אדישות, חוסר אמון וא-סקטוריאליות: לאן ילך הקול הרוסי?

כשדנים בישראל על שיעורי ההצבעה בקרב קבוצות שונות, עולים בדרך כלל לדיון הציבור הערבי ולפעמים גם זה החרדי. אולם ישנו ציבור שלישי, גדול לא פחות ומורכב לא פחות, שנוטה להעדר מהשיח הזה: כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, המהווים כ-12 אחוז מסך הבוחרים הישראלים, ושכוחם הנומינלי שווה לכ-16 מנדטים בכנסת. פרופ’ זאב חנין, שחקר ציבור זה במשך שלושה עשורים, מצא כי שיעור ההצבעה הנמוך בפועל מצמצם את ייצוגם לכ-14 מנדטים בלבד, וכבר בסקר שפרסם הכלכלן אלכס ריף בעיתון כלכליסט ערב הבחירות לכנסת ה-25 (אוקטובר 2022) נכתב בפשטות כי “הציבור הרוסי נוטה להיות פחות פעיל מהבוחר הישראלי הממוצע”, ולכן ההערכות המבוססות על גודל הציבור לבדן עלולות להיות מנופחות.

מה גורם לאחד הציבורים הגדולים בדמוקרטיה הישראלית להישאר בבית ביום הבחירות?

ראשית, בחירות כטקס ריק: מי שגדל בברית המועצות למד לראות בבחירות חגיגה ממלכתית ולא כלי לשינוי, מכיוון שהשתתפות בה הייתה חובה אזרחית ולא בחירה חופשית, והתוצאות היו ידועות מראש. גם לאחר פירוק ברית המועצות, כשניסיונות דמוקרטיים עלו ונפלו ברוסיה ובבלארוס, החיסון כנגד אמון בתהליך הבחירותי הפך לחלק מנוף הנפש, ואין מדובר בציניות מולדת אלא בתוצאה הגיונית של חיים בתוך שיטה ששמה לה להיראות כדמוקרטיה מבלי להיות כזאת.

האנליטיקאי הפוליטי יורי טפר מכנה תופעה זו “חיסון בסוציאליזם”, כלומר מי שגדל בשיטה שבה הצבעה הייתה מוסד ריק מתוכן נוטה לשאת את הסקפטיות הזאת גם לתוך מסגרת שבה יש לה משמעות ממשית, ואמנם ישראל 2026 אינה ברית המועצות 1980, אולם הגוף זוכר. השאלה העמוקה יותר אינה אם יש לבחירות ערך עקרוני, אלא אם הן מסוגלות לשנות דבר בחיים עצמם, ומשפט כגון “ממשלה הולכת, ממשלה באה, וחיי היומיום נשארים בדיוק אותו דבר”, חוזר בסקרים ובראיונות עם עולי הגל הגדול, לא כביטוי של עצלות אלא של ניסיון חיים שנחרט עמוק. החוקרת איזבלה טברובסקי מצאה כי הדור הראשון שעלה בשנות התשעים שומר על דפוס אי-הצבעה בעקביות גדולה יותר מן הדורות שבאו אחריו. 

אולי יעניין אתכם

בנושא בחירות על קו הסיום: דריכות שיא לקראת השלמת הגשת הרשימות

עוד מאת לאוניד ברץ קמפיין הסתה דיגיטלי: תעשיית כזב רוסית נגד היהודים באומן

אולם לא כולם נמנעים מהקלפי, ויש כאן פרדוקס שראוי לתשומת לב. חלק ניכר ממי שכן מגיע להצביע אינו עושה זאת מתוך עמדה פוליטית מגובשת. מדובר בעולים רבים ובמיוחד קשישים הגרים בבתי אבות ובדירות עמידר, שאינם עוקבים אחר הפוליטיקה הישראלית ובעיניהם יום הבחירות הוא בראש ובראשונה יום חופש, ולעתים אפילו הזדמנות לעבוד בשעה נוספת בתעריף גבוה יותר. רבים מהם כלל אינם מגיעים לקלפי בכוחות עצמם, הם מוסעים באופן מאורגן למקום ההצבעה, ולעיתים אף מופעלות קלפיות ניידות המגיעות ישירות אליהם בבתי האבות ולמוסדות שבהם הם מתגוררים. לכן עצם ההצבעה אינה תמיד משקפת מעורבות פוליטית או עניין מיוחד במערכת הבחירות והאופן שבו הם בוחרים, כשמגיעים, אינו פרי שיקול דעת עצמאי אלא תוצאה של המלצה מהסביבה הקרובה: השכנה שאמרה מה היא הולכת לסמן, העובד הסוציאלי שרמז. ובהיעדר מידע אחר, רבים מהם מצביעים פשוט “למי שנמצא בשלטון”, בתפיסה שגם היא נקנתה בשנות ברית המועצות: השלטון הוא השלטון, ומוטב לא להיות נגדו. כך, בשנות שלטונו של בנט הצביעו לבנט, ובשנות שלטונו של נתניהו הצביעו לנתניהו, לא מתוך אמונה בתפיסת עולם אלא מתוך אוריינטציה פשוטה: מי ניצח בפעם הקודמת.

