שיח על המשיח

בסרטון ויראלי שחרך לאחרונה את הרשתות נראית אישה במכנסי ג'ינס וחולצה של "צוות מילר" מחזיקה דגל שעליו מתנוסס ציור בית המקדש ומדברת בכמיהה על בית מקדש וגאולה. הסרטון יצא סמוך לאירוע שבו לוחם מחטיבת הנח"ל שענד על מדיו פאץ' "משיח" נשפט ל־30 ימי מאסר. מאז קיום הריאיון כבר דווח על מקרה נוסף של ענישת חייל עם פאץ' משיח. אבל אם היו שואלים את האישה הזאת, היא הייתה נותנת להם צל"ש.

האישה בסרטון היא אריאלה דניאלס־מילר, אימו של סרן רואי מילר הי"ד, סמ"פ בגבעתי, שצולמה כשהיא מדברת בפני באי צעדת יום ירושלים. "הזמינו לצעדה משפחות שכולות", היא מספרת, "כל משפחה נשאה דברים. עמדתי שם מול ציבור מגוון, עם ישראל המתוק, ומישהו צילם ומשם זה נפוץ. זה לא היה בשליטתי", היא אומרת כמעט בהתנצלות.

בסרטון אריאלה מבהירה לקהל את חשיבותה הלאומית של ירושלים, שגם האויבים מכירים בה: "כשהלוחמים היו בעזה, הם ראו בכל בית תמונה של ירושלים, של מסגד אל־אקצא", אמרה והזמינה את הקהל להתעלות איתה עוד קצת "ולדבר על הדבר הבא, שלשם מועדות פנינו". בשלב הזה פורסת אריאלה בפני הקהל את הדגל הכחול המקופל עם תמונת המקדש ועליו המילים "ועשו לי מקדש".

אריאלה מתייחסת לתקרית האקטואלית של מאסר החייל ואומרת בנחישות: "אני בעד שחיילים ייכנסו לכל מקום עם פאצ'ים של משיח ובית מקדש", ומזכירה שכך גם אמרה בהספד על קבר בנה. "אלה חיילי הגאולה ואלה חיילי דוד המלך", היא ממשיכה ואומרת בסרטון, "אנחנו לוחמים ויש לנו מטרה. המטרה היא להגיע לכל חלקי הארץ המובטחת, בעזרת השם להביא משיח, גאולה, בית מקדש ובעזרת השם גם תחיית המתים". הקהל מריע והיא מסכמת: "מכאן אנחנו ממשיכים בפעולות של אחדות, ואני מאחלת לכולם יום ירושלים שמח ובקרוב ניפגש בבית המקדש".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין אמא במרכז הזירה

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

הסרטון כנראה נגע בנקודה מהותית, כי הוא צבר מיד אלפי צפיות. "קיבלתי המון תגובות אוהדות. זה מרגש. זה לא אני, כמובן, אלא המסר שהעברתי".

מסע של ליקוט ניצוצות

אני פוגשת את אריאלה בדירתה היפה בהרצליה. כבר בכניסה יש המון מגנטים, צמידים וגאדג'טים שונים שנושאים את תמונתו של רואי הי"ד, ומילים שאמר לחייליו, כמו "תמיד תזכרו מה ה'למה' שלכם, למה אתם פה". "אני מתעסקת בייצור וייבוא מסין לפי דרישת הלקוח, אז ההנצחה הזאת באה לי בקלות", היא מסבירה את הכמות הגדולה של הפריטים.

אריאלה היא אישה זוהרת ונמרצת, רחוקה מהדימוי הקודר של אם שכולה. היא עורכת לכבודי שולחן מלא כל טוב, כאילו הגיע אליה גדוד לאכול. אני שואלת אותה אם היו על הסרטון רק תגובות מפרגנות או שקיבלה גם ביקורת, והיא משיבה: "אני באמת חיה את עם ישראל במתיקות ובאחדות. לא מגיעה אליי ביקורת, אני חיה גאולה. המציאות היא כולה מראות לנפש, אז אולי בגלל זה אני פוגשת את הטוב, כי זה מה שאני מאמינה בו".

באופן חיצוני, את לא נראית כמי שהשפה של משיח, בית מקדש וגאולה היא חלק מהתפיסה שלך. איך זה מסתדר?

אריאלה נמצאת במקום אחר וקשה לה להבין למה אנשים נתפסים לחיצוניות: "כל ההסתכלות על החיצוני כביכול, זה נטו קליפות". היא מבקשת שנעמיק להסתכל על הנשמה של מי שאנחנו פוגשים ולא על המראה שלו: "אני מקשיבה לשפה המדוברת, לא משנה מה המלבושים והצורה החיצונית. אנחנו כבר לא בקומה התחתונה, עלינו תודעה כעם. הדור הצעיר הוא דור של אמונה. כל הזמן אני פוגשת מסביבי את הנשמות היפות האלה. הדור הצעיר הוא דור אמוני. יש בו אמונה פשוטה בלי פילטרים".

אריאלה גדלה בבית עם סיפור מיוחד. "גדלתי לאבא גיבור שואה חוזר בתשובה, בחינוך שלתחושתי היה עולם של דינים, עולם של הפשט, עסוק יותר ביראה". אריאלה יצאה לחפש את דרכה. היא נמנעת מלכנות את עצמה חילונית, ומתקנת ל"יהודייה".

בשיחה איתה, היא מעדיפה לא לשים זרקור על עברה, אלא על ההווה המתחדש שלה. "אני בתהליך של התקרבות. לכל אחד יש מסע". תוך שהיא מקפידה לדבר רק דברים חיוביים, היא בכל זאת מצליחה להצביע על התחלת השינוי שחל אצלה. "בתקופת הקורונה הבנתי שאי אפשר לסמוך רק על אנשים, אנחנו צריכים לשים את מבטחנו בבורא עולם". אז היא התחילה ללמוד יהדות, נמשכה לתפיסה החסידית, לפנימיות התורה, ולעמקות הלימוד ברמח"ל, זוהר, קבלה. "משם יצאתי למסעות של מה שמכונה ליקוט ניצוצות קדושה, כדי להתחבר לשורשים. כל יום בתשובה, אך מעומק פנימיות התורה, ברוח יותר חסידית שיש עימה הסתכלות של עבודת השם באהבה ושמחה. יש סיבה ויש מסובב. אני מרגישה שיש מי שמכוון את המציאות. החוזק של הדור הזה הוא העומק. הוא לא מתעניין רק בפשט ובהלכה. זה לא עולם של עבודת ה' מיראה, אלא מאהבה, מחיבור עמוק". אריאלה לומדת יהדות בקבוצות ולבד במשך השבוע. "אני מוציאה בכל סוף שבוע דבר תורה מתוך מה שלמדתי. הבסיס הוא פרשת השבוע, וממנה אני פותחת ערוצי עומק".

היא חוזרת אחורה לעוד אבן דרך במסע שלה: "התחלתי להתחזק, ובמערכה האחרונה הבנתי שקורה משהו שדורש מאיתנו לעשות שינוי בתפיסת המציאות. הבנתי שזה אירוע בסדר גודל תנ"כי שמתכתב עם הנבואות. התחלתי לדבר על פעמי גאולה ומשיח. אחרי שרואי התעלה, התחלתי לדבר על תחיית המתים ועל גבולות הארץ המובטחת בלי להתנצל".

מה שהותיר בה רושם עמוק היה הרוח של הלוחמים. "הפלוגה של רואי נכנסה לעזה עם ספר תורה ובשירת 'אני מאמין'. הרוח החיה הזאת נושבת מהחיילים. הושפעתי מהם והתחלתי לדבר את שפת הגאולה. קראתי לרואי 'חייל הגאולה שלי'". היא הבחינה שמשהו אחר קורה בעזה: "החיילים נמצאים בחזית באיזו אוטופיה. הם חיים חיי רוח עם מינימום גשמיות. כמעט בלי אוכל, בתת־תנאים, באחדות מלאה וערבות, ובהבנה מוחלטת מה המטרה. הם נגעו ברובד גבוה בנשמה, בניצוץ האלוקי". חיילים שיצאו מעזה אמרו לה שהם התקשו להתרגל לרפיון שיש בעורף, "הם רצו לחזור לשם כדי לגעת שוב בדבר העצום שהם חוו. אני חושבת שהם האור, עמוד האש לפני המחנה, ומסמנים לנו את הדרך איך להתנהג ולהתנהל כעם".

הסרטון שלה מדברת על גאולה קיבל תגובות אוהדות מאנשים מכל המגזרים. חשוב לאריאלה להדגיש שהיא חלק מתופעה רחבה, גל של התקרבות וחזרה למקורות: "הלכתי ברחוב ואנשים זיהו אותי מהסרטון. אולי זה תפס כי דבררתי את מה שאנשים אחרים חשים ולא מעיזים לומר. אני מסתובבת ברחוב, נכנסת לחנויות, ואנשים כבר מכירים את השפה שלי. הם מחזקים אותי בחזרה. העולם הוא מראות ושיקופים. אז כשנשיח במשיח זה יהדהד אלינו חזרה".

אריאלה מקפידה על ניקיון ודיוק בשפה, לכן קשה לה לקבל כשאני שואלת אותה על יחס העולם החילוני אליה: "אני לא רוצה להיכנס לקטלוגים. יש יהודי מאמין, צריך לצאת מהעולם הזה. שפה אחת ורוח אחת. יש לאנשים את החוזקות שלהם, אבל אנחנו יחידה אחת. צריך לשנות את הטרמינולוגיה, בלי קטלוגים. אנחנו עם של גיבורים, צריך להשתמש במינוחים מתאימים. למשל לומר: גיבורי נובה, יהלומי קרב. לשפה יש משקל חשוב ביצירת את החוזק הזה ובהבנה שאנחנו אחד על מלא".

ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שיש אנשים שמשיחיות מוציאה אותם מדעתם.

אריאלה לא נבהלת מצידו השני של המתרס. "כשאדם חי בהלימה עם העולם הרוחני שלו, הרוחות מסביבו לא משנות לו. כשאדם מבין מה החיבור שלו, הוא לא מתבלבל. גם בהספד אמרתי על קברו של בני, שהחיילים מבינים את גודל השעה. כשאנחנו מבינים מה המטרה, לאן אנחנו לוקחים את עצמנו בלי לגמגם ובלי להתנצל, אז ההתנגדות אלינו לא רלוונטית. הכול מתחיל ונגמר בשורשים, במקורות ובחזון. יכול להיות שיש מי שנבהל. יש פה שפה חדשה שלא נשמעה עד כה ולחלק מהציבור קשה להכיל את זה, אבל זה כבר בנורמה".

אלוף בג'ודו, תנ"ך והנדסה

בסוף השבוע הנוכחי, בתאריך כ"ז בסיוון, חל יום השנה לנפילתו של רואי. אני מבקשת מאריאלה לספר על בנה. "הילדים גדלו כל השנים בתל אביב. ביסודי שלחנו אותם לבית ספר ממלכתי־דתי הטרוגני 'אלומות' ברמת אביב. בית הספר חרת על דגלו להיות סובלני ופלורליסטי, ועם זה לתת חינוך יהודי. הייתה שם אוכלוסייה מגוונת".

את המשך הדרך של רואי לא היא הכתיבה, והוא בחר בעצמו את המסלול שנע בין העולם הכללי לדתי. "הוא למד בחטיבת הביניים בישיבה התיכונית בר אילן בתל אביב. הילדים שלי בחרו בעצמם את החינוך שלהם. הם בחרו את המסע שלהם ואנחנו עומדים מאחוריהם". לאחר מכן המשיך ללימודים בתיכון להנדסאים. "הייתי כל כך גאה בו, הוא סיים 40 יחידות בהצטיינות יתרה. רואי ייצג את בית הספר בחידון התנ"ך והגיע למקום השני במחוזי. הוא התייחס כל כך ברצינות לכל דבר שעשה. הוא היה אלוף ישראל בג'ודו וזכה בעשרות מדליות".

לקראת השירות הצבאי מנסים בבית הספר להנדסאים לכוון את התלמידים, אבל רואי ביקש ללכת בכיוון הפוך מהזרם. "הוא אמר לסגן המנהל שאין לו צורך בהכוונה. הוא ידע שכמעט לא שולחים שם חיילים לקרבי. בבית הספר תלויות תמונות הבוגרים, מוסר הנפש האחרון הוא משנת 1982. אבל רואי רצה להיות לוחם. זה רק מראה באיזו דרך ייחודית הוא בחר ללכת".

רואי התגייס לגדוד רותם בגבעתי וסיים הכשרה כמפקד. הוא קיבל מחלקה של חיילים מבתים חרדיים מפלוגת תומר, המשיך איתם שנה ושמונה חודשים והכשיר אותם כלוחמים. "אלה חיילים בלי עורף משפחתי, רובם חיילים בודדים. רבים מהם חוזרים לדירות שלהם ואין מי שיחכה להם. הם יכבסו לבד ויאכלו לבד". לרואי, שזכה לבית חם, מעטפת ופינוקים, כאב על הלוחמים הבודדים והוא השתדל לעזור להם ככל יכולתו. "הוא לקח על עצמו לדאוג להם ובדק מה חסר להם. היה לו קשר אישי חזק עם כל אחד מהם. משק ת"ש סיפר לנו שכשהוא ביקש לראות את החשבונות שלהם, הוא ראה הרבה העברות של רואי. רואי בקושי היה בבית, וגם כשיצא הביתה הוא היה איתם כל הזמן". בהמשך ביקשו ממנו לצאת לבא"ח כדי לקלוט חיילים חדשים והוא סירב. "הוא היה כל כך מחויב לחיילים שלו ולא רצה לעזוב".

אריאלה מספרת עליו בגאווה ומוסיפה: "הוא היה על מלא בשליחות שלו. השיא הגיע בטבח, הוא זכה להגיע לדרגה שהוא הציל עשרות אנשים בכפר עזה".

רואי וחבריו היו באימונים בגולן בשמחת תורה כשהתחיל הטבח, והיו בין הראשונים שהגיעו לשטח. "החיילים שלו היו רק בתחילת השירות, אחרי בסך הכול שלושה חודשי הכשרה. הם נכנסו ללחימה בעצימות מלאה בתוך בתים, עם נשים וילדים. מראות נוראיים. אחד התרחישים הכי קיצוניים שחייל עשוי להיתקל בהם". כשאריאלה נחשפה לגודל האירוע והבינה שהבן שלה נמצא שם, היא נבהלה. "לא ישנתי כמה ימים".

אחר כך הגיעו כמה שבועות מתוחים של אימונים, ואז נכנסו הלוחמים לעזה. "רואי נכנס ללחימה של תשעה חודשים. לא החליפו אותו כמעט ובקושי ראינו אותו. זה היה מפחיד כל כך. הם נכנסו אל הלא נודע עם הנמרים. בתחילת הלחימה גבעתי חטפו הרבה. היו מקרים שבהם הם שהו כשבועיים בתוך נמר בלי לצאת. דמייני את המצוקה, אחד עשר חבר'ה בתוך מכונת ברזל, אוכלים וישנים שם וצריכים לשמור על שפיות".

אחרי 56 ימים בעזה, הוא נכנס הביתה בהפתעה. "אחד החברים צילם את הרגע. היינו אחרי סעודת שבת, ופתאום הוא הופיע! פתחנו שולחן שוב לו ולחיילים שהגיעו איתו".

אריאלה משחזרת את המפגש האחרון שלה עם רואי בנה. "בכניסה האחרונה שלו הוא אמר: נו אמא, את מסיעה אותי? רציתי לנצל את הזמן איתו והסעתי אותו עד לבסיס ליד עזה".

רואי נהרג בקרב בהיתקלות עם מחבלים בתוך מבנה. "זה קרה ביום רביעי אחר הצהריים, כשהוא ציפה לסיים תפקיד ולצאת בשישי הביתה. חיכיתי לרגע הזה, הוא היה אמור לצאת לתפקיד בבא"ח גבעתי. שבוע לפני יום הולדתו ה־22". חשוב לה להדגיש: "רואי חתר למגע ורדף אחרי המחבלים. בפעולה הזאת שבה מסר את נפשו, הוא הציל את החיילים במגנן".

כניסת שבת בדמשק ובטהרן

את הבשורה הם קיבלו ערב מעבר הדירה, בדירה הקודמת. את השבעה עשו על ארגזים. "השליחים מהצבא הגיעו לכתובתנו הקודמת לדירה ריקה, היינו שם לסגירות סופיות טרם מסירה. הלב זעק שזאת בטח טעות, שכן אנחנו כבר לא גרים שם", אריאלה נזכרת בכאב ברגע הנורא.

האבל ירד על הבית, אבל כבר בהתחלה אריאלה החליטה לא להישאר בכאב. "בשבעה עם מאות ואלפי אנשים, בנקודה מסוימת שזכורה לי היטב אמרתי לעצמי: הבית יהיה בית של שמחה, והגג שלנו ייקרא 'הגג של רואי'. בחסדי שמיים יצא שאנחנו בשלבי הקמת עמותה בשם 'הגג של רואי', מיזם של מפגשים, חיבורים ושיעורים, והעיקר – אחדות ושמחה".

כבר מרגע הבשורה אריאלה החליטה שהיא מנצלת את הבמה לרומם את עם ישראל, וכך אמרה בהספד על רואי ב"בית החיים", כפי שהיא מכנה את המקום: "זאת מערכה המנוהלת רק על ידי בורא עולם בשביל שנתאחד בתוכנו! נהיה בערבות הדדית האחד עם השני, ונחזק אמונה בבורא עולם שאין עוד מלבדו. חרדים, חילונים, דתיים, אנחנו כאן חולקים יחד את אדמת ארץ ישראל, אדמה השייכת לנו כחלק מהארץ המובטחת, ועזה הינה חלק בלתי נפרד ממנה".

אריאלה החליטה לומר בקול את מה שהיא מרגישה: "אנחנו לא עם כובש, אנחנו חוזרים הביתה. חוזרים למקורות בכל המובנים. אנחנו עם חזק רוחנית, ואנחנו אור לגויים כי בחרנו להיות כך, וזאת משימה שעלינו לעמוד בה. עלינו ללמוד מהחיילים הטהורים מהי אחדות, שותפות גורל ואמונה עזה בבורא עולם… אנחנו בפעמי גאולה, הכניסו חזק לתודעה".

אני מסתכלת סביבי על הדירה, ואריאלה אומרת: "הוא לא זכה לישון בבית הזה, בדיוק עברנו". היא אומרת שבשיחות עם אימהות שכולות אחרות עולה הכאב מהזיכרונות בכל פינה בבית, "וזה נחסך ממני בזכות המעבר. אבל הבית נושא מאוד את הנשמה של רואי, את החברים והאוהבים שמגיעים לבקר. החדר שלו מארח, לובשים ומכבסים את בגדיו, רואי מצוי עימנו. נשמתו באורות אין־סוף, אינה כבולה בעור, שולחת המון סימנים וכן קורים ניסים. הבית שלנו מאחד וקהלים נפגשים אצלנו". אני מבקשת דוגמה, והיא מפרטת: "הבית פתוח לאירועים של רואי ולאחדות עם ישראל. אפשר לראות פה באותו מעגל את רב הגרעין התורני, רב חב"ד בשכונה, גיבורי נובה וחיילים של רואי. כולם מרגישים פה בבית".

אבל חוץ מההנצחה של רואי, אריאלה עלתה קומה נוספת מאז האבל שנחת עליה: "בשלושים לנפילתו הקמתי קבוצת ווטסאפ בשם 'נשים שיכולות'. הקבוצה מונה כ־150 נשים ונערות ממעגל ראשון של שכול, וכולן מדברות את השפה הזאת של גאולה. מעבירים שם מידע מחזק ומעצים. יש שם תובנות והגיגים, שיתוף של נשים מה הן מרגישות, ויש שם חיבוק והעצמה והבנה שאנחנו עוד רגע שם. אני משתדלת מדי שבוע לכתוב דבר תורה מתוך מה שלמדתי באותו שבוע. אני מרגישה סוג של שליחות לדבר על פנימיות התורה והקבלה. זה חייב להיות בשיח כדי להבין את המציאות שאנחנו נמצאים בה. אני מביאה את הבעל שם טוב, בעל הסולם, הרמח"ל ועוד. יש להם תובנות מדהימות שמאירות את המציאות באור אחר".

