חשיבותן של מהפכות משעממות – שמחוללות את השינוי האמיתי

השבוע התקדמנו עוד צעד בשתי מהפכות משעממות, מסוג הדברים שעוברים לרוב הציבור הרחק מעל הראש, וחבל. המהפכה הראשונה מבוססת על "מערכות הדור הבא" ופיתוחי AI במינהל התכנון, ומבקשת לקצר בכ־50% את זמן הוצאת היתרי הבנייה, שעומד כרגע על יותר מ־400 ימים. מהפכה זו דורשת השלמת חקיקה, ולא מעט גופים רגולטוריים שיצטרכו ללמוד קצת לשחרר וקצת להתייעל, עלולים להתנגד לה.

למהפכה השנייה קוראים "רשויות תחבורה מטרופוליניות". היא בשלה הרבה יותר, והחוק שמאפשר אותה עבר כבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. המהפכה הזאת צפויה לבזר את סמכויות התחבורה ממשרד התחבורה בירושלים לרשויות אזוריות ברחבי הארץ. כיום משרד התחבורה קובע כל אלמנט של תחבורה בכל רחבי הארץ. מירושלים קובעים כיום באיזו תדירות יפעל הקו ממטולה לקריית שמונה וכמה נתיבים יהיו בכביש לאילת. עם הקמת הרשויות, הן יוכלו לשים לב לחסמי תחבורה מקומיים, לאפשר תכנון קשוב יותר לצורכי התושבים ולהיות עם יד על הדופק שבאזור הסמכות שלהם התנועה פועלת כסדרה.

עד כאן שעמום. אבל כמה אנחנו אוהבים להתלונן על הפקקים? כמה אנחנו אוהבים להתלונן על מחירי הדיור? כמו כן רובנו אנשים בוגרים, שיודעים שאין דבר כזה זבנג וגמרנו. אין החלטה בודדת שתפתור את מצוקת הדיור והפקקים, ובכל זאת תוכניות חסרות אחריות כמו מחיר למשתכן תופסות כותרות, ועל מערכות הדור הבא של מינהל התכנון רובכם לא תשמעו אחרי שתסיימו לקרוא את הטור הזה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

המקור לבעיות מבניות, כמו מחירי הדיור והפקקים, הוא אוסף מחריד של המון כשלים שמצטברים להם בטור ויוצרים, חוליה אחר חוליה, עיכוב אדיר בשרשרת הערך. כשלוקח כל כך הרבה זמן להוציא היתר בנייה, כל התהליך מתעכב ופשוט יש פחות דירות למכירה בשוק. אנשים ממשיכים להתבגר, להתחתן ולהקים משפחה, הצורך בדירות ממשיך לגדול, וכשאין מספיק דירות בשוק – המחירים עולים. זהו השיעור הראשון במבוא לכלכלה.

כשמשרד התחבורה מתיימר לשלוט בעצמו בתכנון התחבורה הארצית, תחום שמורכב מכל כך הרבה משתנים, סופו להיכשל. את הפקקים ואת שיפור התחבורה הציבורית אפשר לפתור באמצעות שורה ארוכה מאוד של החלטות קטנות וגמישות מחשבתית. היתרון בפיצול הסמכויות הוא לא רק קשב לבעיות המקומיות וסדרי עדיפויות יעילים יותר של מקבלי ההחלטות, אלא גם בתחרותיות. אם רשות אחת הייתה אמיצה לנסות מודל חדש, והוא הצליח, רשויות אחרות יכולות ללמוד ולהעתיק את המודל הזה. מעין התפתחות אבולוציונית, שברשות ארצית, שמקבלת החלטות בפעם אחת בשביל כולם, פשוט אינו יכול להתקיים.

רוצים שינויים מהירים יותר? תתעניינו. תפסיקו לתגמל פוליטיקאים שמבטיחים פתרונות קסם ותתחילו לתגמל פוליטית את הפוליטיקאים שמקבלים עשרות החלטות קטנות ומשעממות שמחוללות שינוי אמיתי.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]