המנוע הקהילתי של הפריפריה

בשנים האחרונות חוללו הגרעינים המשימתיים והקהילתיים מהפכה שקטה ברחבי המדינה, כשהם הופכים מחבורות אידאולוגיות מקומיות למנוע צמיחה חברתי וכלכלי בפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל. תהליך התעצמות זה אינו מקרי, הוא נשען על מחויבות עמוקה של הנהגה ציבורית שזיהתה את הפוטנציאל הטמון בקהילתיות משימתית.

רוח גבית חזקה למפעל זה הגיעה מפעילותה הממוקדת של השרה אורית סטרוק, שפעלה לביסוס התשתיות והתקציבים הממשלתיים בעבור הגרעינים, לצד עשייתו הפרלמנטרית המאומצת של חבר הכנסת משה סולומון, המקדם חיבורים קהילתיים וייצוג למגוון אוכלוסיות הפועלות בשטח. יחד הצליחו כוחות אלו להפוך את המודל החברתי לחלק בלתי נפרד מחוסנה הלאומי של המדינה.

השליחים בשטח הם ארגוני הגג הפועלים בשיתוף פעולה מלא עם משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות בחסותה של השרה אורית סטרוק, והחלוץ בהם הוא 'שעלים'. הרב רחמים נסימי, יושב ראש רשת הגרעינים התורניים 'שעלים', מביט בסיפוק לאחור, על מפעל חיים של קרוב לארבעה עשורים. מי שהתחיל עם גרעין בודד בבית שמש, מוביל כיום רשת ארצית ששינתה את פניה של המדינה. בריאיון מיוחד הוא מספר על המעבר מגרעינים תורניים למשימתיים, חושף פגישה דרמטית וסודית בעבר עם יונה יהב בחיפה, ומסמן את החזית הבאה: מעטפת חוסן לאלפי פצועי צה"ל ובני משפחותיהם.

הכול התחיל לפני 38 שנים בבית שמש. הגרעין התורני הראשון של רשת 'שעלים' הוקם אז עם הצהרה שאפתנית: להקים רשת גרעינים בכל מקום, ובעיקר בעיירות הפיתוח. "היום", אומר הרב נסימי בסיפוק, "אני חושב שאין כבר עיירה או עיר בישראל שאין בה גרעין תורני או משימתי. זה מפעל אדיר לעם ישראל".

לדבריו, את השינוי הדמוגרפי והחברתי שעברו עיירות הפיתוח ברבות השנים, עד שהפכו לערים מבוקשות ומשגשגות, אפשר לזקוף במידה רבה לזכות הגרעינים. "ההישג הוא לא רק בהיבט הדתי או התורני", מסביר הרב נסימי. "העובדה שהחבר'ה הצעירים והאידיאליסטים האלה באו לגור במקומות הללו, חוללה מהפך פסיכולוגי. הפכנו את המגמה: מתנועה של הגירה שלילית החוצה מהעיירות, לתנועה אדירה פנימה. הבאנו משב רוח רענן, אנרגיה צעירה ותשתיות רוחניות וקהילתיות שלא היו שם קודם".

במהלך השנים המודל השתכלל. בעוד שהגרעין התורני הקלאסי, שנולד לפני כ־40 שנה, התרכז בהבאת משפחות צעירות לפריפריה ובבניית הבסיס, לפני כשמונה שנים נולד מושג חדש: הגרעין המשימתי. "הגרעין המשימתי מגיע למקומות שכבר מוכנים ומעוצבים יותר, במטרה לתת נופך וקומה נוספת", מפרט הרב נסימי. "לדוגמה, בעיר שבה כבר קיים גרעין תורני חזק בשכונה מסוימת, הוא לא תמיד מצליח להגיע לכלל השכונות והצרכים בעיר. כאן נכנס הגרעין המשימתי, שמזהה את הפערים ומעניק להם מענה נקודתי וממוקד. הבאנו משב רוח רענן, אנרגיה צעירה ותשתיות רוחניות וקהילתיות שלא היו שם קודם. הפכנו את המגמה: מתנועה של הגירה שלילית החוצה מהעיירות, לתנועה אדירה פנימה".

משדרות ועד קצרין: סיפורי הצלחה בשטח

הרב נסימי מכיר את המציאות הזאת על בשרו. הוא נולד וגדל בשדרות, והזיכרונות משנות נעוריו שונים בתכלית מהמציאות הנוכחית בעיר. "כשאני הייתי נער בשדרות, בקושי היו בחורים בישיבה התיכונית או בנות באולפנה. היה קשה עד בלתי אפשרי למצוא מדריכים לסניף בני עקיבא המקומי. והיום? יש שם ישיבת הסדר ענקית, מערכת חינוך מפוארת ותנועות נוער תוססות".

החוסן הקהילתי הזה עמד למבחן הדרמטי ביותר. "נתון מדהים מראה שדווקא אחרי המלחמה הקשה, האוכלוסייה בשדרות גדלה בכמה אלפי תושבים חדשים. בעיניי, ההסבר ברור: יש שם גרעין חזק, יש ישיבה איתנה, והם אבן שואבת לצעירים. המקומות האלה משלבים אידיאל גדול עם חיים של שליחות בתוך קהילה שכולה מגויסת. זו כבר לא שכונה מוחלשת, זו עיר חזקה". דוגמה מובהקת נוספת היא קצרין שבגולן. "הייתה תקופה שבה הגרעין מנה 20 משפחות בלבד והתקשה להתרומם. היום קצרין קולטת מאות משפחות והפכה לעיר המרכזית והמובילה בגולן".

במשך השנים, חברי הגרעינים היו הראשונים להתייצב בכל חזית חברתית: הם סייעו בקליטת העלייה הגדולה מאתיופיה ומחבר העמים, והקימו מסגרות לילדים ובני נוער בסיכון. "האנשים שלנו חיים יחד עם התושבים, בתוך השכונות. הם חשים את דופק החיים, יודעים בדיוק מה חסר, איפה הקשיים ובאיזה מקום צריך לשים כתף ולעזור".

המהפכה הקהילתית לא נעצרה בפריפריה הגאוגרפית, אלא חדרה גם לערים הגדולות והמבוססות ביותר. הרב נסימי חושף פנייה מפתיעה שקיבל בעבר: "לפני כמה שנים פנה אליי ראש עיריית חיפה יונה יהב, וביקש שנקים גרעין בעיר. אני מודה שדמעתי מהתרגשות. הוא אמר לי אז משפט שחרוט לי בזיכרון: 'אני רוצה יהודים ויהדות בעיר, אבל אם תצטט אותי, אני אכחיש'. היום, כשרואים את פריחת הגרעין בחיפה תחתית, זה פשוט מרגש".

אחד המפעלים המרתקים בחיפה הוא הליווי הקהילתי למתגיירים הבאים בשערי היהדות. "המשפחות בגרעין עוסקות בגיור ומחבקות את מי שמבקש להצטרף לעם היהודי. רק בשבת האחרונה פגשתי קבוצה של מתגיירים כאלה במערת המכפלה. עמדנו שם, רגע לפני חג השבועות שבו אנחנו קוראים את מגילת רות, וראינו את 'רות המואבייה' של ימינו לנגד עינינו. זו סגירת מעגל מופלאה".

לצד הפעילות השגרתית, המלחמה האחרונה הציפה צורך לאומי דחוף, וברשת 'שעלים' מיהרו להרים את הכפפה עם מיזם ייחודי: תמיכה רחבה במשפחות פצועי צה"ל. "אנחנו פונים למעגלים שלעיתים נותרים שקופים. הנשים, הילדים, המשפחה הגרעינית שנאלצת להתמודד בבת אחת עם מציאות חיים חדשה ומורכבת", מסביר הרב נסימי. המיזם מציע מעטפת שבועית הכוללת סדנאות אומנות וסדנאות שיח ועיבוד מיוחדות לנשות הפצועים. כיום פועלים כבר ארבעה מרכזים כאלה, בבית שמש, ירושלים, קצרין ומודיעין, והרשת נמצאת בתהליך הרחבה מואץ.

"המעטפת שהגרעין נותן היא משהו שאני לא יכול שלא להתפעם ממנו", אומר הרב נסימי בהתרגשות. "אנחנו מעניקים להן חוסן נפשי וחוסן פנימי, וכל המערך הזה קורם עור וגידים לנגד עינינו. המספר הלא רשמי של פצועי המלחמה במעגלים השונים מגיע לעשרות אלפים, ולכן מבחינתנו זו נקודת השליחות החשובה ביותר כעת, ואנחנו רוצים לשים את הפרויקט הזה בפרונט הלאומי".

הפעילות הזאת דורשת לא פעם גיבוי תקציבי וציבורי, והרב נסימי מבקש להודות לנציגי הציונות הדתית בממשלה ובכנסת. "התנועה מסייעת לנו רבות, הן מבחינה תקציבית והן מבחינה ערכית. המציאות שבה שר בכיר עומד מעל בימת הכנסת ובגאווה משיב למקטרגים ששואלים 'מדוע תקצבתם את הגרעינים', זה החוסן שלנו. זו אמירה ערכית ראשונה במעלה שמציגה לציבור את החשיבות של המפעל הזה, ומעודדת עוד ועוד צעירים להמשיך ולהגר למקומות הללו".

עם זאת, לצד ההצלחה בשטח, הרב נסימי אינו מסתיר את הכאב שלו לנוכח המצב הפוליטי של המגזר: "כשאני רואה את הסקרים שמנבאים ארבעה מנדטים בלבד למפלגת הציונות הדתית, כואב לי הלב. התנועה המופלאה הזאת עושה כל כך הרבה למען עם ישראל, בצבא, בהתיישבות, בחינוך, בחסד, בישיבות ההסדר. ולקבל 'סטירת לחי' כזו בקלפי? זה דורש מאיתנו חשבון נפש עמוק".

העורף האיתן של המלחמה

מעבר למסדרונות השלטון ולתקציבים הממשלתיים, החוסן האמיתי של תנועת הגרעינים נשען על ההון האנושי ועל היכולת לתרגם את האידאולוגיה הזאת לשפה ישראלית רחבה, מקצועית ומשתפת, או כפי שאומר עורך הדין יצחק לקס, "לא באים לתקן, באים להיות חלק". עורך הדין לקס, תושב שהם, אבא וסבא, משלב לאורך שנים בין עשייה עסקית בצמרת המשק הישראלי לבין מעורבות חברתית ענפה. לקס, שותף במשרד עורכי דין, כיהן בעבר בשורה של תפקידי ניהול בכירים, ובין היתר היה יושב ראש חברת 'עמידר', יושב ראש קרן 'מכבי שירותי בריאות' ויושב ראש 'איילון אחזקות'.

לצד פעילותו המקצועית והעסקית, לקס מקדיש חלק ניכר מזמנו לעשייה ציבורית מתוך תפיסה המייחסת חשיבות עליונה לאחריות חברתית. בין היתר הוא משמש כיושב ראש הנהלת 'קרן קהילות', יושב ראש ישיבת בני עקיבא נחלים ועוד. 'קרן קהילות' הוא ארגון הגג של כ־70 גרעינים תורניים־משימתיים הפרוסים ברחבי הארץ. הגרעינים מאגדים יותר מ־10,000 משפחות שבחרו לקבוע את מרכז חייהן בערי הפריפריה לאורכה של מדינת ישראל. "אלו משפחות שרוכשות שם דירה, מגדלות את ילדיהן והופכות לחלק בלתי נפרד מהמרקם המקומי", מסביר לקס. "הפעילות שלנו רחבה ופרוסה על פני מגוון תחומים חברתיים וקהילתיים".

