודגלים זה מעולה, זה לא מספיק.
משמעות
מאז שיצא ספרי החדש 'צומת מסובים', שולחים לי מההוצאה את רשימת רבי המכר הארצית השבועית שמתפרסמת ב'ישראל היום'. לפני שבועיים התרגשתי לגלות ספר ישן נושן נועל את רשימת רבי המכר השבועית בתשפ"ו: 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל. זה מדהים, הספר הזה שתורגם לעברית בשנות השבעים חוגג יותר מחמישים שנה, ולפני שבועיים היה בעשירייה הנמכרת בישראל. מה זה אומר? שהישראלי של שנת תשפ"ו מחפש משמעות. אומנם חתני צינן לי מעט את ההתלהבות והסביר שזו מתנת סוף שנה שקונים בכל המכינות החילוניות והמעורבות ולכן הנסיקה במכירות. ועדיין אני נלהב – אפשר לרכוש הרבה ספרי מתנה, אבל המכינות הללו מזקקות את הכמיהה – כמיהה למשמעות.
וזה בדיוק הסיפור של יום ירושלים: אדם מחפש משמעות, עם מחפש משמעות, מדינה מחפשת משמעות – ירושלים מעניקה משמעות. את החשבון הפשוט והעמוק הזה צריך ללמוד לתווך לציבור הישראלי. החיפוש כבר קיים, הוא ברבי המכר, נשאר רק לדייק בצביעת המשמעות שירושלים מעניקה.
צנוע
יומיים לפני פרק המלחמה עם איראן זכיתי להיות בהופעה של ישי ריבו עם התזמורת הפילהרמונית בבנייני האומה. עמדתי אל מול פלא. יוצר ירא שמיים שכל יצירותיו יראת שמיים ובקשת ה' במילים שאינן מחביאות דבר – מגישות את הדברים כמות שהם. בקהל אנשים בלבוש דתי ובלבוש חילוני, יודעים את המילים, שרים איתו. והנה יכולת אומנותית להניח עולם תוכן ירושלמי בכלים שנכנסים אל הלב.
אבל זה לא רק התוכן הירושלמי, זה גם האדם. אני נמצא באיזו תחושה שישנה מהפכה תרבותית עצומה כבר שנים לא מעטות, שהקהל הישראלי בוחר שוב ושוב באומנים עם תוכן רוחני. אבל אני לא בטוח שהפורמט הזה שבו זמר עולה על במה וכולם סוגדים לו, וכשהוא יורד אל הקהל כולם מבקשים להתקרב, להצטלם, לגעת לרגע בתהילה – אני לא בטוח שככה נראית אומנות יהודית. אני לגמרי בטוח שאין כמעט בעולם נפש שיכולה להכיל את הסגידה הזאת בלי להתבלבל.
אבל שם, עם ישי ריבו והפילהרמונית, זה היה כל כך אחרת. זמר עטור תהילה שכל הפילהרמונית התכנסה לכבודו, שקהל שילם במיטב כספו בשביל ערב במחיצתו, עומד בענווה, כמעט נבוך, לפעמים נראה כמתנצל, כנזהר מהכבוד. מספר בגילוי לב איך התנתק מהרשתות החברתיות אחרי שמצא את עצמו מתבונן שם יותר מדי, שר מילים של קודש באיזו פליאה, כמי שאומר, מה היה לי שדווקא אני הצינור לכל הטוב הזה. שר את עבודת הכהן הגדול, מי בכלל חשב שאפשר להלחין ולבצע את הטקסט הכבד הזה ולסחוף אולם שלם, שר "אשרי העם שככה לו". ואני חשבתי אשרי זמר שככה לו, אשרי זמר שהשם אלוקיו.
כינור על קיר הפילהרמונית
הפילהרמונית לא מבצעת רק עם ישי ריבו, היא משתפת פעולה עם מיטב זמרי ישראל ואפילו עם יצירות של דיסני ושירי ילדים. הייתי רוצה להיות כינור על הקיר שבו התקיימה הישיבה ההיא של הנהלת הפילהרמונית. מישהו בטח אמר שיש בעיה, שציבור המנויים שצורך מוזיקה קלאסית הולך ומתבגר והצעירים כבר לא בעניין. מישהו בטח ענה לו שתמיד איכות הייתה נחלתם של בודדים ועל איכות לא מתפשרים. מישהו זרק: בואו נעשה פילהרמונית בג'ינס או עם ריטה או ארצי או רייכל, אולי אפילו אלייצור ובן צור, ובטח מישהו יצא בטריקת דלת מנומסת כי זה חילול הקודש ומוזיקה בגובה העיניים. אבל בסוף הצביעו והיה להם אומץ והחזירו עטרת הפילהרמונית ליושנה. והאמת, הייתי שמח שבדיון ההוא שאולי יתקיים יום אחד על השאלה איך הופכים את יום ירושלים לחג כלל־ישראלי, יזמינו את הגאון מהפילהרמונית, הוא כבר יציע משהו מחוץ לקופסה.
לתגובות:
איור: שאול גרד