השבוע החלה הכנסת בקידום "חוק המעונות" החדש. המטרה: החזרת סבסוד ממשלתי של עד 2,500 שקלים בחודש לילד, עבור משפחות שבהן האב הוא אברך המחויב בגיוס. גם אם נניח שפסיקת בג"ץ שהובילה לשלילת הסבסוד היא אקטיביסטית וספק-חוקית, החוק המוצע מרגיש פחות כמו תיקון עיוות ויותר כמו הוספת חטא על פשע. בזמן שהממשלה מגדילה את הגירעון ומאשרת עשרות אלפי ימי מילואים בצו 8, היא מבקשת להוציא כספי ציבור כדי לאפשר את המשך ההשתמטות. אך יותר מכל דבר אחר, הניואנסים הקטנים בחוק הזה צריכים ללמד אותנו משהו עמוק ומטריד על מערכת הרווחה הישראלית.
ביום שלישי אישרה ועדת הכספים של הכנסת את החוק לקריאה ראשונה, בדרך לאישור מליאת הכנסת והמשך דיונים בוועדה. לפי תחזיות משרד האוצר, העלות הישירה של החוק תהיה "רק" כ-300 מיליון שקלים בשנה. אולם את העלות העקיפה – גברים בריאים שלא יתגייסו וייאלצו את צה"ל להישען על מילואימניקים יקרים הרבה יותר, לצד עיכוב של שנים ביציאתם לשוק העבודה – קשה הרבה יותר להעריך. כך או כך, בשנה שבה צפוי גירעון גבוה במיוחד של 5.1% – שהם כ-84 מיליארד שקלים – כדאי היה לחסוך איפה שרק אפשר.
החוק הוא פרי יוזמתו של יו"ר דגל התורה משה גפני, אשר טוען כי "[החוק דואג] לכך שנשים יוכלו לצאת לעבוד ולהתפרנס בכבוד". גפני, כמובן, יודע שזה לא נכון. את שורשי החוק ניתן למצוא בפסיקת בג"ץ מחודש אפריל השנה. בפסיקה קבע בית המשפט כי פסיקתו הקודמת נגד הפטור הגורף לחברה החרדית מגיוס לצה"ל אינה מיושמת בפועל, וקבע סנקציות אישיות כנגד תלמידי ישיבות אשר משרד הביטחון מגדיר כמשתמטים משירות. ישנן מספר סנקציות שונות, אך שלילת הסבסוד למעונות היא זו בעלת האפקט המיידי הגדול ביותר.
מטרתו המקורית של סבסוד המעונות היא לעודד יציאה לשוק התעסוקה. בהתאם לכך, על מנת לקבל את ההטבה, נדרשה המשפחה להראות כי שני בני הזוג נמצאים במסגרות תעסוקתיות או לימודיות מוכרות. בעבר הכירה המדינה בלימודים בכולל כמסגרת מזכה, אך עם פקיעת הסדר הפטור האחרון ("תיקון 21") ביוני 23', קבע בג"ץ כי לימודים של חייבי גיוס שלא הסדירו את מעמדם מול הצבא, לא ייחשבו עוד לצורך הספירה. הצעת החוק החרדית מבקשת לשנות את הקריטריון כך שרק המעמד התעסוקתי של האם ייספר לזכאות. כך, משפחה שבה האם עובדת והאב שהוא חייב גיוס בכולל, תוכל להמשיך לשלוח את ילדיה למעונות בזול.
אם כך, האם נכון להסיק שכעת כל תבחיני החוק מתייחסים לאישה בלבד? ובכן, ממש לא. החוק החדש זהיר מאוד בניסוחו: "לשם בחינת סדר הקדימות לקבלה למעון יום ולהשתתפות המדינה בעלות שכר הלימוד בו, יובא בחשבון מצבה התעסוקתי או הלימודי של האם בלבד… ואולם, הוראה זו לא תגרע מחישוב רמת ההכנסה לנפש במשפחה לעניין זה". כלומר, בעוד הזכאות לסיוע נבחנת אך ורק לפי מעמד האישה, גובה הסובסידיה נקבע על סמך הכנסות האב והאם יחדיו. הסיבה לכך פשוטה: נשים חרדיות רבות מכניסות משכורת מכובדת, וחישוב מדרגת הסבסוד על סמך הכנסת האישה בלבד היה מציב אותן באשכול סבסוד נמוך. רק הוספת האברך נטול ההכנסה למשוואת השכר, חותכת את ההכנסה לנפש ומזכה אותם בסבסוד המקסימלי. מנסחי החוק מנסים לרקוד על שתי חתונות יחדיו, ובדרך לאסוף כמה שיותר צ'קים.
אך הסיפור הזה אינו מתקיים בריק. הוא הסיפור של המערכת כולה. במערכת הרווחה הישראלית ישנו חוק ברזל בלתי כתוב: לא משנה כמה אצילית נשמעת כותרת החוק, וכמה הניסוח מנסה לצייר תמונה שוויונית – בסוף, המגזר החרדי והערבי יקבלו נתח לא-פרופורציונלי מקופת המדינה. לשתי הקבוצות הללו יש עניין מועט במדיניות חוץ וביטחון, ואפילו בסוגיות מאקרו-כלכליות לאומיות הם נוטים להתערב פחות. עם זאת, את הזמן הפנוי הם מנצלים היטב, והם הפכו לאומנים של ממש בביצוע ההתאמות הקטנות, כמו התניית הזכאות במעמד האישה בלבד אך קביעת סכום הסיוע גם על בסיס מעמד הגבר, שיבטיחו שכספי הרווחה יזרמו בדיוק לאן שהם צריכים, או ממש לא צריכים, להגיע. התופעה הזו איתנו שנים ולא הולכת להשתנות מעצמה. היא תשתנה רק כשהציבור הנושא בנטל ידרוש מנבחריו לשים לזה סוף. שוב, ושוב, ושוב.
