מלחמת 17 השעות שהתרחשה עלינו בתחילת השבוע סימנה לנו שלעת עתה המומנטום במערכה מול איראן לא עם מדינת ישראל. אני אומר "לעת עתה" כי אינני יודע אילו שפנים יש עוד באמתחתנו, אולי טכנולוגיות חדשות, אולי משהו שיכול לעניין את ארצות הברית יותר מהדברים שמעניינים אותה כרגע. ההרגשה שהנסתר רב על הנגלה, ושבסבב הקצר האחרון הפגיעות של חיל האוויר הישראלי בהנחיית אמ"ן היו מדויקות להפחיד, רק מתחזקת. בקיצור: מעניין לנו, אי אפשר לומר שלא.
אפילו לאופוזיציה מעניין, כלומר מאתגר. אחרי שהאשימו את נתניהו בכך שהפך את מדינת ישראל למדינת חסות של ארצות הברית, הוא החל פתאום לפעול נגד רצון ארצות הברית. ציפיתי שיאשימו אותו עכשיו, הפוך על הפוך, בכך שהוא פוגע ביחסים עם ידידתנו הקרובה. אבל עוד לפני שהספיקו לעשות את סיבוב הפרסה הזה, הכול שוב התהפך.
אכן, נראה שאחרי המרד הקטן נגד טראמפ חזרנו שוב לעשות את רצונו. בשבוע שעבר כתבתי שאנחנו צריכים לשמור לנו את הווטו על תכתיביו לרגעים קריטיים יותר מאשר הפסקת האש המדומה שנכפתה עלינו לפני הסבב הקצרצר האחרון מול איראן. אני חושב כך גם עכשיו.
גם את העלבונות שטראמפ מטיח בנתניהו ובכך בעצם גם בנו – כמו "נתניהו יעשה מה שאני אומר לו" (אמירות שהאופוזיציה חוגגת עליהן) – אינם סיבה לשבור את הכלים. נתניהו שותק מולם וטוב שכך. טראמפ ייבחן במעשים, לא בדיבורים, בפרט אחרי שהערכת הדיבורים שלו כבר התהפכה מהתפעלות התחלתית מ"האסטרטגיה המבריקה" שלו שמשאירה את האויב באפלה למשיכה בכתף. מה שחשוב הוא אך ורק מה שקורה בשטח.
אולי יעניין אתכם
ומה קורה בשטח? אחרי כל התכתיבים האמריקניים אנחנו רואים כך: בגבול לבנון, בצד שלנו, השקט אומנם לא חזר לחלוטין אבל הדברים בהחלט נרגעו משמעותית, כלומר לעת עתה לא מדברים יותר על המלחמה בצפון. לעומת זאת, בצד הלבנוני של הגבול צה"ל ממשיך לפעול כמו לפני הסבב הקצר האחרון. אם כן, המצב השתפר. ברור שאיננו יודעים מה צופן העתיד, אבל גם אי אפשר להתעלם מהמצב הנוכחי: נכון לעכשיו המצב טוב יותר מלפני שבוע.
עם זאת, יש כאלה שבניגוד אליי כן יודעים מה צופן העתיד: עטורי הדרגות סביב גיל 70 שגידלו דורות של לוחמי צה"ל על ברכי הקונספציה לא מתביישים להמשיך להופיע באולפנים ולהסביר לנו את המצב תוך התעלמות ממה שקורה עכשיו, שהוא כעת הדבר הבטוח היחיד. לדעתם – כך התבטאו כל (!) הלשעברים ששמעתי בתוכניות אקטואליה לפני שהספקתי לכבות את הרדיו – הסבב האחרון לא הביא לנו שום הישג אסטרטגי, שום כלום.
והנה הערכתי הצנועה: המטרה האסטרטגית של ישראל מול איראן חייבת להיות הפלת המשטר. כרגע למיטב הבנתי אנחנו אכן לא יודעים איך לעשות זאת. אבל לא בגלל שאנחנו לא יודעים איך לעשות זאת נשנה את האסטרטגיה, מה גם שהיא חיונית להמשך קיומנו (אציין שגם האיראנים לא משנים את האסטרטגיה שלהם להחריב את מדינת ישראל, והם במצב הרבה פחות טוב מאיתנו)! את דעתי מדוע האסטרטגיה שלנו חייבת להישאר כך, לתמיד (כלומר כל עוד המשטר האיראני קיים), הסברתי במאמרי בגיליון שעבר: אחרי שחיסלנו להם את מי שחיסלנו – הם לא יסלחו לנו לעולם. הם ירצו למחוק את ההשפלה הזאת. אין שום סיכוי להסדר דיפלומטי נוכח שנאתם היוקדת כלפי ישראל, אפס סיכוי!
בגלל שהמטרה האסטרטגית שלנו לא השתנתה, אבל כרגע לא ברור איך מקדמים אותה, אנחנו פועלים לעת עתה בממלכת הטקטיקה שמטרתה להחליש את אויבינו בכל הזירות, בפרט לא לאפשר שינוי של המשוואה לרעתנו וכדומה. זאת ועוד, אם יתברר שבזירה הלבנונית חיזבאללה ימשיך להבליג למרות שאנחנו ממשיכים לשטח את דרום לבנון, אזי ייתכן שסבב המלחמה הפצפון האחרון הביא אפילו הישג אסטרטגי. ימים יגידו.
נעבור עכשיו מהאינטרס הישראלי לאינטרס האמריקני מול איראן. יש דבר אחד עקבי שחוזר על עצמו גם אצל טראמפ, ולאחרונה שוב הוזכר על ידי סגן הנשיא ואנס – באותה הזדמנות שבה אמר שישראל עשויה להיות לא מרוצה מההסכם שמתבשל, אולי, בין איראן לארצות הברית. ואנס אמר שאסור לאיראן להפוך למעצמה גרעינית. איך אנחנו יודעים שזה לא מס שפתיים, כמו חלק מהדברים שנאמרו על ידי האמריקנים בעבר כדי להרגיע אותנו? כי בנושא הזה התמונה ברורה לחלוטין, גם בלי מידע פנימי כלשהו: לארצות הברית יש אינטרס משלה שאיראן לא תהיה גרעינית. הדבר האחרון שהם צריכים הוא שמדינה גרעינית (שאותה לא הצליחו להכניע גם כשהיא עדיין לא גרעינית ונוסף על כך מוכה שוק על ירך) תשלוט על מצרי הורמוז. האמריקנים לא יכולים לאפשר את זה. זה אינטרס שלהם נטו. בנקודה זו, שבה אנחנו מסונכרנים איתם לגמרי, אנחנו יכולים לסמוך על טראמפ. לא בגלל שאנחנו יכולים לסמוך עליו, אלא בגלל שכאן האינטרס שלו זהה לאינטרס שלנו.
ניתוח זה של המצב נראה לי ריאלי יותר מניתוחיהם של לשעברי הקונספציה מעוטרי הדרגות, שהסבריהם אודות המצב מושפעים מדעותיהם הפוליטיות ואולי גם, אם יורשה לי לנסות את כוחי כפסיכולוג חובבן, מהתסכול שלא נועצים בהם.
לתגובות:
