לדבר עם סדינים אדומים
שנים אמרנו: עם ערבים אין לכם בעיה לדבר, אפילו עם רב המרצחים ערפאת אתם מסוגלים לשבת לשתות קפה ולחייך, אבל לאחים שלכם אין לכם מקום בלב, ולכן עם אחיכם מימין לא תיפגשו, בטח לא עם מתנחלים. שנים אמרנו שאין בשמאל הישראלי, הפתוח לכאורה, שום פתיחות אמיתית אל מי שבתוך עמו חושב הפוך ממנו.
שנים הקצה השמאלי האידאולוגי מבסס חשיבה כאילו אנחנו, אנשי הכיפות הסרוגות, גרועים מהחמאס. אני זוכר אפילו, ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, מפגש זום בין אנשי רוח מקיבוצי העוטף, בשעה שרבים מאחיהם נרצחו בידי החמאס, רבים אחרים נחטפו והוחזקו בכוח על ידיהם ורבות מבנות הקיבוצים עברו זוועות שאין לתאר, ובאותו מפגש זום הסבירו איך הנורא מכול הוא הדתי־הלאומי.
והנה בא אחד, דוד שוקן, ונענה לכל מה שקראנו לו כל השנים. במקום לברוח אל שלום דמיוני עם אויב שלא רוצה בזה, בואו נתחיל עם שלום בית, בואו נדבר. והאיש הזה מקצה הקצה החילוני, מי שלא עשה ברית מילה לילדיו, רחוק מכל תודעת תורה, שלא לדבר על קיום מצוות, ואלמלא הטבח ההוא מי יודע אם בכלל היה היום חלק מההוויה הישראלית, דווקא הוא נענה לאתגר ויוצא למסע היכרות עם הישראלי השונה ממנו כל כך. תוסיפו לרזומה האישי שלו את העובדה שהוא אחיינו של מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן, וקיבלתם את הסיפור המושלם.
אולי יעניין אתכם
בדף הפייסבוק שלו הוא מגדיר את המסע שלו כך: "אני במסע, להבין מי אני ביחס לעם הזה, הישראלי. משהו שפעם הרגיש נכפה, מתגלה כקשר עמוק משדמיינתי. דווקא בתוך המלחמה והכאוס, עולה בי הדחף להבין למה אני כאן ומה נדרש מאיתנו כדי לבנות כאן חיים טובים יותר. מוזמנים להצטרף אליי".
מאז שיצא למסע הוא נפגש עם רבים וטובים, שבוודאי היו רעים בעיניו עד לא מכבר. הרב שמואל אליהו, הרב יגאל לוינשטיין, משה פייגלין, צביקה מור, ישראל זעירא ועוד סדינים אדומים למחנה האדום.
אין פלא שהושטת היד מצידו התקבלה בחיבוק גדול בקרב אנשי הציונות הדתית. הוא מוזמן לכל כנס של בני הציבור הדתי, ועידת חמ"ד, תיקון ליל שבועות, פודקאסטים לרוב ושאר הזדמנויות. הציבור הזה, שתרם את תרומת הדם הכי גדולה בשנתיים וחצי האחרונות, ובמקום לקבל שירי הלל כבמלחמות שבהן חירפו הקיבוצניקים את נפשם מכונה "אוכלי מוות" – הציבור הזה מייחל לבר־שיח, והנה הוא בא.
סנונית אחת או סנונית ראשונה?
המפגשים הללו עולים לרשת וזוכים לצפיות רבות, אבל שאלה אחת נשאלת: עד כמה מגוונים הצופים? מבט מהיר שהעברתי על רשימת העוקבים בדף הפייסבוק של "המסע של דוד שוקן" גילה את התשובה המובהקת: כמעט מאה אחוזים הם אנשי הכיפות הסרוגות. זה מתסכל, מפני שאני מניח שכל מי שנפגש עם שוקן וכל מי שמתרגש מהלב הפתוח והיד הפשוטה לשלום, מספר לעצמו שהנה נפתח כאן צוהר לעולם הרחב, שהדיבור הכן והפתוח הזה הוא חלון ראווה לשני המחנות. אבל מתברר שנציגי הצד הדתי במפגשים מדברים אל אדם אחד שונה מהם וקשוב במיוחד, ואל אלפי אנשים בדמותם ובצלמם. עדיין חשוב, עדיין מרגש, אבל רק סנונית אחת. יש להתפלל שהיא סנונית ראשונה.
לא הכרה. היכרות.
