הסכם הביניים עם איראן: ניהול משבר במקום פתרון

השיחות בין ארצות הברית לאיראן מתכנסות, לפי הדיווחים, לא לעסקה גדולה אלא להסכם ביניים: מתווה קצר טווח שנועד לעצור את ההידרדרות, לפתוח מחדש את מצר הורמוז, לאפשר הקלה מוגבלת ביצוא הנפט האיראני, ולדחות את שאלות העומק, בעיקר הגרעין, לשלב מאוחר יותר. כל זאת עוד לפני המונדיאל שאמור להיפתח בעוד שבועות בודדים, וכאשר בחירות האמצע בארצות הברית באופק. במילים אחרות, וושינגטון וטהראן אינן קרובות בהכרח לפתרון המשבר, אלא לניהולו.

לפי הפרסומים, ההבנות המתגבשות מתחילות מן הדרישות האיראניות המיידיות: הפסקת אש רחבה, לרבות בזירות המשנה כמו לבנון; פתיחה הדרגתית של הורמוז; הקלות זמניות בסנקציות על נפט; ושיח עתידי על שחרור כספים מוקפאים והסרת סנקציות רחבה יותר. בהקשר זה, לא ברור מה ארצות הברית מקבלת בתמורה (וכך גם ישראל), שכן הדיון בוויתורים איראניים בתחום הגרעין, ובראשם גורל האורניום המועשר, נדחה למעשה לשלב הבא; וגם כאשר גורמים אמריקניים מדברים על התחייבות איראנית עקרונית בנושא, טהראן מקפידה להכחיש בפומבי כל ויתור ממשי בנושא.

אם הפרסומים נכונים, הרי שמבחינת הרפובליקה האסלאמית מדובר בהישג משמעותי. המשטר נכנס לשיחות מתוך לחץ צבאי, כלכלי ותשתיתי, אך הצליח למנף את מצר הורמוז, את שוק האנרגיה העולמי ואת דעת הקהל האזורית והאמריקנית כקלף לחץ מול וושינגטון, בעוד לא ברור מה ארה"ב משיגה בתמורה. במקום שהמשא ומתן יתחיל בשאלה כיצד מפרקים או מוציאים את מלאי האורניום המועשר, הוא מתחיל בשאלה כיצד מונעים זינוק נוסף במחירי האנרגיה – וזהו בדיוק המרחב שבו איראן יודעת לנהל מיקוח: היא מייצרת סיכון מערכתי, ואז מוכרת את הפחתתו כהישג דיפלומטי.

גם סוגיית הורמוז אינה טכנית בלבד. איראן אינה מעוניינת רק בפתיחת המצר, אלא בשימור מעמד מיוחד בו, באופן שלא יחזיר בהכרח את המצב לסטטוס-קוו שלפני המשבר. לאחרונה איראן אף הרהיבה עוז והודיעה על הקמת "רשות להגנה על מיצרי הורמוז" – תוך סימון הטריטוריה שתחת שליטתה ככזו המתפשטת עד לנמל פוג'יירה שבחוף המזרחי של איחוד האמירויות. אם ההסכם יותיר בידי איראן יכולת לחסום, לאיים או לגבות מחיר פוליטי על התנועה במצר, הוא לא יפתור את הבעיה אלא יעגן אותה; ומבחינת טהראן, עצם העובדה שהמערב נדרש לדון איתה על כללי המשחק בהורמוז היא הישג אסטרטגי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין המשטר האיראני מודה: אנחנו במשבר כלכלי חמור

עוד מאת אהד מרלין כוית (שוב) תחת אש

לחץ אזורי ופנימי

תפקידן של מדינות המפרץ באירועים מעלה סימני שאלה. טראמפ ציין במהלך השבוע שעבר כי כבר נקבע תאריך לתקיפה אמריקנית – אך מנהיגים אזוריים ביקשו ממנו לבטל את התוכניות ולתת הזדמנות לדיפלומטיה. עובדה זו, שהוכחשה מאז בידי מדינות שונות, מעניינת עוד יותר לאור חוסר התיאום שהתגלע עד כה בין מדינות המפרץ בנושא האיראני – בין הניציות שגילתה איחוד האמירויות, שחטפה אש באופן משמעותי ודרשה להגיע למצב שבו אין איום בליסטי או ימי מצד איראן (ועל פי פרסומים שונים גם תקפה באיראן) – לבין סעודיה, שתמכה ביוזמות הדיאלוג. ייתכן שהמיאוס מהמלחמה הוביל להתקרבות בין המנהיגים – וכך גם ללחץ אזורי על טראמפ שלא להתקדם לעבר תקיפה.

לצד זאת הולך ומתקבע נרטיב מהונדס בתקשורת האמריקנית והאזורית לפיה ישראל שיכנעה את ארצות הברית להיגרר למלחמה שאין לה תכלית או סיכוי, לצד דיווחים לפיהם ארצות הברית "בזבזה" רבים מהמיירטים שלה על ישראל, מה שהוביל לדחייה בהתחייבויות של התעשייה הביטחונית האמריקנית למדינות אחרות. הלחץ האנטי-ישראלי (וגם האנטישמי) מפעיל גם הוא את לחציו על טראמפ, שייתכן שיושפע מכך במעלה הדרך.

בהקשר זה יש לציין את ציוציו המסקרנים האחרונים של טראמפ, לפיהם הוא דרש מסעודיה, קטר ופקיסטן המופתעות – ואולי גם איראן – להצטרף להסכמי אברהם עם ישראל; אך ייתכן שזו דרך להדוף את לחציהן על טראמפ ולייצר אצלן לחצים פנימיים.

על כל פנים, הדחיפות האמריקנית נובעת לא רק מן הזירה האזורית. ממשל טראמפ פועל תחת לחץ פנימי גובר: מחירי אנרגיה גבוהים, חשש מהתפרצות אינפלציונית מחודשת, המונדיאל המתקרב, שחיקה באמון הציבור והתגברות ביקורת פוליטית לקראת בחירות האמצע – כולל מתוך הבייס הרפובליקני עצמו. ייתכן שגם ההתפטרות (או הפיטורין) של ראש המודיעין הלאומי טולסי גבארד לפני מספר ימים נבעה מחוסר אמון בכל הנוגע להחלטותיו של טראמפ בנושא איראן.

לכן, מבחינת הבית הלבן, עסקה "סבירה" שמורידה את גובה הלהבות עשויה להיות עדיפה על פני המשך מערכה יקרה, בלתי צפויה ומסוכנת מבחינה פוליטית. דיווחים על ירידת מחירי הנפט בעקבות אופטימיות סביב השיחות ממחישים עד כמה הזירה הכלכלית משפיעה על מרחב ההחלטה האמריקני. יחד עם זאת, יש לציין כי טראמפ ממשיך לפרסם ציוצים מאיימים על איראן, כולל נפנוף באופציה הצבאית, שלדבריו עדיין נמצאת על השולחן.

ומה עם ישראל?

עבור ישראל, המשמעות כפולה. ראשית, עליה להישמר מפני מהסכם ביניים שמעניק לאיראן ולשלוחותיה חמצן כלכלי, לגיטימציה מדינית וזמן, בלי לקבע מנגנון אמיתי לבלימת הגרעין, תוכנית הטילים ומערך השלוחים. שנית, עליה לוודא שהרצון האמריקני ברגיעה לא יתורגם להגבלת חופש הפעולה הישראלי מול הפרות איראניות או מול שלוחותיה, במיוחד בלבנון. הפסקת אש שאינה אוכפת את חיזבאללה עלולה להפוך למנגנון התאוששות של הציר, ולא להסדר ביטחוני.

בהקשר הגרעיני, אמנם ישנו עיסוק רב בנושא 400 הקילוגרמים של אורניום מועשר לדרגה של 60% שנמצאים בידי איראן ושככל הנראה נקברו בעת ההפצצות האמריקניות בחודש יוני שעבר – אך יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי בידי איראן נמצאים גם מאות נוספות של ק"ג של אורניום מועשר לרמות נמוכות יותר של 20% – שהן ממילא גבוהות בהרבה מן הנדרש לצרכי אנרגיה גרעינית אזרחית (כ-5%). משמעות הדבר היא שכל הצהרת שווא איראנית על חוסר רצונה לפתח פצצה גרעינית אינו יכול להיתפס כאמת, ועל ישראל להדגיש גם את קיומם מאגרים של אלה בפני ארצות הברית.

בסופו של יום, האירוע האסטרטגי אינו נמצא בשליטה ישראלית והוא ייסגר בין ממשל טראמפ לבין נציגי איראן. יחד עם זאת, על ישראל לפעול מול וושינגטון כבר עכשיו – מול הממשל ומול ידידים בקונגרס ובסנאט, לפני שהסכם הביניים יתבקע ויתקבע. הקווים האדומים צריכים להיות ברורים: הוצאת האורניום המועשר מאיראן (כל האורניום המועשר) או נטרולו באופן שאינו הפיך; פיקוח על כל מתקני הגרעין; איסור על שיקום תשתיות גרעין וטילי קרקע-קרקע רגישות; מנגנון תגובה אוטומטי להפרות; ושימור חופש פעולה ישראלי מול איראן וחיזבאללה. אם ההסכם יתחיל מהורמוז ויסתיים בהבטחה גרידא לדון בגרעין בעתיד, הוא יהיה יותר הפוגה שתאפשר התעצמות מחודשת מאשר פתרון. ישראל לאו דווקא תוכל להתנגד לדיפלומטיה, אך יהיה עליה לוודא שהדיפלומטיה אינה הופכת למסלול עוקף הכרעה על חשבון ביטחונה האישי.

הכותב הוא חוקר בכיר בזירה האזורית ב'מיינד ישראל'