מה עושים?
לכאורה אין דבר מטופש יותר מכתיבת טור לסוף השבוע בזמן שבחרתי לעשות זאת – יום ראשון בבוקר. כל החדשות מלאות בדיווחים על אולי אולי הסכם עם איראן, שאולי אולי יהיה הרה אסון לישראל, ואולי אולי ידחה את סוגיית הגרעין לאיזה משא ומתן מעורפל עתידי, שיפה בדיוק כמו ההבטחה העתידית לפרק את חמאס מנשקו, ואולי אולי בסך הכול יחזיר את חופש התנועה למצרי הורמוז, מה שממילא היה עוד לפני המלחמה, וקרוב לוודאי יסתום סופית את הגולל על איזו מהפכה שתתרחש נגד המשטר הנורא באיראן, ובקיצור – אסון לפתחנו. אבל כל זה רק אולי אולי כי איש כרגע לא יודע כלום, כי אולי אולי יוצא האורניום המועשר מאיראן ואולי אולי יהיו הישגים אחרים. ואולי אולי לא ייחתם דבר ואולי ואולי ואולי.
אולי – זו מילת המפתח של כל החיים, ובוודאי של השנתיים וחצי האחרונות, חיים בחוסר ודאות. ובכוונה אני בוחר לכתוב דווקא עכשיו כששום דבר איננו חתום וגמור, מפני שאני חושב שאחד הדברים הכי חשובים בעולם האמונה הוא ללמוד להתמודד עם הספקות הללו. המון אנשים ברגעים כאלה משפריצים ספקולציות לרשתות או בשיחות סלון, רובם נחרצים מאוד ויודעים לומר על האולי הזה את כל מה שבעיניהם כבר בוודאי. ואני חושב לעצמי: עכשיו שעת אמונה, עכשיו שעת תפילה. כשאפשר לעשות ולהשפיע, עושים ומשפיעים ובצד העשייה גם מתפללים, אבל כשאי אפשר לעשות – התפילה חייבת להפוך לכינור ראשי. לאיש מאיתנו, אנשי העם, אין השפעה על טראמפ, אנחנו לא יכולים לשלוח לו ווטסאפ מנומק, אנחנו לא יכולים לשטוח בפניו טיעונים מבריקים, אבל יש לנו קשר ישיר עם הגורם היחיד שמנהל את טראמפ, ואליו אנחנו יכולים לשלוח הרבה יותר מווטסאפ. עכשיו הדבר הכי מעשי והכי יעיל הוא תפילה.
אין לי מושג מה יקרה עד שתקראו, אבל אני כותב לא רק בגלל האירוע הנוכחי. כשם שיש מצווה לעשות כשאפשר לפעול ולא להסתפק בתפילות, כך יש מצווה להתפלל כשאי אפשר לעשות. כל ההערכות והספקולציות הן שיחות ייאוש של אנשים שאינם יכולים להשפיע ויודעים שאין הדבר תלוי בהם. אולי כדאי בתוך בליל השיחות העקרות הללו לעשות שיחה אחת לשמיים. אולי אין הדבר תלוי אלא בי, בתפילתי.
אולי יעניין אתכם
אמון
באותו הקשר ממש, אולי שווה לומר משהו על אמון ואמונה. יש איזו מחשבה רווחת שאדם מאמין הוא מי שחושב או בטוח שיש בורא לעולם שגם מנהיג ומנהל אותו, ואילו אדם שאינו מאמין הוא זה הסבור שאין בורא לעולם. על פי ההגדרה הזאת, אגב, איש חמאס ואני חולקים את אותה אמונה, לשיטת שנינו יש בורא ומנהיג לעולם.
נדמה לי שזה לא כל הסיפור. אמונה היא מלשון אמון. היא איננה שואלת רק האם יש בורא לעולם, אלא האם הבורא הזה טוב ויש לי אמון בכך שכל ההנהגה שלו היא לטובה. החמאסניק מאמין בבורא שמכניע את האדם, שמצווה את מאמיניו להפעיל כוח ואלימות נגד מי שכופר בו, שלא מבקש להגדיל את האדם כי אם להכריע אותו. באל כזה, אפילו אם הוא קיים, אני לא מעוניין לתת אמון. אפשר לקבל באין ברירה שהוא הגורם הכי חזק בשכונה ואין לי אלא לעבוד אותו כי הכוח אצלו, אבל לתת אמון? זה לא.
אני מאמין בבורא טוב ומיטיב. הוא הטוב המוחלט ומוציא את האדם לחירות. יש לי בו אמון. האמון הזה כולל גם את ההכרה שאין רע יורד מלמעלה, ואפילו נוכח חוויות קשות אנחנו מברכים, כלומר נותנים אמון שמתוך הרע הזה יצמח טוב, ושאפילו דברים שנראים רע מאוד כרגע עשויים להתברר בחלוף הזמן בפרספקטיבה אחרת. מילת המפתח היא אמון.
זה לא אמון שהדברים בהכרח יסתדרו כפי שאני מקווה מנקודת המבט שלי, אלא אמון רחב יותר, שיש מי שמושך בחוטים ומוליך את המאורעות לטובה.
ברגע כמו הרגע הזה, בערפל הקרב וההסכמים עם טהרן, נכנסת האמונה לתמונה – אמון בריבונו של עולם, טראמפ עובד אצלו ולא להפך, לב מלכים ביד ה', תפילה מעומק לב ואמון ברוחב לב. זה כמובן בכל מה שנוגע לציבור. באשר למנהיגים שלנו, אסור להם להסתפק בתפילות ובאמון. הם צריכים להפוך את העולם כדי שהרשעים מאיראן לא ישרדו וכדי שהצדק יכריע אותם כמה שיותר מהר. בינתיים אני תפילה. תפילה ואמונה.
ביום שאחרי
השנה ביום שאחרי שבועות הבנתי לראשונה בחיי את חטא העגל אחרת. היה כאן ליל שבועות מופלא, כבכל שנה. בתי הכנסת גדושים בלומדים מכל הגילים, והרחובות בשתיים ובשלוש בלילה מלאים אדם – עוברים משיעור לשיעור, מבית כנסת לבית כנסת, וגם מעוגת גבינה לעוגת גבינה, חציו לה' וחציו לכם. ביום שאחרי שבועות הרגשתי איזו נפילת מתח נוראית, ירידה אל עולם רגיל מדי, שגרתי, כאילו שערי הר סיני נטרקו בפניי.
כתבתי את המילים האלה:
ואחרי קולות וברקים על ההר,
כשהלילה נגמר,
עוגת גבינה כבר נמסה,
הר בענן התכסה.
הנשמה חדלה ממעופה,
כלואה בקומה זקופה.
ועכשיו –
עכשיו מה?
פתאום הפער הזה בין מעמד הר סיני לעוד יום רגיל, בין המון אדם שמתקבצים בבית המדרש בשעת לילה מאוחרת לסתם אנשים שמתעוררים לעמל יומם ונבלעים בשגרה – הפער הזה היה קשה מנשוא. כמו שמרגישים לפעמים ביום שאחרי חתונה של קרוב משפחה שיקר לליבך, שאין לך איך להכיל את האורות הללו בסתם יום חולין שאחרי.
פתאום הבנתי אחרת את העגל. אנשים הוטענו בקרבת ה' מלאת ציפייה ומשה עולה אל האלוקים, והם שם, אחרי שלושת ימי ההגבלה, נכנסים לארבעים יום של שגרה שאין לה את הכלים להחזיק את מה שהיה. בסוף זה נגמר להם בעגל.
פתאום הבנתי ששאלת השאלות אחרי אירוע מכונן כזה היא: ועכשיו מה? איך לוקחים אורות מהר סיני ושותלים אותם בכל רגע ורגע של סתם יום חולין?
לתגובות:
