בשולי המיינסטרים החסידי התחוללה בשבועות האחרונים סערה, בעקבות שיחה שקיים האדמו"ר מאמשינוב עם בנו על הר הבית. השיחה פורסמה בעלון הפנימי של החסידות, ונקלטה בעינו של כתב ערוץ 7 דביר עמר, אשר נתן לדברים פומבי: "להר הבית עצמו מותר לטמא־מת להיכנס, רק לחיל שהוא אחרי הר הבית – אסור", אמר האדמו"ר. השיח התרחב לשאלות כמו סוג הטבילה הנדרש ומעמדו של הכותל המערבי, ובהמשך השיב האדמו"ר לשאלת בנו בעניין הנפת לחם הפנים שבוצעה בהר בחג השבועות.
אתרי המגזר החרדי, כמו 'המחדש' ו'חרדים 10' הדהדו את הסיקור בערוץ 7 בליווי כותרות כמו "הרבי מאמשינוב הדהים: מותר לעלות להתחלה של הר הבית לאחר טבילה במקווה", ו"האם האדמו"ר מאמשינוב מתיר לעלות להר הבית?". סיקור זה הוביל להודעה חריפה שפרסם בן האדמו"ר: "נדהמנו מהוצאת הדברים של הרבי שליט"א בנושא הר הבית מהקשרם. הרבי לא התיר חלילה לעלות להר בניגוד לדעת כל הפוסקים. לקחו שיח הלכתי פנימי ובחוסר יושר פרסמו זאת כביכול הרבי מתיר או מורה לעלות להר הלכה למעשה, דבר שמעולם לא עלה על דעתו".
השיח הזה זרק אותי הישר למעמקיו של הפולמוס שמאיים לפרום את הברית שבין הציבור החרדי לימין הישראלי: שאלת הגיוס. את עמדתי המורכבת בעניין שטחתי כאן פעמים רבות, וכותרתה היא שהחרדים יתגייסו רק אחרי שנשכיל לנקות את צה"ל מהפרוגרס. שאלתי מאות חרדים, בתוכם גם רבנים בעלי שם, את אותה השאלה: בהינתן צבא שאינו מאיים באופן פעיל על עולמו הרוחני של החרדי, האם עדיף שהצעיר החרדי שאינו לומד יהיה ברחוב, אפילו הרחוב החרדי, או שמא בצבא? לא היה אדם אחד שהעדיף את הרחוב על פני הצבא.
אלא שהאזימוט הזה מחייב אותנו, מהימין הציוני־דתי, להבחין בניואנס נסתר שהיה לי קשה להמשיג לחברים במחנה שלי, ופולמוס אמשינוב-הר הבית שופך עליו מעט אור. גם כשהחרדים יתגייסו בהמוניהם, זה לא יהיה בהתלהבות שבה הם חובשים את ספסלי בית המדרש. הם יעשו זאת באותה התלהבות שבה הם מפעילים את הפנגו בתחילת החניה או מתקפים את הרב־קו באוטובוס. בשבילנו, בציונות הדתית, השירות בצה"ל הוא מצווה מהחשובות שזוכה אדם לקיים בעידננו, וההתלהבות שלנו בשער הבקו"ם מבטאת זאת היטב. בשביל החרדי, שאתוס המדינה כ"יסוד כיסא ה' בעולם" הוא לזרא בעיניו, זה לעולם לא יהיה כך.
אולי יעניין אתכם
מי שמביט נכוחה יודע שהחרדים כבר מתגייסים במספרים גדולים. כיפה שחורה, פאות, זקן, נשק ארוך ומדים הם מראה יומיומי באזורים חרדיים לא קנאיים. חילונים מביטים בהם כאילו הם חד־קרן, ברחובות חרדיים מסוימים הם הולכים מהר ונועצים מבט במדרכה, וברחובות חרדיים אחרים הם סופר סטארים. הם עדיין לא רבים מספיק כדי להפוך לשגרה משעממת, אבל הם בהחלט רבים, ומספרם הולך וגדל.
חזון גיוס החרדים מתממש, ולפיכך הוויכוח כעת הוא לא על עצם הגיוס אלא על ה"נשמה" (יש לקרוא: "נש֫וּמֶה") של הגיוס. לא על האם חרדים מתגייסים, זה כבר קורה, ובמספרים גדולים, אלא על למה החרדים מתגייסים. ובנקודה הזאת, דתיים שעדיין מיושרים עם עמדת השמאל בסוגיה, מחויבים לחשבון נפש. אנחנו הרי לא מעלים בדעתנו להפנות שאלה דומה לאחינו החילונים, שמתגייסים מסיבות אחרות לחלוטין מאיתנו.
וזהו החילוק שעליו מקרינים דבריו של הרבי מאמשינוב בעניין הר הבית: בכל הפעמים שבהן עליתי להר, שיעורם של החרדים בקבוצות שבהן צעדתי היה קרוב למחצית. חרדים עולים להר הבית, זו עובדה. אלא שהעיסוק ההלכתי בגדרי האסור, המותר והרצוי בהר הבית בימינו מלובן אצלם, אם בכלל, בשיחות פנימיות שהפצתן גורמת למבוכה. כשציוני דתי עולה להר הבית, הוא עושה זאת מתוך כמיהה לחידוש עבודת המקדש, וגם מתוך הכרה שהוא נושא על כתפיו את ריבונותה של ממלכת ישראל השלישית. ההכרה הזאת היא לצנינים בעיני החרדי שפוסע לידו. הוא עולה רק מתוך רצונו לדבוק בקודש. אבל המחלוקת הזאת אינה מונעת מהציוני־דתי לראות גם את החרדי כמקרב הגאולה, אף אם מניעיו אינם לשם כך בעלותו להר.
כך גם עלינו להביט על החרדים שמתגייסים: מותר, ואף מצווה, לראות אותם כשותפים במצוות שאנחנו מייחסים למי שמשרת בצה"ל, גם אם כוונתם אינה לכך. ברור ופשוט שאנחנו עושים זאת ביחס לחילוניים שמתגייסים: הם אומנם לא מאמינים במצוות, אבל אנחנו, וגם הקדוש ברוך הוא, רואים אותם בתור הצדיקים שהם. החרדים אינם תינוקות שנשבו, ובשיח ההלכתי הסרוג דבק יותר מרבב של רגשי נחיתות ביחס לשיח ההלכתי החרדי. ועדיין, גם אם ליבם אינו מכוון לגאולה במובן הציוני, עדיין מעשיהם מביאים לכך. מבחינה מעשית, זה אומר שהגיעה העת לחדול מהמערכה על מניעיו של החייל החרדי. הדבר היחיד שחשוב הוא שהוא כבר מתגייס.