בא' באלול ההוא, יום ראשון שהיה אמור להיות ראש השנה לכניסתי לעולם הישיבות, הייתי אבוד. תכננתי ללמוד בישיבת שבי חברון. כבר עברה חצי שנה מאז שנחשפתי לקלטות – כן, זה מה שהיה אז, קלטות – של שיעורי "בניין אמונה" של הרב בלייכר, ראש הישיבה, והשיעורים הללו פתחו לי את הלב לאמונה. ידעתי שאני שייך לתורה של הרב הזה, שהיא ורק היא מה שליבי מבקש. אבל במוצאי שבת, ליל א' באלול, אבא ביקש שלא אלך לשם. הוא אמר שאמא לא ישנה כל הלילה מדאגה בשל המצב הביטחוני בחברון, והעיניים שלו הסגירו שגם הוא לא ישן. אבא מבקש מבן על נפשו, ואין לדעת אם מבקש על נפשו של האב או נפשו של הבן. אמרתי לו שאין לי עניין בשום מקום אחר, אבל הוא הסביר שבסוף זו אותה התורה שלומדים בכל מקום, ובשביל הבריאות שלהם שאנסה. הוא יבוא איתי ביום ראשון, ייקח אותי לאן שרק אבקש, רק לא לחברון.
ביום ראשון לא ביקשתי דבר, אמרתי לאבא שאם זו לא הישיבה שרציתי, לא באמת משנה לי לאן. הוא הפליג בשבחו של הרב סבתו ונסענו לישיבת ההסדר במעלה אדומים. אכן פגשנו את הרב סבתו ואכן הרב ראוי לכל השבחים, אבל הרב התנצל שכבר יש בשיעור א' ארבעים ושניים תלמידים והוא באמת לא יכול להוסיף אפילו תלמיד אחד נוסף. לא עזרו תחינות והסברים. יצאנו משם. אבא במפח נפש, אני בתקווה – אולי בכל זאת חברון.
כיוון הנסיעה עורר תקווה, כביש 60 מדרום לירושלים, אבל הדרך המובילה לחברון היא גם הדרך לאלון שבות, לשם היו פניו של אבא, לישיבת הר עציון. אז לא ידעתי שהמרחק מהר עציון לשבי חברון גדול יותר ממספר הקילומטרים המפרידים בין צומת הגוש לחברון. הרב ליכטנשטיין בחן אותי. התקבלתי. מימיי לא ראיתי את אבא ממהר לחתום על הוראת קבע כפי שמיהר לעשות ביום ההוא, ואחר כך רכש לי מסכת בבא מציעא שחורה וגדולה. עד היום היא בביתי ובעמוד הראשון: לה"ו, בחזקת ליאור אנגלמן ישיבת הר עציון, 052-28813. זה לא מספר נייד שגוי, זה היה המספר בבית בימים שבהם 052 היה אזור החיוג בכפר סבא, לא ייאמן. הוראת הקבע חתומה, שמי מתנוסס כבר על הגמרא, וכך נדמה היה לאבא וגם לי שהכול גמור, מנוי וחתום.
אוקיינוס של מילים
אולי יעניין אתכם
באמת ביקשתי לעשות את רצונו, ואפילו סיכמתי מילה במילה את השיעור הכללי של הרב ליכטנשטיין בעניין קניין מציאה מן ההפקר, אף שמן הסתם לא ירדתי לסוף דעתו העמוקה של הרב. בית המדרש הענק ושוקק החיים הרשים אותי ואפילו קבעתי חברותות, ואין ספק שארוחת הצהריים עלתה בכמה דרגות על מה שזכרתי משבוע הישיבה בשבי חברון. בכניסה לבית המדרש הייתה בריכת דגים, ואני באותם ימים חיבבתי מאוד דגי נוי (שנים אחר כך שאלתי את עצמי אם אין באהבת דגים סימני דיקטטורה, לאהוב יצורים שלא יכולים לענות לך), ניסיתי בכל מאודי להשתכנע שאני שייך למקום.
אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לספרייה של הישיבה. חוויה מכוננת בחיי. אני זוכר את עצמי צועד בינות למדפי הספרים. כמות עצומה של ספרים. אני זוכר את עצמי נוטל מפעם לפעם ספר, מעלעל בכתב הצפוף ובתוכן הלא מובן ומחזיר למקום, עובר מספר לספר ושואל את עצמי – מה יש לי להוסיף כאן בעצם, בלימוד בבית המדרש? ספק אם אצליח לסיים ביום מן הימים ספר אחד כזה עם כתב צפוף ותוכן סודי, בוודאי לא אצליח להשתלט על מדף ספרים שלם, לא כל שכן על ספרייה. ואפילו יתרחש לי נס ואלמד, ואפילו אבין ואסיים – עדיין לא הבנתי מה יוסיף הלימוד שלי על כל רבבות הלומדים לאורך הדורות שלמדו כבר בספר הזה והבינו אותו מן הסתם טוב ממני.
אני זוכר את הרגעים הללו, הלא פתורים, בספרייה. איך הר הספרים הצל עליי מרום גובהו והרגשתי ננס בלתי נראה, ואיך אוקיינוס התלמוד איים להטביע אותי בין גליו, ובכלל לא ידעתי לשחות.
אחרי שלושה ימים בלי מנוחה וניסיון עקר להתגבר על התחושה שהאות שלי בתורה לא נמצאת בבית המדרש שאבא בחר לי, באיזה רגע של התפרצות, קמתי ממקומי בבית המדרש, ארזתי את כל חפציי בתוך תיק ונסעתי לשבי חברון. הדבר הראשון שעשיתי שם היה שיחת טלפון כדי לומר: "אבא, סליחה, אני בחברון", ואבא שתק וקיבל ולא העיר לי על כך מעולם, ואני בטיפשותי לא ידעתי להכיר לו תודה על זה.
עברו שבועות, חודשים ואולי כמה שנות לימוד עד שפגשתי בכתבי הרב קוק תשובה לשאלה ההיא שהטרידה אותי אז בספרייה, מה הטעם ללמוד בספר שכולם כבר למדו בו, ואיזה דבר חדש יצמח בתוכן שכבר נטחן עד דק. את מבוקשי מצאתי בפרק השני של 'אורות התורה': וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ… וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל.
פתאום זה חלחל – נשמה כמו שלי אין ולא הייתה לאיש אחר מעולם, גם הנפש שלי יחידה במינה. לא יותר משל אחרים, לא פחות, אבל לגמרי אחרת. יכול להיות שמיליון אנשים כבר למדו את אותו ספר קודש שאני לומד, בוודאי למדו בתורה גדולים ממני וחכמים ממני, אבל אני עוד לא למדתי בה. מפגש כפי שמתרחש בין הנפש המיוחדת שלי למילים הללו שבאות משמים – מפגש כזה עוד לא היה מעולם ולא יהיה לעולם. ואולי, מי יודע, אצליח אפילו לחדש בה דבר בזכות הנפש שלי שפוגשת תורה, מפגש שכמוהו לא היה.
מפגש נשמות
ככה צריך להתייחס גם לשבועות, כלומר לחג מתן תורה. כל העם קיבל תורה, זה קרה כבר מזמן, אבל מפגש בין התורה לדור שלנו, בשנה הזאת – כזה מפגש עוד לא היה מעולם. ומי יודע איזה מפץ גדול יכול להתרחש מהמפגש הזה. הרי אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש לנוכח הנשמות הגדולות שצומחות כאן, והמפגש הזה מסקרן מיוחד. אילו היינו יודעים מה כמוס בו, בוודאי הייתה פורחת נשמתנו. עכשיו זמן ציפייה, זמן מתן תורה.
לתגובות:
