ב־17 בפברואר 1992 נעצר מריו קייזה, פוליטיקאי זוטר במפלגה הסוציאליסטית של איטליה. הוא נתפס על חם מקבל שוחד. בטינו קראקסי, ראש ממשלה לשעבר והאיש החזק בפוליטיקה האיטלקית, הגיב בממלכתיות: כינה את קייזה "גנב בודד", ונתן לסגן התובע הכללי, אנטוניו די־פייטרו, אור ירוק למצות את החקירה. קראקסי לא העלה בדעתו שהתגובה הזו גזרה את גורלו למות בגלות, ודנה את מדינתו לקריסה טוטאלית. מתברר שמעצר קייזה היה קצה חוט, שהוביל למעצרים של עשרות פוליטיקאים בדרגים שונים. המשטרה, הפרקליטות ורשות המיסים האיטלקית החזיקו נבחרי ציבור במעצר שבועות ארוכים לא מחשש לשיבוש או מסוכנות, אלא כאמצעי לחץ להוצאת עדויות, ששירתו את הנרטיב של די־פייטרו: כל הפוליטיקאים נגועים בשחיתות, והפקידים והשופטים ינקו את המדינה. "ידיים נקיות" נקרא המבצע.
די־פייטרו, קצת כמו מקרתי, תפס ברשתו פוליטיקאים שבכירותם הולכת ועולה. בניגוד לנעשה בישראל, השחיתות באיטליה הייתה אמיתית והעמיקה עד לשד עצמות המנגנון השלטוני. אבל מהר מאוד התברר שהמניע שלו איננו להילחם בשחיתות האמיתית, אלא לרכוב עליה כדי לצבור כוח לעצמו. כדי לעשות זאת הוא השתמש בשיטות מאפיוזיות, ועד ששרי המשטרה והמשפטים במפלגתו של קראקסי הבינו ש"התרופה" של די־פייטרו גרועה יותר ממחלת השחיתות, כבר היה מאוחר מדי. הפקודות שהם נתנו, בסמכות מלאה, למשטרה ולפרקליטות לחדול מהחקירות, פשוט לא קוימו.
חמישה חודשים אחרי תחילת הפרשה נשא קראקסי נאום בפרלמנט והכריז שהשופטים והפרקליטים מנהלים מבצע חיסול פוליטי. החיסול הצליח: קראקסי התמודד אז על חזרתו לראשות הממשלה, והפסיד במרוץ בגלל החקירות נגדו.
זו הנקודה שבה פרשת "ידיים נקיות" האיטלקית פוגשת את ההווה הישראלי, ומה שקרה אחר כך, שצופן העתיד הקרוב אם הממשלה לא תתעשת, הוא מחריד ממש: הכנופיה של די־פייטרו לא הרפתה מקראקסי למרות שהפסיד בבחירות. באפריל 1994 הוא נמלט ממדינתו ומצא מקלט מדיני בתוניס, שם נפטר בשנת 2000. אבל חמור יותר מגורלו האישי של קראקסי הוא גורלה של איטליה כולה: ההשתוללות של די־פייטרו כרסמה את הממסד הפוליטי האיטלקי והפילה חללים פוליטיים מכל המפלגות הוותיקות. לפחות 40 מעצוריו של די־פייטרו התאבדו במעצר הממושך (אצלנו זה כבר קרה מזמן, חפשו בוויקיפדיה אברהם עופר). ההיסטוריוגרפיה האיטלקית מגדירה את תוצאות האירועים הללו "קריסת הרפובליקה האיטלקית הראשונה". די־פייטרו חולל באיטליה ניהיליזם מוסדי וחוסר אמון של הציבור הרחב במוסדות הדמוקרטיים, תופעה שרודפת את הפוליטיקה האיטלקית עד היום ומגמת התאוששות לא נשקפת באופק.
אולי יעניין אתכם
אם קראקסי הגולה של 1994 יכול היה לשוב בזמן וללחוש על אוזנו של קראקסי של 1992, הוא כנראה היה אומר לו להתייחס יותר בחשדנות למניעים של די־פייטרו, ולהכיר בכך שגם פקידים, שופטים ופרקליטים הם בני אדם עם חולשה לכוח ונטייה לשחיתות. המשגה הגדול ביותר של קראקסי היה רטוריקה שאפשרה לדי־פייטרו וסייעניו להתהדר בנוצות של מלחמה בשחיתות. בניגוד למה שקורה אצלנו, הציבור האיטלקי קנה את זה.
את נאום המסע בזמן הזה קראקסי לא זכה לשמוע ולהשמיע, אבל אין שום סיבה שקראקסי המנוח לא ידבר מבין דפי ההיסטוריה לאוזנו של נתניהו: עוד לא מאוחר לעצור את ההשתוללות של הפקידים והשופטים המושחתים, אבל לא ניתן יהיה לעשות את זה על בסיס ההנחה שרוב הציבור כבר ממילא אינו מאמין לה, שהאנשים האלה הם לוחמים נקיי כפיים בשחיתות.
שחזור בהילוך מהיר של אירועי השנה האחרונה חושף את הדמיון המצמית בין גלי בהרב־מיארה לבין אנטוניו די־פייטרו: מינויו של דוד זיני לראשות השב"כ התאפשר בחסות חוות דעת של ועדת גרוניס, הקובעת כי עליו להתפטר אם מי מקרוביו ייחשד בעבירות ביטחוניות חמורות. שבועות לתוך הכהונה ועמית איסמן טפל על בצלאל זיני אישום מופרך בסיוע לאויב בשעת מלחמה. נחשף כי מיארה הפעילה את ראש השב"כ לשעבר רונן בר, בניגוד לחוק, לרגל אחרי איתמר בן גביר. מפכ"ל המשטרה הודיע בפומבי שבשעת מבחן יציית למיארה ולא לבן גביר. בועז בלט מגונן על מיארה מפני עבירות שביצעה. קציני משטרה המזוהים עם בן גביר, אבישי מועלם ומני בנימין נגררו לחקירות מח"ש, כמו גם נציב שב"ס קובי יעקבי. רינת סבן, קצינה שרגע התהילה שלה היה חיפוי על פשעי עמיתיה השוטרים בחקירות נתניהו, קודמה על ידי בית המשפט. מאיר סוויסה, שוטר שקודם לאחר שעשה את עבודתו ואכף את החוק נגד קפלניסטים מופרעים, נחקר במח"ש וקידומו בוטל.
בצה"ל מדיחים משירות יחידות חרדיות בגלל ששמאלנים תיעדו אותם מדברים לא יפה, אבל בכירי הקוראים לסרבנות עדיין לא הוזזו מיחידותיהם. וממש לאחרונה, במוסד, יש לקרוא לעומק בין השורות של פרשת אלמקייס, "חטאו" הלא קיים של רומן גופמן, בסופו של יום, היה שהוא העז להפעיל מבצע תודעה שלא דרך "הצינורות המקובלים", אהרון חליווה ורונן בר. שלמה פילבר, יונתן אוריך, ארי רוזנפלד, אלי פלדשטיין, ישראל איינהורן, צחי ברוורמן – כולם נחקרים בשיטות מאפיוזיות בשל הפשע הגדול ביותר: היותם מקורבים לראש הממשלה.
מבט מפוכח מבעד לעצים על היער כולו, מחייב את המסקנה שמיארה וכנופייתה, כמו די־פייטרו בשעתו, השיגו כבר שליטה אפקטיבית כמעט בכל הרשויות החמושות במדינה. אם הרכבת לא תעצור את דהירתה, נגיע לקריסה מוחלטת של מוסדות המדינה. איטליה, שאינה מתמודדת עם אויב ערבי משחר לטרף, שרדה את המשבר ומשתקמת ממנו באיטיות. לנו אין את הפריבילגיה הזאת.
ובכל זאת יש כאן שתי נקודות אור שבאיטליה לא היו: רוב הציבור היום יודע שהשחיתות מרוחה בצד של מיארה, ולכן צפוי לתת לגיטימציה למהלכים נחושים נגדה. בנוסף לכך, וכמו שכתבתי כאן פעמים רבות, המשטרה והצבא מורכבים מרבבות שוטרים וחיילים שהם בשר מבשרו של הציבור הישראלי. כשתגיע הפקודה מהממשלה הנבחרת, הם יצייתו לה ולא לפיקוד הבכיר.
נתניהו, ישראל מחכה שתיתן את הפקודה.