אריאלה מספרת על החוויה הרוחנית החדשה שמלווה אותה: "יש לי שיח בלתי אמצעי עם בורא עולם וגם עם רואי. מעולם לא לימדו אותי את השפה הזאת. בזכות הדברים שאני לומדת כל הזמן, בקבוצה הזאת אני בישורת אחת עם הנשים האחרות. ראיית המציאות שלי מתחדדת. אני זוכה להיחשף לאור אין־סוף". חשוב לאריאלה לומר שהיא מרגישה שיש הרבה שותפים לחוויה הזאת מאז המלחמה. "באמת היום המתחזקים חוזרים לפנימיות התורה. מדלגים על שלב היראה, המנוע הוא אהבה לעם ולארץ. בלי דינים, בלי יראה. ודווקא בתקופה הכי מאתגרת שיש, יש צונאמי של התחזקות".

קבוצה פעילה נוספת שלה היא הלכה יומית לעילוי נשמת רואי. "יש בקבוצה יותר מ־1,500 איש. בכל יום שולחים הלכה, ובסופי שבוע אנחנו מוסיפים דבר תורה ואת זמני כניסת ויציאת השבת בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בעזה, בדמשק, בלבנון ובטהרן".

הקבוצות של אריאלה מובילות גם סוגים שונים של עשייה ברוח הזאת, כמו סיורים ברחבי הארץ, מפגשים, לימוד ועוד, והמעגלים הולכים ומתרחבים לשמחתה. בשבתות הבית שלה נפתח לסעודות שבת, וגם בחגים. "החברים של רואי חווים לראשונה שבת, סוכות, הדלקת נרות חנוכה גדולה פה בחוץ. בעיקר סביב לוח השנה היהודי".

אני רואה לפניי אישה חזקה עם אמונה יוקדת ושואלת בזהירות גם על הכאב. "אני לא אומרת שאין דמעות ואין געגוע", היא מגלה, "אבל אני מאמינה שאין רע יורד לעולם. מקטנות המוחין אנחנו לא רואים את התמונה הכוללת. הכול ניסיון של התבטלות מול הבורא".

אריאלה מרגישה שהקדוש ברוך הוא רוקם בעבורה תוכנית, והיא מתמסרת להגשמתה: "בכל מקום שקוראים לי להגיע, אני עושה מאמץ לבוא. ואז אני יוצאת לכל מיני מחוזות". כך לדוגמה פרויקט ספר התורה שהם עתידים להכניס בי' בתמוז לעילוי נשמת רואי. המשפחה החליטה לרתום את עם ישראל ולשתף אותו בכתיבת הספר. "הבנתי שזה צריך להיות קשור ברוח האחדות. עברנו ב־16 מקומות כדי שאנשים יכתבו אותיות. היינו בכיכר המוזיקה, במערת המכפלה. אנשים מגיעים מכל מקום בארץ, מהקיבוצים ומהמוצבים, מציון הבבא סאלי, ממעלה אדומים. הייתה לנו גם כתיבת אותיות בבית הספר להנדסאים, בכיכר החטופים. יש רוח של אחדות. הקיטלוגים החיצוניים נעלמים ונמסים. להכנסת ספר התורה אנחנו רוצים שהגדוד יגיע וגם קהילת האנשים שסביבנו. יש לי חלום שספר התורה, שנודד בינתיים בעם ישראל, ייכנס לבית המקדש".

לכל הפרויקטים האלה, היא חשה, יש סייעתא דשמיא שמלווה אותה בכל צעד: כל יוזמה שלה מתגלגלת במהירות על ידי אנשים שנרתמים, מתארגנים ומוציאים לפועל. "הכול נסגר בצורה הכי קלה וזריזה שיש. מרגישים את רואי ואת בורא עולם איתנו".

אריאלה לא רק משלימה עם מה שנגזר עליה, אלא מוצאת את התקווה והטוב שיש גם עכשיו. "ההבנה שכל דבר קורה בדיוק מדויק. נכנסו לחיים שלנו המון אנשים חדשים מדהימים ובזכותם קורים המון דברים. אנחנו פורסים כנפיים בזכותם".