ב־18 בפברואר 1898 התייצב רמטכ"ל צבא צרפת, ראול לה מוטון דה בואדפר, בפני חבר מושבעים. הנאשם היה אמיל זולא. האישום היה לשון הרע נגד קציני צבא, שהיה בליבו של המכתם הנצחי "אני מאשים". בואדפר זומן ברגע האחרון, אחרי שורה ארוכה של עדי תביעה שהפכו בפועל לעדי הגנה: איש מהם לא הצליח להפריך את ההאשמות הקשות בזיוף המסמכים, שנועדו לטייח את הרשעת השווא של אלפרד דרייפוס. איש מהם לא הצליח לנתק שום חוליה בשרשרת שבין הזייפן, רב־סרן בשם אנרי, ובין נשיא הרפובליקה, שני ראשי ממשלה ושני שרי ביטחון שהיו מעורבים בפשע.
בצר להם שלפו המאשימים את הקלף האחרון: בואדפר, לבוש במדים ייצוגיים, הופיע לפרק זמן קצר ביותר בפני חבר המושבעים והרעים: "אם אין לאומה אמון בראשי צבאה, באחראים להגנה הלאומית, הם מוכנים להפקיד בידי אחרים משימה כבדה זו? עליכם להחליט. לא אוסיף יותר". אמר, ועזב את האולם בפומפוזיות צרפתית. האיום היה ברור: אם חבר המושבעים לא ירשיע את אמיל זולא, המטה הכללי כולו יתפטר. המסר עבר וזולא הורשע במה שנחשב לאחת מנקודות השפל בהיסטוריה של צרפת המודרנית.
לנו, כישראלים, קל להיזכר בפרשת דרייפוס כנקודת ציון בדברי ימי האנטישמיות, וכאירוע שנתן השראה להרצל בחיזוי מדינתנו. וכל זה נכון, כמובן, אבל חשיבות רבה מאוד יש לפרשת דרייפוס גם כנקודת ציון בדברי ימי הדיפ־סטייט והשחיתות השיפוטית. כי זאת יש לזכור: בזמן שבו בואדפר חצב את נאומו הנ"ל, דרייפוס נרקב באי השדים כבר שלוש שנים. כמעט שנתיים מתוכן כבר היה ידוע לראשי מדינת צרפת וצבאה שההרשעה התבססה על זיוף, ושמי שחשף את הזיוף, קצין בשם פיקאר, נרקב גם הוא בכלא הצבאי. משפט זולא הראשון היה התייצבות מושחתת של כל רשויות השלטון מאחורי זיוף שהביא להרשעת שווא בחמורות שבעבירות, ובלבד שלא יוטל קלון במעמדו המקודש של צבא צרפת.
ההקבלות לזמננו ומקומנו הן רבות, אבל מה שהוביל אותי להיזכר בפרשת דרייפוס הוא מוטיב שחזר השבוע שוב ושוב בדבריו של השופט אלכס שטיין במהלך הדיון בעניינו של רומן גופמן: "אנחנו לא משחירים סתם אדם שהיה אלוף בצה"ל ותרם כל חייו למדינה", היה ציטוט מייצג שממנו ניכר שמה שמעסיק את שטיין הוא לא השאלות המשפטיות (המביכות) שלפניו, אלא התעוזה של העותרים בכך שהם מנסים להשחיר קצין בצה"ל.
אולי יעניין אתכם
אינני מכיר את רומן גופמן ואין לי שום סיבה להניח שנפל רבב במעשיו. את דמותו הציבורית של ישראל זיו אני כן מכיר, ואני בז לו על דעותיו הפוליטיות החשוכות ועל תחזיותיו שמתבדות שוב ושוב. אבל רגשותיי האישיים כלפי קציני צה"ל, כמו גם הסנטימנט החיובי שחש הציבור הישראלי כלפי צה"ל בכללותו, אינם טיעון משפטי, ואסור שייראו כך.
אלכס שטיין חושב אולי שהוא מפלרטט עם הרגשות החיוביים של הציבור כלפי צה"ל כשהוא מפרכס קצינים בכירים ומוצא פגם בביקורת נגדם. אולי הוא אפילו מנסה להקהות את שיני מי שמטיח בשופטים שהם שמאלנים: הנה תראו, הוא אומר, גם אנחנו אוהבים את צה"ל.
אז אני כאן כדי להזהיר מפני צורת החשיבה הזאת. מדינה שבה העברת ביקורת על קציני צה"ל, ואפילו האשמתם בבגידה, היא פגם חברתי – היא מדינה שמסוכן לחיות בה. בספרו 'האיש על גב הסוס' סוקר ס"א פיינר מאות מקרים של מרידות והפיכות צבאיות במאתיים השנים האחרונות, ואין אפילו מקרה אחד שנסקר שם שבו יוקרתו וכבודו של הצבא, אמיתיים או מדומיינים, לא שימשו קלף מרכזי בשרוולם של הקושרים חומסי השלטון.
זה בסדר שהציבור אוהב את הצבא וקציניו, אך זה מסוכן מאוד שהשופטים מתייחסים לרגשות הללו כאל טיעון משפטי. ושוב, כאן המקום להזכיר: אלכס שטיין אמור להיות שופט שמרן. כלומר שופט שמסוגל להתעלם מסנטימנטים ולפסוק בהתאם לחוק, גם אם החוק אינו פופולרי. בסופו של דבר, מי שצריך לשלם את מחיר אי הפופולריות של החוק הוא המחוקקים. אם הציבור לא אוהב את החוק, שיתקנו אותו.
שטיין כבר איננו שמרן, לפחות מאז שניסה להמליך עלינו את מגילת העצמאות, בניגוד לחוק, במסגרת פסק דין טבריה. אבל חשוב להזכיר את סטיותיו למחנה שופטי השמאל בכל פעם שהן מבליחות, כדי לא לשקוע במקסם השווא כאילו אם רק ייתנו לנו למנות שופטים לרוחנו, נחזור להיות מדינת חוק. כפי שכתבתי כאן פעמים רבות, זה יקרה רק לאחר שממשלות הימין ילמדו לאכוף את החוק, ולהעניש את מפריו.
