את רוני אינסאז אני פוגשת באור יהודה, במשרדים של רשת חנויות הנעליים 'סקופ' שבבעלותו. בכניסה, איך לא, ניצבת חנות נעלי סקופ ולמעלה קומת משרדים רחבה ומרשימה, עיצוב פנים מוקפד וכמובן – המון נעליים. אינסאז מזמין אותי למשרדו המרווח, שהחלון הגדול שלו צופה לשדה התעופה בן גוריון. לידו יושב איתי, בנו בן ה־23 שעובד איתו בעסק המשפחתי, שבו שותף גם אחיו הגדול פרדי. פרדי ברח מאיראן כעשר שנים לפני אחיו רוני ופתח חנות נעליים בתחנה המרכזית בתל אביב. אחיו הצטרף אליו אחרי עשור, וכיום הרשת מונה 77 סניפים ברחבי הארץ.
מאחורי שולחן העבודה שלו תלויים תמונה של הרבי מלובביץ' ונוסח גדול וממוסגר של פיטום הקטורת. אינסאז הוא איש מסורתי מאוד: החנויות שלו סגורות בשבת, והוא מתנדב בחברה קדישא, בזק"א ובקברנות בסביון, מקום מגוריו. השנה הדליק משואה ביום העצמאות בהר הרצל, ואת דבריו פתח באמירה כי הוא "משיא משואה זו לכבוד הקדוש ברוך הוא שעזר לי לצאת מאיראן… לכבוד הזכות לתרום בכל כוחותיי לעם ישראל, מהימים בבית המשפט בטהרן ועד היום במדינת ישראל". סיפורו של אינסאז הוא סיפור הצלחה מעורר השראה של אדם שברח מאיראן בגיל 23 עם אשתו ובתו הקטנה, לאחר ששירת בצבא האיראני ובבית המשפט של משמרות המהפכה, וסייע רבות ליהודי איראן מתוך משרד המשפטים האיראני, תוך סיכון עצמי עצום.
יהודי בשירות האייתוללות
הוא בן 52, נשוי לאזיטה ואב לארבעה. אינסאז נולד וגדל בטהרן למשפחה יהודית מסורתית. לאביו הייתה חנות צמר מקומית, והחיים התנהלו בצל המהפכה האסלאמית ועליית שלטון האייתוללות בראשות ח'ומייני. המציאות של יהודי איראן הפכה מורכבת ומסוכנת, במיוחד כאשר פרצה מלחמת איראן-עיראק בשנות ה־80 וכל הגברים הצעירים חויבו להתגייס לצבא ולהשתתף במלחמה.
אולי יעניין אתכם
אביו עבד קשה לפרנסתו, ורוני ואחיו הבכור פרדי החלו לעבוד ולסייע לפרנסת המשפחה בגיל צעיר. בשנת 1988, כשהיה בן 18, החליט פרדי לברוח מאיראן כדי להימלט מהמלחמה. הוא עשה את דרכו לישראל במסע רגלי מפרך ומסוכן שארך כשלושה חודשים דרך פקיסטן. רוני, שנשאר מאחור, חלם להתאחד עם אחיו ולעזוב את המדינה, והבין כי הדרך היחידה שלו להצליח בכך היא בגיוס לצבא. "כשאני התגייסתי לצבא כבר נגמרה המלחמה. רק מי ששירת בצבא יכול היה לקבל דרכון ולכן החלטתי להתגייס", הוא אומר. "הבנתי שזו הדרך היחידה שבה אוכל להצטרף לאחי בישראל".
הוא התגייס לצבא והסתיר את זהותו היהודית: "שם המשפחה שלי הוא שם פרסי רגיל, ובשאלון סימנתי שאני מוסלמי. במקום רוני קראתי לעצמי פארשד ואף אחד לא חשד". בזכות כישוריו ויכולותיו החברתיות התקדם אינסאז ישירות ללב המערכת הרגישה ושירת ביחידה המשפטית של משמרות המהפכה, ארגון ידוע לשמצה המהווה חלק מהכוחות המזוינים של איראן ומוגדר במדינות מערביות רבות כארגון טרור. "עשו לנו ראיונות כדי להתקבל לשירות בבית המשפט. מתוך 5,000 אנשים בחרו 16. המראיין התלהב ממני והתקבלתי", הוא נזכר. "אהבו אותי שם מאוד, ועד היום אין לי הסבר לזה. זה היה סוג של נס. מתוך השישה עשר, בחרו רק אותי כדי לשרת בהנהלת בתי המשפט".