שמעתי רב אחד שזלזל עמוקות בהתלהבות של הציבור הדתי־לאומי מן המסע של שוקן. הוא הגדיר זאת כחשיבה שהחילוני הוא הריבון, וזוהי בקשת הכרה מהריבון. ההגדרה הזאת אולי הייתה נכונה לגבי הדתי הסרוג של לפני שלושים שנה, אבל מאז אימפריית הישיבות, המכינות, המדרשות, מוסדות החינוך והשירות הלאומי, מפעל ההתיישבות הגדול בכל רחבי הארץ, הגרעינים התורניים ושאר מפעלות הציונות הדתית – הציבור הזה בנה לעצמו כבר מזמן חוט שדרה ערכי ואמוני משלו. הוא אינו זקוק להכרה לא מהעולם החרדי ולא מהעולם החילוני, בטח לא מיהודי כמעט על סף התבוללות כדוד שוקן.
אם כן, מפני מה ההתפעלות? מפני שהציבור הזה מעולם לא חווה את עצמו בראייה מגזרית גרידא. בניגוד לעולם החרדי שהביטוי אנ"ש רווח בו והוא עסוק מאוד בשמירה על חברי הקהילה שלו מפני מגע עם החוץ, ובניגוד לחילוניות האידאולוגית שדוגלת ב"חיה ותן לחיות", וממילא, לפחות בהצהרה, אין לה עניין בתוכן חייו של האחר – הציבור הדתי־לאומי מחונך מילדותו לכך שהמשימה איננה שמירת המגזר והצלחתו, אלא הסיפור הישראלי השלם. וכל עוד אין מפגש ויש שנאה או ריחוק בין החלקים, זה לא יעבוד. זה לא חיפוש של הכרה, אנחנו כבר מכירים בערכנו, זה חיפוש של היכרות שתיקח את העם הזה למקום גבוה יותר.
באתם לשנות אותי
בצד השמחה שלי על עצם המסע שלו, יש דברים שאני חושב ששוקן מפספס. במפגש עם ישראל זעירא ב'ראש יהודי' הוא טוען טענה עקרונית. לדבריו, הוא פלורליסט אמיתי, כלומר הוא באמת לומד לקבל כל אדם שיחיה כפי אורח חייו, אבל נוכחות הכיפות הסרוגות מבית 'ראש יהודי' בתל אביב היא בעייתית, מפני שהיא אומרת: אני האמת, אתה השקר, באתי לשנות אותך.
כשלעצמי אני יכול להבין חשש מכך ששינוי באוכלוסייה בתל אביב עלול לשנות את אורח החיים בעיר באופן כפוי, ואני חושב שמכפייה כזאת (שנעשית כרגע בעיקר על ידי הצד החילוני, אגב) צריך להיזהר. אני חושב שצריך להיזהר במשנה זהירות מפני מאמץ מכוון להשפיע על ילדים ובני נוער. אני לא חושב שפעילים חילונים או להט"בים צריכים לחלק חומרי תעמולה בקרבת בתי ספר דתיים, ואני לא חושב שצריך לחלק חומרי תודעה יהודית דתית בקרבת בתי ספר חילוניים. הייתי שמח שבית ספר כזה יבחר ללמד את תלמידיו על הזהות היהודית שלהם, זה אפילו נראה לי הכרחי, אבל לא הייתי יוזם יוזמה פרטית כזאת, אפילו לא דוכן תפילין בקרבת מקום.
אבל חוץ מזה? אני בעד שוק חופשי. כל אדם אוחז בדרך מסוימת וטוב שיביא אותה אל רשות הרבים, והאמת תיגע בלבבות. השמאל החילוני עושה את זה שנים ארוכות באמצעי התקשורת, בסדרות ובסרטים ובספרים. הוא מקדם תפיסת עולם ומשפיע על העולם. גם העולם הדתי חייב להביא את דבריו ולהשפיע. יש לי איזה חשד שהפחד הגדול איננו ממילים של דתיים, אלא ממגורים משותפים איתם – כי פתאום אלה לא יהיו מפלצות שאפשר להשחיר. יראו איך הם חיים, יראו את בני האדם מאחורי הפחדים, ויש פחד גדול שהחיים הללו יגידו את דברם וימשכו אחריהם את הלבבות.
לו הייתי שוקן
אני רק מדמיין מה היה קורה אם מישהו מאיתנו היה יוצא למסע דומה. להיפגש בגובה העיניים ולדבר בגילוי לב עם הקיצוניים מהעבר השני. כמה פעמים ביום היו סוקלים אותו במרגמת האידיוט השימושי. ואני הקטן חושב שעד שלא נאמץ את נקודות האמת שקיימות בקרב החילוניות הישראלית, החילוניות הזאת תוסיף לעמוד על שלה.
לתגובות:
