עייפות החומר
איזה שיעור קיבלנו השבוע, כל באי בית הכנסת. כבר שנים אנחנו אומרים בתפילה "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה", אבל מיהרנו בשנה האחרונה להוסיף כוכבית לתפילה ולחשוב: "חוץ מטראמפ", הוא הרי נדיב שהוכיח את עצמו. כל כך האמנו בכוכבית הזאת, עד שהיו מקרבנו כאלה שאפילו רצו להציע לטראמפ להטיל סנקציות על אנשי משפט מן העבר השני. אז הנה, זה טפח לנו על הפנים באופן הכי לא צפוי, ואולי הכי צפוי כשמדובר בטיפוס בלתי צפוי כמו טראמפ, וקיבלנו על הראש הסכם כניעה מדהים, שבו אמריקה גוררת את ישראל להיכנע לאויב שכבר היה על הרצפה, רגע לפני הנוקאאוט.
כל הציוצים המטופשים, איומי הסרק להחריב את איראן והמשפטים המשעשעים על "תודה על תשומת ליבכם לדבר זה" נגמרו בלא כלום, בלי הפסקת פרויקט הטילים, בלי הכרעת הפרוקסי, בלי ניצחון על חיזבאללה, וכולם כבר מבינים שבלי הוצאת הגרעין מאיראן. כל הפייק ניוז האיראני התגלו כנכונים. נשארנו עם מצרי הורמוז שהיו פתוחים ממילא לפני המלחמה ושיקום הכלכלה האיראנית כפי שלא העזו האיראנים בעצמם לחלום. אסון טראמפ.
זה לא סיפור של אישים, זה סיפור של תפיסות עולם ואמונה דתית. המערב השבע, הנוצרי, שהשיל מעליו כבר לפני אלפיים שנה תביעות רוחניות מן האדם בדמותן של מצוות, מבקש לעצמו שקט. באין רוח אין סבלנות, והאושר חייב לבוא כאן ועכשיו בדמות מחיר נמוך לחבית נפט ומונדיאל מוצלח. מעבר לזה אין כלום.
אולי יעניין אתכם
המערב לא ימסור את נפשו גם למען ערכיו שלו. הרי איך התחיל כל הסיפור הזה? המונים באיראן ביקשו לעצמם חופש. נשים ביקשו שלא יכריחו אותן לכסות את ראשן, סטודנטים צעירים ביקשו חירות מחוקי האסלאם השיעי, והמוני אזרחים רצו חופש לבחור ולא להיות מנוהלים על ידי דיקטטורה ששוב ושוב מעלה את מתנגדיה לגרדום. הם כולם יצאו לקרב בשם ערכי המערב, אבל אירופה הריקה מתוכן הפנתה להם עורף, ונשיא אמריקאי שהיה בעל מצפן מוסרי ראוי לשמו אמר להם לא להישבר, "העזרה בדרך". העזרה בינתיים איבדה את הדרך, והמצפן טבע במצרי הורמוז. המערב הכנוע לא יילחם למען מי שרוצה חופש כמו שלו. הוא אגואיסט וקצר רוח, ובתוך תוכו יודע שהמהגרים האסלאמיים ששוטפים את רחובותיו יהיו בעלי הבית בשלב כזה או אחר.
מול העייפות המערבית מתייצב האסלאם הנחוש, מלא ברוח אידיאליסטית. זו רוח רעה מאוד. היא מבקשת להשמיד להרוג ולאבד, קודם כול את מדינת ישראל היהודית ואחר כך את מה שיישאר מאירופה העייפה, אבל איך שלא נהפוך את זה, מנשבת בה רוח של אמונה בערכים שלה. הרוח הזאת מעניקה לה סבלנות, אורך רוח ויכולת עמידה. תחשבו על זה, איראן איבדה את המנהיג העליון שלה, כמעט את כל ההנהגה המדינית והצבאית, המטבע שלה שווה כקליפת השום, והיא שורדת. לא רק שורדת, היא יוצאת חזקה בהרבה. הרוח שלה ניצחה (את ארצות הברית, לא אותנו), הרוח הרעה ניצחה את העייפות הריקה. לעולם תנצח הרוח את החומר.