אדישות, ואפילו היסטוריה של אי-אמון, אינן מאפיינות את כל עולי ברית המועצות באופן שווה. ישנה שכבה שהגיעה לישראל אחרי פברואר 2022, ולה דינמיקה שונה לחלוטין. אנשים אלה אינם עולים במובן הקלאסי, שמצפים לחיים טובים יותר, אלא גולים שחיו בתוך מדינה שהתמוטטה מבחינה מוסרית בפניהם. חלקם ברחו מרוסיה לאחר שקיבלו הזמנה לצבא וחלקם מבלארוס לאחר דיכוי ההפגנות ב-2020. לאנשים אלה יש כאב קונקרטי ולא מופשט, שכן הם לא “איבדו אמון” בממסד בכלל אלא איבדו ארץ.

‏עיתונאים ישראלים פרסמו במאי 2026 ניתוח מקיף על העוצמה הבלתי-ממומשת של גל זה. ממצאיו חושפים תמונה חדה: 78 אחוז מעולי גל 2022 תומכים בנישואים אזרחיים, 71 אחוז בהפרדת דת ומדינה ו-64 אחוז בשוויון אזרחי מלא בין יהודים לערבים. מנגד, רק 13 אחוז מהם הצביעו בנובמבר 2022 למפלגות הקואליציה הנוכחית, ואולם מוסיף נתון שחשוב לא פחות: כ-40 אחוז מעולי גל זה לא הצביעו כלל, כך שכוח פוליטי השווה לשלושה מנדטים נותר רדום.

על רקע זה מובן מדוע “הדמוקרטים” של ח”כ יאיר גולן אימצו את המסר “ביבי הוא הפוטין שלנו” וכיוונו אותו ישירות אל קהל זה. אדם שעזב הכול בשל מנהיג שסירב לעזוב את השלטון, שבנה מנגנונים שהקשו על החלפתו ושהאשים את מבקריו בבגידה, שמע בהשוואה הזו תהודה אמיתית ומניפולציה שנוגעת בזיכרון חי ובטראומה אישית היא מניפולציה שעשויה לעבוד, כפי שמפלגת “הדמוקרטים” יודעת היטב.

עם זאת, חשוב להבחין בין קבוצות שונות בתוך הציבור דובר הרוסית. יוצאי אוקראינה, ולא רק הצעירים שבהם, נוטים לעיתים להיות מעורבים יותר בפוליטיקה הישראלית. רבים מהם חוו באופן אישי את המהפכה הכתומה ב-2004, את אירועי יורומאידאן ב-2014 או לכל הפחות את האווירה הציבורית שסבבה אותם, ולכן גדלו מתוך הבנה שלציבור יש יכולת ממשית להשפיע על המציאות הפוליטית. תופעה דומה ניתן לראות גם בקרב חלק מיוצאי בלארוס שהשתתפו במחאות 2020 או הזדהה עמן.

אולם דווקא בקרב קבוצות אלה הבעיה אינה בהכרח אדישות אלא קושי למצוא בית פוליטי. רבים מהם מחפשים מפלגות חדשות, רעיונות לא שגרתיים או מועמדים הנתפסים כמי שמאתגרים את המערכת הקיימת, ולעיתים קרובות מוצאים את עצמם מצביעים למפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה. דוגמה בולטת לכך הייתה התמיכה המשמעותית שקיבלה מפלגת “זהות” של משה פייגלין בקרב חלקים מהציבור דובר הרוסית בבחירות 2019. עבור רבים מהם, ההצבעה הייתה ביטוי לחיפוש אחר אלטרנטיבה פוליטית חדשה, גם במחיר של אובדן ייצוג פרלמנטרי בפועל.

אחד המיתוסים העמידים ביותר בפוליטיקה הישראלית הוא שהקהל הרוסי מזוהה עם “ישראל ביתנו” ועם אביגדור ליברמן. מיתוס זה מובן בהקשרו ההיסטורי: בשנות השיא, ובמיוחד בבחירות אפריל 2019, הגיעה “ישראל ביתנו” לכ-40 אחוז מקרב הצבעות העולים, ולמפלגה היה אז אופי סקטוריאלי ברור. אולם מאז, המפה השתנתה מהותית.

הבעיה של ליברמן עם הקהל הרוסי בשנים האחרונות היא דווקא שיש לו פחות ממנו. ציבור הצברים והדרוזים גדל בתוך בסיס התמיכה שלו, ואילו עולים ממדינות ברית המועצות נוהרים יותר ויותר לליכוד. ההסבר לכך מרובד, שכן חלק מהעולים השתלבו בחיים הישראלים במידה כזו שהצבעתם כבר אינה “סקטוריאלית” כלל, וכשהם בוחרים בפריזמה ביטחונית-לאומית הליכוד נראה להם יציב ואמין יותר. חלק אחר מצא בהיצע הימין הדתי מענה שליברמן, כמנהיג חילוני המתנגד לחרדים, אינו יכול לספק להם. ליברמן עצמו מודע לתזוזה הזאת ובשנים האחרונות מאמץ מסרים המכוונים לציבור רחב הרבה יותר מהשכבה הרוסית שהיוותה את ליבת מצביעיו, כך ש”ישראל ביתנו” אינה עוד “המפלגה הרוסית”, וההנחה לפיה “הרוסים ילכו לליברמן” אינה רק מיושנת אלא עלולה להטעות.