העוצמה של המודל הקהילתי הזה באה לידי ביטוי במלוא עוזה במהלך חודשי המלחמה הממושכים. בזמן שמאות אלפי אבות גויסו למילואים, חברי וחברות הגרעינים נרתמו למבצע תמיכה רחב היקף באימהות שנשארו לבד עם הילדים בעורף. הגרעינים הקימו מערכי סיוע לוגיסטיים, דאגו להפעלות לילדים והעניקו מעטפת נפשית ורגשית מקצועית למשפחות שחוו תקופות מורכבות ומתוחות.

החיבור לעם ולמסורת קיבל ביטוי סמלי ומרגש רק לאחרונה, בחגיגות יום ירושלים. "הובלנו אירוע מדהים", מספר לקס בהתרגשות. "התפיסה שלנו הייתה ששמחת יום ירושלים וריקוד הדגלים המסורתי לא צריכים להישאר רק בין החומות של עיר הבירה, אלא להדהד בכל רחבי הארץ. הגרעינים עצמם הובילו תהלוכות, הרקדות ופעילויות חינוכיות על ירושלים בכל עיר ועיר שבה אנו פועלים, וחיברו אלפי תושבים לחג הלאומי".

בעת האחרונה, לנוכח המשבר העמוק ועקירת התושבים בצפון הארץ, מיקדה 'קרן קהילות' את מאמציה באזור הגליל וקו העימות תחת מיזם אסטרטגי חדש העונה לשם 'צפונה'. "הרעיון המרכזי של 'צפונה' הוא להביא משפחות חדשות וחזקות לצפון, מתוך תפיסה ציונית עמוקה שרואה בפריפריה את עתיד המדינה", מצהיר לקס. "אבל יש לנו כלל ברזל: אנחנו לא באים להתנשא או 'לתקן' את הפריפריה. המשפחות שלנו באות ללמוד באותם בתי ספר ולהתפלל באותם בתי כנסת. להיות חלק בלתי נפרד".

היעד העיקרי כרגע הוא קריית שמונה, לצד יישובים נוספים שספגו מכות קשות ומציגים שיעורי חזרה נמוכים של תושבים מקוריים. המטרה היא למלא את החסר, להעצים את הקהילה ולחזק את העיר מבפנים. נכון לעכשיו, 40 משפחות ראשונות כבר נקלטו בהצלחה בקריית שמונה והפכו לחלק אורגני מהעיר, ועוד יותר ממאה משפחות נמצאות בתהליך קליטה.

כלקח ממיזמי קליטה בעבר, עורך הדין לקס מדגיש כי הבאת משפחה לחבל ארץ מאתגר אינה מסתכמת ברכישת כרטיס נסיעה או בחלוקת מפתחות. המפתח להצלחה טמון במעטפת קהילתית וכלכלית שלמה, המחולקת לכמה תחומים.

התחום הראשון הוא תעסוקה איכותית ומותאמת. רבים מבעלי המשפחות המגיעות עוסקים במקצועות חופשיים. המיזם פועל אקטיבית מול חברות במשק כדי למצוא בעבורם פתרונות תעסוקה, ובד בבד פועל להבאת חברות עסקיות שיפתחו מרכזי תעסוקה ופיתוח חדשים.

התחום השני הוא מציאת פתרונות דיור לזוגות צעירים. בעבור זוגות צעירים המתקשים לרכוש דירה במרכז, המיזם בשיתוף פעולה עם משרדי הממשלה מציע פתרונות מגורים אטרקטיביים, כולל סיוע מוגדל בשכר דירה ומענקים מותנים בעשייה קהילתית וחינוכית.