כך הוא הגיע לתפקיד של חוקר תחת השייח' אחמד מוהגגי, מי שהיה יד ימינו וסגנו של שר המשפטים האיראני. "בהתחלה רק החלפתי מישהו לתקופה זמנית, אבל סגן השר התלהב ממני והשאיר אותי אצלו למשך שנתיים. הפכתי להיות העוזר האישי שלו". סגן השר שתחתיו עבד היה אחראי על חקירת מקרי רצח ברחבי המדינה, ואינסאז נחשף למקרי רצח רבים ולפענוח שלהם. כשנכנס לתפקידו, הבין גם את הכוח שיש בידיו ועשה כל שביכולתו כדי לסייע לקהילה היהודית באיראן: "יהודים רבים באיראן התעסקו בהלוואה בריבית. הגויים היו מנצלים אותם ולא מחזירים את הריביות. הם היו מאיימים בהסגרת היהודי למשטרה האיראנית, כי באיראן אסור להלוות בריבית. יהודים רבים היו מגיעים אליי לאחר שהלוו כספים שחלקם לא הושב, והייתי עוזר להם על ידי הוצאת צווי מעצר נגד אותם גויים. הייתי מוציא להם גם צווי עיקול כדי שיחזירו את הכסף". הוא היה מגיע עם חוקרי משטרה לבית הגוי ומכריח אותו להחזיר ליהודי את הכספים.
איך לא עלו עליך?
"אין לי הסבר לזה. גם את הביטחון העצמי שהיה לי קשה לי להסביר היום. הייתי ילד בן 20 ועשיתי דברים שהעונש עליהם הוא עונש מוות".
למשל?
"היו יהודים שניסו לברוח מטהרן ונתפסו. היו מביאים אותם לבית המשפט ופותחים להם תיקים. אני הייתי מעלים את התיקים, פשוט לוקח אותם ולא מחזיר. בתקופה ההיא לא היו מחשבים, ואם התיק נלקח לא היה לו שחזור. העלמתי יותר מ־60 תיקים של יהודים באופן הזה. העונש על מעשה כזה הוא עונש מוות מיידי".
כאמור, לכל אורך שירותו אינסאז הסתיר לחלוטין את זהותו היהודית, התחזה למוסלמי אדוק, ואף ביקר בקביעות במסגד המקומי כדי לרכוש את אמונו המלא של הבוס שלו, השייח' מוהגגי, שהיה שופט וחוקר בכיר ומהדמויות המשפיעות ביותר במערכת המשפטית של משמרות המהפכה. מוהגגי סמך על רוני פראשד בעיניים עצומות וכנראה בסייעתא דשמיא גדולה. "במשמרות המהפכה המשפט מתחלק לשניים – פלילי ומתנגדי משטר. השייח' התעסק רק בתחום הפלילי, ובתחום הזה היחס המשפטי שונה מהיחס למתנגדי המשטר. הייתי מטפל בכל ענייניו, כולל בדברים האישיים שלו, של ביתו וילדיו. הפכתי להיות יד ימינו בכל דבר ועניין".
מה הוא היה עושה אם היה מגלה שאתה יהודי?
"הוא היה לוקח את זה מאוד מאוד קשה", הוא אומר. "הוא הרי מפענח מקרי רצח ותופס פושעים, אבל לא עלה על זה שהעוזר האישי והקרוב אליו ביותר הוא לא מוסלמי כמו שהוא מציג את עצמו, אלא יהודי שמבצע פעולות נגד המשטר ומנצל את מעמדו, את הנגישות שלו למסמכים ואת האמון המוחלט שנתנו בו השופטים הבכירים כדי להעלים כתבי אישום, להשמיד ראיות, לזייף הקלות ולחלץ יהודים מציפורני המשטר המשפטי האיראני. אבל אף פעם לא רציתי להיות מרגל", הוא מסביר, "הכוונה שלי תמיד הייתה רק לעזור ליהודים".
אתה זוכר מקרה מיוחד של יהודי מסוים שעזרת לו?
"יש סיפור אחד מאוד מוכר של בן דוד שלי שכיום חי בנתניה. הוא פתח דוכן באזור מסוים ומכר סחורה בזול. אחד המוסלמים באזור איים עליו ואמר לו שאסור לו למכור שם מכיוון שהוא יהודי, קילל אותו וצעק עליו. כשבן הדוד פנה אליי לעזרה, הגעתי למקום עם צו בית משפט והודעתי לאותו מוסלמי שאני לוקח אותו לבית המשפט בשל ההתנהגות האלימה שלו כלפי היהודי. הוא התחנן על נפשו, ביקש סליחה והניח לבן הדוד שלי לנפשו".
מעצמת נעליים משפחתית
בגיל 21, לאחר שסיים את שירותו הצבאי, פתח אינסאז חנות לכלי נגינה בטהראן, התחתן עם אזיטה שלמדה אצלו מוזיקה והם הביאו לעולם את בתם הבכורה איילין. הוא המשיך לעזור ליהודים גם לאחר שחרורו מהצבא בעזרת קשריו בבית המשפט, עד שהשלטונות החלו לחפש אחריו. אז הבין שעליו לממש את החלום הציוני ולברוח לישראל.
איך ידעת שמחפשים אחריך?
"הם הגיעו לחפש אותי בעסק. בדרך נס זה היה ביום שלא הייתי שם", הוא משחזר. "הבנתי שעלו עליי ושאני חייב להימלט. ברחתי מהבית, הלכתי להורים של אשתי, ותוך שבוע ברחנו משם". השנה הייתה 1997. אינסאז עלה לישראל כעשור אחרי אחיו הבכור, בלי כסף ובלי לדעת עברית. אחיו כבר החל לעסוק בתחום ההנעלה והיה הבעלים של חנות נעליים בתחנה המרכזית בתל אביב. "התחלתי כעולה חדש בלי לדבר מילה בעברית", הוא משחזר. "גרנו בדירה של 15 מטר באשדוד, אבל בישראל אם אתה לא פוחד לעבוד קשה, השמיים הם הגבול".
פרדי ורוני היו נחושים לעבוד קשה ולהצליח. פרדי הביא את הצד האומנותי והחוש האופנתי לעיצוב נעליים, בעוד שרוני, עם החושים המחודדים והניסיון שרכש בניהול ובהבנת בני אדם במערכות המשפט הנוקשות באיראן, לקח על עצמו את הניהול הכלכלי, הפיתוח העסקי והאסטרטגיה השיווקית. בשנת 1998 פתחו האחים אינסאז את החנות המשותפת הראשונה שלהם בבת ים תחת המותג 'סקופ' (SCOOP). בתחילה פעל העסק גם בערוץ סיטונאי, ומכר נעליים לחנויות אחרות ברחבי הארץ. "קשיי הגבייה ומדיניות התשלומים המורכבת של השוק הישראלי בשנים הללו גרמו לנו להבין שעדיף לנו לעבור למכירה ישירה לצרכן ולבנות רשת חנויות עצמאית ורחבה", מסביר אינסאז. "האסטרטגיה שלנו הייתה פשוטה: אופנה עדכנית במחירים שפויים".