 ישנה קבוצה נוספת, שנשכחת לרוב מהשיח: עולים שהוסטו בשנות התשעים להתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה, שחלקם הגיעו לקריית ארבע, לאריאל ולקדומים, ואחרים בנו חיים שלמים בגוש קטיף ועד לפינוי הטראומטי של 2005 הפכו אותו לביתם, ולאחר ההתנתקות נפוצו לעיירות הנגב ולישובים חדשים בשומרון.

אנשים אלה, שהגיעו עם מזוודה ובלא שפה, נחשפו מהר מאוד לאידיאולוגיה ציונית-דתית שנתנה להם שורשים, כך שמה שהיה בתחילה כלכלי, דיור זול מחוץ לגוש המרכזי, הפך לאמוני והארץ קיבלה טעם אחר. ואז, כשהגיע יום הבחירות, נולדה בעיה: אף מפלגה לא נראתה יהודית דיה, שכן “הליכוד” נתפס ככלי שלטוני המחויב לפשרות שאינן מקובלות, “הבית היהודי” נשמעה אידיאולוגית מדי ורחוקה מן השטח, ו”מולדת” כבר שקעה. כך צמחה שכבה של מצביעים שדחתה את הקלפי לא מכוח אדישות אלא מכוח תחושה מוצקה שאין להם מפלגה.

בבחירות 2022 משהו השתנה, כש”עוצמה יהודית” ו”הציונות הדתית” הציעו שפה שאינה מכירה בהתנצלויות. אולם דווקא בצלאל סמוטריץ’, מנהיג “הציונות הדתית”, מדבר אל קבוצה זו בשפה הנוגעת כמה ווקטורים בו-זמנית: הוא מגן על ההתנחלויות ואינו מתנצל על כך, ובמקביל נלחם ביוקר המחיה מתוך משרד האוצר ומתוך ועדת הכספים בחריפות שמפלגות רבות אינן מתקרבות אליה, דוגל בשמירת המסורת ובאופי היהודי של המדינה ומוכן לומר בפה מלא את מה שגורמים אחרים בימין נמנעים מלהוציא: שעל הגברים החרדים לשרת בצבא ושנטל הביטחון צריך ליפול על כתפי כולם. עבור עולים ששירתו בצבא סובייטי ולמדו שחובה ציבורית היא חובה שווה, הנוסחה הזאת נשמעת עקבית ואמינה.

מעבר לקבוצות שתוארו, ישנה תחושה רחבה בקרב הציבור הרוסי שאף אחת מהמפלגות הקיימות אינה נותנת מענה אמיתי לצרכיו: לא “ישראל ביתנו” הישנה, שמיצתה את כוחה הסקטוריאלי, לא הליכוד שאינו עושה מאמץ ממשי לרכוש את אמון הציבור הרוסי ולא המפלגות החדשות שפונות לקהל ישראלי כללי מבלי לדבר אל הניואנסים של קבוצה שגדלה בין שתי תרבויות ובין שני עולמות.

 הציבור הרוסי ממתין למפלגה שתדע לדבר בו-זמנית בשפת הביטחון ובשפת הכלכלה, שתוביל מסר חילוני ולאומי מבלי לנטוש את מי שחזר בתשובה, שתהיה נוכחת בפריפריה ובמרכז גם יחד ושתדע לייצג גם את בן השישים שעלה ב-1991 וגם את בת השלושים שברחה מרוסיה ב-2022. כל עוד מפלגה כזאת לא קיימת, הפוטנציאל הגדול הזה ימשיך להישפך לכיוונים רבים מכדי שיצבור כוח, ורבים ימשיכו להישאר בבית ביום הבחירות, לא רק מפני שאינם מאמינים ששינוי אפשרי, אלא מפני שלא מצאו עדיין מפלגה שתאמין בשינוי בשמם.

האמת הגדולה היא שלא קיים “ציבור רוסי” אחיד, אלא כמיליון בני אדם בעלי שפה אחת שמשמרים זיכרונות ממקום אחד, אולם חיים בעשרות עולמות שונים: יש את הסבתא באשקלון שמשוכנעת שלבחירות אין משמעות, יש את הבן שעלה ב-2022 ורואה בכל מנהיג שמסרב לעזוב את הצל של מה שהניס אותו מרוסיה, יש בעל התשובה בבני ברק שמצביע כפי שמורה הרב, ויש המתנחל מקריית ארבע שמצא לבסוף מפלגה שמדברת את שפתו. כולם “עולים מרוסיה”. אף אחד מהם אינו האחר.