מתן תורה היה מלווה בקולות וברקים, ובעיקר באש, כלשון הכתוב: ״ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמיים״ (דברים ד, יא). אין ספק שהבקשה להתקרב ולעמוד סמוך לאש לא כיוונה לאש השורפת, אלא לאש של בערת קודש עד לב השמיים.
ישנם שני אופנים לעבודת השם באופן כללי וללימוד תורה באופן ייחודי: ישנו אופן שבו כל העבודה נעשית מתוך קרירות ואילוץ לצאת ידי חובה, וישנה הדרך שבה הדברים נעשים מתוך בערת הלב הפנימית עד לב השמיים.
הבחינה של התורה שניתנה בסיני הייתה שנקבעה התורה בליבם של ישראל, כדברי חז"ל: "בשעה ששמעו ישראל 'אנוכי ה' אלוקיך' נתקע תלמוד תורה בליבם, והיו למדים ולא היו משכחין" (שיר השירים רבה א, ב). הופעת התורה בעולם לא הייתה רק בנתינת עצם התורה, אלא היא הייתה מלווה במופע מרהיב של קולות וברקים ואש קודש יוקדת.
נתינת התורה באה מיד לאחר שעמלק זינב בישראל, ובחינתו של עמלק היא "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח). מאבק איתנים ישנו בין תורה המועברת בקרירות לתורה שמסירתה בהתלהבות. זו הניתנת בחוסר התלהבות של נותנה אינה נקבעת בלב הלומדים, אלא מתפוגגת במהרה, ולא זוכים לבחינה של "למען תהיה יראתו על פניכם כל הימים", בניגוד לתורה הניתנת מתוך התלהבות של אש בוערת ושמחה, כפי שהיו הדברים שמחים כנתינתם בסיני.
אולי יעניין אתכם
רבות דובר בשאלה כיצד גורמים לאהבת תורה והמשכיותה בדורנו, דור המאותגר בהמון מפריעים סביבתיים, אשר סותרים את עוצמתה של תורה. כמדומני שאם נדאג לאופן מסירת התורה, לא רק להכנת החומר ולהעברת הידע, אלא לכניסה לשיעור עם ברק בעיניים ואש בוערת עד לב השמיים – תהא התורה מתקבעת בלב השומעים ופועלת את פעולתה הסגולית באופן מיוחד בליבם של הלומדים.
בשנה האחרונה הלך לעולמו אחד המיוחדים במוסרי התורה בדור, הגאון הרב משה דימנטמן זצ"ל, שזכיתי להיות סמוך על שולחן שיעוריו שנים רבות. אין ספק שכל שיעור שלו לא כלל רק את התוכן והמהלכים הנפלאים, אלא את צורת ההעברה, אשר הייתה מלאה בשמחה ובערת אש קודש של אהבת תורה ייחודית. כל מי שזכה לקבל ממנו תורה, נדמה שאהבת התורה ומתיקותה אינן נמסות בקרבו שנים רבות. לא מזמן פגשתי יהודי מחו"ל, ששמע את שיעוריו בשנת תש"ל, ומאור הפנים והערגה שלו לשיעוריו של הגאון ר' משה, עוררו בי השתאות עד כמה הוא גרם לאהבתה של תורה בקרב שומעיו, לשנים רבות.
ככה אנחנו צריכים לבעור, לדלוק ולהדליק את אש התורה בקרב תלמידינו וילדינו, בבחינת: "הלוא כה דבריי כאש נאום ה'" (ירמיה כג, כט). ובזה נוסיף עוד נדבך של אהבת תורה לדור הצעיר, שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם.
הכותב הוא ראש ישיבת רמת גן ומכון צורבא מרבנן