המישור השלישי מתמקד בקליטה חמה במיזם 'משפחה למשפחה': משפחות הגרעין הוותיקות שכבר חיות בשטח משמשות כ"משפחות מלוות" עבור המצטרפים החדשים, מתוך הבנה שהמעבר בימים אלו אינו פשוט ומצריך רשת ביטחון חברתית חזקה.

לקס אינו מהסס להשתמש במונחים אידאולוגיים נחרצים ומסמן את מפת היעדים הברורה של הקרן: "הדגש הברור שלנו הוא על מקומות שבהם יש לנו כבר תשתית של גרעינים - קריית שמונה, שלומי, כרמיאל, צפת, ראש פינה, עכו, נהריה, מעלות ועוד. המטרה שלנו היא ברורה - לייהד את הגליל, לחזק ולהעצים את הגרעינים הקיימים, ולהגדיל באופן ניכר את מספר התושבים היהודים באזורים אסטרטגיים אלו.

"זו אמירה ציונית ממדרגה ראשונה", מוסיף לקס, ומחבר את העשייה לחזון הפוליטי והערכי הרחב. "תפיסת העולם שעל פיה אנחנו פועלים היא התפיסה המובילה של הציונות הדתית, זו שמחברת בין יהדות שורשית לבין ערבות הדדית ואחריות לאומית עמוקה להתיישבות. ישנו חיבור מלא, טבעי ושלם בין תפיסת העולם המשימתית של הגרעינים התורניים בשטח, לבין הערכים שאותם מובילה מפלגת הציונות הדתית ברמה הלאומית. רק דרך השטח, ההתיישבות והחיבור האנושי, נבטיח את עתיד הצפון".

מהחזון אל השטח

אם החזון של עולם הקהילות, כפי שמתאר יצחק לקס מ'קרן קהילות', נשמע כמו תוכנית מתאר מופשטת, השיחה עם אליעד אברקי (46) מבהירה כיצד נראים החיים עצמם בתוך המשוואה הזאת. אברקי, נשוי ואב לשישה, הוא חלק מקהילת בני עקיבא בירוחם ומשמש ראש תנועת הבוגרים של בני עקיבא. הוא חי ונושם את עולם הקהילות כבר חצי יובל, מהרגע שבו בחר להעתיק את חייו מהעיר הגדולה אל הנגב.

"הגענו לירוחם כזוג צעיר לפני 25 שנה", מספר אברקי. "אשתי ואני הגענו מהמרכז מתוך תחושת שליחות ואידאלים, אבל נשארנו בגלל איכות החיים והחיבור העמוק למקום. הילדים שלנו גדלו בבית ספר ממלכתי דתי רגיל יחד עם אוכלוסייה מגוונת שחלקה אינו שומר שבת. הגיוון הזה לא רק שלא החליש אותנו, הוא העשיר וחיזק אותנו. היום, כשיש לנו ילדים גדולים אחרי צבא ושירות לאומי, אני רואה שהם רואים בירוחם אופציה ממשית להקמת הבית שלהם. זו ההצלחה האמיתית".

תנועת הבוגרים של בני עקיבא, שבראשה עומד אברקי, פועלת כיום בשישה תחומים מרכזיים: כפרי סטודנטים, קהילות בוגרים, שידוכים וזוגיות, התיישבות, לימוד תורה בגילים בוגרים והקמת כפרי פנסיונרים. "התחום הראשון והגדול הוא כפרי הסטודנטים", מסביר אברקי. "יש לנו כיום 40 כפרים עם יותר מ־1,200 סטודנטים, הפרוסים ברחבי הארץ בפריפריה הגאוגרפית והחברתית, מקריית שמונה ועד באר שבע, דרך נתיבות, ירושלים, אריאל ועוד. הסטודנטים לא רק גרים שם, הם הופכים לחלק בלתי נפרד מהמרקם המקומי".

תחום נוסף הוא קהילות הבוגרים, הפונות לזוגות צעירים, אך גם לרווקים ורווקות, אשר חלקם הגדול בוגרי כפרי הסטודנטים שביקשו להמשיך את סגנון החיים המשותף. "אנחנו מזהים כיום תופעה מעניינת: הרבה זוגות צעירים לא רוצים להשתייך לקהילות הממוסדות והקיימות, הם נרתעים ממחויבות פורמלית, הם מעדיפים קהילת בית כנסת. כשהצעירים הללו מגיעים כקבוצה עצמאית לשכונה, הם עושים הרבה מאוד חסד ונתינה מרצונם החופשי. אנחנו מעניקים להם מעטפת תקציבית לפעילות, ומלווים את רכזי הקהילות בהכשרה מקצועית חמש פעמים בשנה, כדי לתת להם כלים להובלת הקהילה".

כדי להבין איך זה עובד בפועל, אברקי מציג דוגמאות חיות מהשטח. ברמלה, למשל, פועלת קהילת בני עקיבא המונה 16 משפחות מגוונות מאוד. "טוב להם יחד, פשוט כי טוב להם לגור ברמלה", הוא אומר. "הם חוגגים יחד את חג הסיגד של העדה האתיופית לצד יום ירושלים, ומייצרים חיבורים שלא היו קורים בשום מקום אחר". דוגמה נוספת היא שכונת רמט בלוד. חברי הקהילה מתייחסים לשכונה כאל ביתם לכל דבר ועניין, ומכירים אישית כל שכן וילד. הם שם בשמחות ובחירום, ובסבבי הלחימה האחרונים הם נשארו בעיר ותפעלו את הצרכים הדחופים של העירייה אל מול התושבים, בחלוקת מזון.

"החבר'ה האלה גרים בבנייני רכבת ישנים", מתאר אברקי. "מספיק שדירה אחת בבלוק שייכת לבוגרים שלנו, וכבר תראו שינוי: פתאום יש אור בכניסה, פתאום יש גינה מטופחת מול הבית. הם נכנסים מיד לוועד הבית ומניעים את הדיירים. כניסה שנראתה לא טוב הופכת למקום שראוי למגורים. אבל הסוד הגדול הוא הרוח שאיתה אנחנו מגיעים לשכונה 'ברוח בני המקום'. אנחנו מנסים לראות תמיד מה אנחנו יכולים לקבל וללמוד מהמקום ומהאנשים שחיו פה לפנינו".

הפעילות הענפה הזאת לא מתקיימת בחלל ריק. אברקי מציין לטובה את השותפות הממשלתית. "משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, בראשות השרה אורית סטרוק, מסייע לנו רבות, הן במימון ישיר של הקהילות והן בייעוץ והכוונה מקצועית". אחד הפרויקטים הבולטים שצמחו מהשותפות הזאת הוא פרויקט 'חברותא', המונה כיום כ־50 קבוצות ברחבי הארץ ונמצא בקשר עם יותר מאלף קשישים. הפרויקט כולל מפגשים דו־שבועיים עם קשישים, אך יש לו טוויסט ייחודי: הקשישים בעצמם מתנדבים ומסייעים לקשישים אחרים. "יצרנו פה מודל של פרויקט בין־דורי וחבורות גיבוש שמפיגות את הבדידות ומעניקות משמעות לחיים", מסביר אברקי.

בסופו של דבר, מעבר לעשייה היומיומית בשכונות, הקהילה היא משפחה, ובמשפחה צריך שיהיה גם כיף. "פעם בשנה אנחנו לוקחים הפסקה מהכול ויוצאים יחד, כל הקהילות, לסופרלנד או ללונה פארק. רגע אחד שבו כולם רואים את כולם, מביטים בעיניים של מאות הבוגרים והילדים, ומבינים שהשותפות הזאת היא העתיד של החברה הישראלית".

בשיתוף מפלגת הציונות הדתית