האסטרטגיה הפשוטה עבדה היטב, והרשת החלה לצמוח בקצב מסחרר. חנויות נפתחו בקניונים מובילים וברחובות ראשיים, החברה העבירה את ייצור הנעליים למפעלים מתקדמים בסין, בברזיל ובאיטליה, מהלך שאיפשר לה לשמור על רמת מחירים נמוכה ותחלופה שבועית של דגמים, והמותג החל להתרחב. על נעלי הנשים נוספו גם מחלקות לנעלי לגברים, ילדים, ואביזרי אופנה כמו תיקים, ארנקים ומשקפי שמש. כיום רשת סקופ מונה 77 סניפים בפריסה ארצית רחבה. החברה מעסיקה מאות עובדים שחלקם הם אנשים שאינסאז הכיר וסייע להם עוד בימיו באיראן. "אנחנו שותפים מלאים, אבל פרדי אחראי יותר על הקולקציה, על הרכש והעיצוב, ואני מתעסק יותר בצד העסקי. גם אבא שלי עובד איתנו בעסק", הוא אומר. "הוא איתנו במשרדים כל יום, כל היום, נתנו לו תפקיד ניהולי וזה חלק מכיבוד ההורים שלנו".
הוריו של רוני עלו אחרי שני הבנים לישראל וזכו לרוות נחת מההצלחה המשפחתית. "ליזם אסור לפחד", נותן אינסאז טיפ ליזמים מתחילים. "הפחד משתק וזה הדבר הכי גרוע ליזמים. אחרי ששרדתי את הפחד מעונש מוות בטהרן, הבנתי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי כאיש עסקים הוא שאפסיד כסף, וזה באמת לא הדבר הכי גרוע שיכול להיות".
"העם האיראני אוהב אותנו"
כשהוא מדבר על איראן, הוא לא מתאר את ארץ הולדתו כמקום מאיים ומרתיע אלא להפך – ניכר כי הוא חש קשר וחיבה לעם האיראני שבתוכו גדל והתחנך.
איך היו החיים באיראן? גדלת שם בזמן המהפכה האסלאמית ועליית שלטון האייתוללות. כיצד זה השפיע על החיים שלכם כיהודים?
"בממשל ראו אותנו כיהודים ולא כציונים, שזה מה שבאמת מפריע להם, כלומר מדינת ישראל. הם כל הזמן אמרו שאנחנו שונים מיהודי ישראל ונהגו בנו מאוד יפה, אף אחד לא התעלל ביהודים בגלל יהדותם. גם היום לא מתעללים ביהודים באיראן אם הם לא יוצאים נגד המשטר".
לפני כ־50 שנה היו קרוב ל־100 אלף יהודים באיראן, וכיום מספרם עומד על כעשרת אלפים בלבד. "כשאני עזבתי ב־1997 היו קרוב ל־20 אלף יהודים באיראן, והייתה לנו משפחה גדולה שכמעט כולה עלתה לישראל. ליהודים באיראן יש חיים טובים והם עושים עסקים טובים, אף אחד לא מפריע להם ולא נוגע בהם. לצערי עכשיו, אחרי המלחמה, הם מעין בני ערובה בארצם, מכיוון שהם יכולים לעזוב את איראן רק בתנאי שיפקידו את כל רכושם. הם שבויים במדינה כי איש לא רוצה לצאת לחיים במדינה אחרת כשהוא חסר כול".
בילדותך הנשים במשפחה היו צריכות ללבוש חיג'אב כשהן יצאו החוצה?
"כן, אבל היום זה פחות אדוק", הוא מפתיע. "כמעט כולם חופשיים ברחוב, אף אחד לא שומר על כל החוקים המחמירים של הצניעות. יש בטהרן רחובות שהולכים בהם בלבוש מערבי לגמרי, והמשטר כבר פחות מקפיד על נושא הלבוש. איראן היא מדינה מודרנית מבחינות רבות, הקניון הכי גדול בעולם נמצא בטהרן והאיראנים הם אנשים מאוד פתוחים".
אז התדמית של המדינה הזאת שגויה?
"כן, אבל אני לא מדבר על הממשלה, אני מדבר על העם. האיראנים אוהבים מאוד את ישראל ואת היהודים".
אז איך אתה מסביר את העובדה שהם לא מצליחים להפיל את המשטר?
"מכיוון שלממשל האיראני יש שיטה מאוד אכזרית לנהל את המדינה שלהם. הם הורגים את כל מי שמאיים על המשטר. את השאה הם החליפו כי הוא היה עדין מדי והם שומרים באכזריות על שלטונם". הוא טוען שאת השאה סייעו להפיל דווקא האמריקנים, מכיוון שהוא דיבר נגדם בנוגע למחירי הנפט ולא הסכים למכור את הנפט במחירים שאביו היה מוכר. "האמריקאים עזרו למהפכה של ח'ומייני, בעיקר דרך התקשורת שלהם. עכשיו הם מתגעגעים לשאה ויש מהם שרוצים להמליך את בנו שנמלט לארצות הברית".
לדעתו, אין לבנו של השאה, פהלווי, סיכוי להצליח ולשלוט באיראן. "הוא בחיים לא יהיה המנהיג של איראן", הוא אומר. "אין לו את היכולת, ולדעתי גם האמריקאים לא רוצים אותו וסבורים שהוא לא מתאים. אני חושב שהם רוצים מישהו מבפנים, מתוך משמרות המהפכה, שהוא יותר מתון ושאפשר להגיע איתו לפשרות".
כאמור, יש לו עדיין בני משפחה באיראן והוא שומר איתם על קשר רציף. "יש מקומות באיראן שבהם לא יודעים בכלל מה קורה עם המלחמה, ההפגנות וכו'. כמה מבני משפחתי באיראן נחשפים למה שקורה רק דרך התקשורת ולא מרגישים את השפעות המלחמה", הוא מעיד.
איך? הרי איראן חוטפת מכות שמשפיעות על כל האזרחים.
"האיראנים נמצאים במצב כלכלי גרוע כבר המון שנים, זה לא חדש, הם רגילים למצב הזה", הוא אומר. הוא סבור שהאיראנים יקבלו פיצוי מהאמריקאים ואף יחזרו לעשות איתם עסקים.
אינסאז סבור שחתימת ההסכם עם איראן השבוע היתה הפיתרון הטוב ביותר לכל הצדדים".
אבל איראן גרעינית היא איום קיומי על ישראל!
"בשביל שאיראן תהיה גרעינית הם צריכים עוד כ־30 או 40 שנה. יש להם דרך ארוכה מאוד כדי להגיע לזה".
אז אתה סבור שצריך להפסיק את המלחמה עם איראן?
"חד־משמעית כן. אנחנו מנהלים את המדינה שלנו, יש לנו מדינה מדהימה שצריך לטפל בה ועם שצריך לדאוג לו. העם האיראני לא אמור לעניין אותנו, אנחנו צריכים שהעם שלנו לא יסבול פה במדינת ישראל".
אז בעיניך איראן אינה אויב?
"לא. יש 90 מיליון אנשים במדינה הזאת, ומתוכם 80 מיליון אוהבים אותנו. אני חושב שהמוסלמים שם אנשים מדהימים, אנשים מאוד טובים. הממשל הוא רעוע וחלש, כמו כלב שרק נובח ולא נושך. אני חושב שאחרי ההסכם עם האמריקאים יהיה לנו יותר טוב פה בישראל, כי הרבה אנשים משקיעים פה כספים. יש לנו כלכלה מאוד חזקה ולא רואים את זה בכל מקום בעולם, זה נדיר. הבנקים בישראל עושים עבודה מדהימה לטובת הכלכלה של מדינת ישראל ויש פה הרבה כסף בסופו של דבר".
יש מי שמצהירים שהם עוזבים את ישראל בגלל הפוליטיקה, יוקר המחייה והבעיות הביטחוניות.
"כל יהודי חייב להיות במדינת ישראל ולא משנה מה מצבו הכלכלי", הוא אומר. "המקום היחיד ליהודים הוא מדינת ישראל. יהודי חייב לחיות במדינת ישראל כי זה המקום שלו. חלק מהאנשים מבינים את זה וכבר משקיעים במדינת ישראל, ואני חושב שנראה בקרוב הרבה עלייה של יהודים, גם מצרפת וגם מאמריקה".
למה בחרתי להיות קברן
משפחת אינסאז מתגוררת בסביון. הבת איילין, בת 27, כבר לא מתגוררת עם ההורים, אבל הבן הגדול איתי ושני הבנים הנוספים, עילי ודניאל, בני 18 ו־11, מתגוררים בבית הוריהם. המטבח הפרסי והמסורת הפרסית נשמרים בבית, ובני המשפחה משוחחים זה עם זה בפרסית ובעברית.
אתה לא אדם דתי בהגדרה, אבל יש לך המון קשר והערכה למסורת ולדת היהודית.
"נכון", הוא מסכים. "היהודים באיראן שמרו מסורת אפילו יותר מהיהודים במדינת ישראל. הם היו חזקים מאוד מבחינת אמונה ומסורתיות. בחברה שלנו אנחנו עושים הכול כדי לא לפתוח את העסקים בשבת, חוץ מבחנויות שנמצאות במגזר הערבי, שבהן הזכיינים הם ערבים, ורק כשכתוב על הפתח של החנות שהיא מופעלת על ידי זכיינים. קיבלנו אישור מרב לפתוח חנויות שאליהן לא נכנסים יהודים, שהמוכר הוא ערבי ושיהודים לא נהנים מהעבודה בשבת. גם כשאנחנו נמצאים בחו"ל אנחנו לא עובדים בשבת. אני הולך לבית הכנסת בשישי ובשבת בבוקר, מניח תפילין, לומד תורה כשאני יכול ומאוד מכבד ואוהב את הדת. מבחינתי, משמעות המסורת היא שיש מסגרת בחיים ושצריכים לשמור על מה שהיה כדי שימשיך הלאה גם בעתיד, לנכדים שלנו". אינסאז ואחיו עוסקים הרבה בצדקה ובתמיכה במוסדות יהודיים שונים.
אתה גם מתנדב בחברה קדישא, קברנות וזק"א. למה דווקא בתחומים הללו?
"אני חושב שזו מצווה גדולה לעשות למען אדם שלא יכול להחזיר לך טובה. זה אכן חסד של אמת. קיבלתי על עצמי לעשות את הדברים הללו, וחוץ מזה אני מקדיש גם הרבה מהזמן שלי לעזור ולתת לאנשים בבתי חולים, לחיילים ועוד. אני מאוד אוהב ומתחבר לנושא של צדקה וגמילות חסדים וזה גם מה שנשאר מהבן אדם – המעשים הטובים שלו".
בקרוב הוא מתעתד להשתתף כפאנליסט בתוכנית 'בקטע טוב' של ערוץ 14 בימי שישי, המוקדשת למעשים טובים, סיפורי השראה והתנדבות. בעבר השתתף בתוכנית הריאליטי 'הבוגדים', זכה בפרס הכספי בשווי רבע מיליון שקלים ותרם אותו למרכז 'רחשי לב' בתל השומר למען ילדים חולי סרטן. התנדבותו בקבורה ובטהרת המת, תחום שבו הוא עוסק כבר חמש שנים, התחילה בשיעור גמרא עם הרב שלו, הרב שמואל ביסטריצקי מחב"ד, שהתמנה לאחרונה לרבה של סביון. "הוא איש מדהים ובאופן אישי אני גם מאוד מתחבר לחב"ד", הוא מעיד ומצביע על התמונה של הרבי מלובביץ' שתלויה מאחוריו. "הרב שמואל הסביר לי שזו מצווה גדולה וביקש ממני עזרה בקבורה וטהרה של אדם מבוגר שנפטר ביישוב. עזרתי לו, ומאז המשכתי לעסוק בזה בהתנדבות".
זה לא קשה להיות קרוב למוות באופן הזה?
"זה נותן פרופורציה. אתה מבין כמה החיים קצרים ושהעולם של החומר לא שווה הרבה כמו שחושבים. קברתי אנשים מאוד עשירים כמו יעקב נמרודי ואליעזר פישמן, ואף אחד מהם לא לקח איתו כלום לקבר", הוא חותם.