האלטרנטיבה
הבשורה הטובה היא שאנחנו כנראה היחידים שיכולים לתת פייט בסיפור הזה. אנחנו מרגישים הרי בתוכנו את שתי הרוחות הללו מנשבות, רוח המערב השבעה ותאבת החופש והזכויות ולעומתה משב הרוח הדתי, הרוחני, שמוכן גם לחובות. לעיתים נראה ששני הכוחות הללו עוינים זה את זה, אבל בעומק דווקא החיבור ביניהם הוא הסיפור היהודי. אנחנו תורת חיים. תורה של שליחות וחובות ונכונות אפילו למסירות נפש שמכירה בקדושת החיים ושגשוגם. תורה שהניחה במרכזה את היציאה מעבדות לחירות ומחושך לאור. יש לנו את אורך הרוח הרוחני שמאפיין את עם הנצח, ולכן לא נשברנו במלחמה הזאת על אף ימי מילואים לא נגמרים ומחירים כבדים, ויש לנו את ההכרה בערך החירות ויופיים של החיים. יש בנו את ההרמוניה של המערב והמזרח וזה בסופו של דבר יהיה שובר השוויון.
נכות של אהבה
שוחחתי פעם בענייני זוגיות עם אדם שגדול ממני בשלושים שנה. הוא אמר לי שאשתו מכינה לו בכל ערב ליד המיטה בגדים ליום שלמחרת. לא עכשיו כי הוא מבוגר, כך היה מאז ומעולם, מיום שהתחתנו. היא כמובן גם מבשלת לו, אפילו חביתה הוא לא מכין בעצמו. אמרתי לו שאני לא יכול לתת עצות למי שגדול ממני, אבל אולי כדאי לצאת קצת מהחיבוק הזה, כי אי אפשר להיות תלוי כך במישהו אחר. זו בטח אהבה גדולה מאוד, אבל זו גם תלות בלתי נסבלת. הוא נכה של אהבה. הוא תלוי בה, הוא לא בן חורין. אני מניח שכך היה עד יומו האחרון, כי אחד הדברים הכי קשים בעולם הוא היציאה מכלוב של זהב וויתור על דב שמחבק באהבה.
המלחמה הארוכה הזאת הייתה במובנים רבים מלחמת שחרור, שחרור מכל מיני תפיסות עקומות שכבלו את ידינו מלהושיע את עצמנו וששילמנו בגללן מחיר של טבח נוראי. אולי עוד מלחמת שחרור בפתחנו – שחרור מהחיבוק האמריקאי. אולי עשה לנו ה' חסד והכין אותנו עכשיו לבאות – הדמוקרטים בארצות הברית לא מחבבים אותנו, האיש הכי ציוני באמריקה חותם עכשיו ברית כניעה לשטן, ובאמת יש לו זכויות רבות מהתקופה האחרונה, אבל תש כוחו. אולי אין ברירה אלא לתכנן צעד אחר צעד עצמאות כלכלית וביטחונית. יהיה לזה מחיר באיכות החיים, אבל נקבל חירות חיים.
התקווה
מה מעורר תקווה עכשיו? התמונה הגדולה. תראו מה קרה כאן, תראו מה עשינו לחמאס, לסוריה, לחיזבאללה ולאיראן. תראו איזו גבורה מצאנו בעצמנו. אף הסכם לא ייקח את זה, ולמדנו על בשרנו דבר או שניים. ותקווה שבתקווה? איך אומר השיר: אין פחד ואין שום דאגה, הקדוש ברוך הוא מנהל ת'הצגה. זה גדול על טראמפ, זה גדול על כולנו, יש במאי שמיימי ואיש לא יכול על התוכניות שלו. אנא תשומת ליבנו לדבר זה.
בא לי
זה ילדותי, אני יודע, אבל בא לי ששר החוץ יזמן את שגריר ארצות הברית לשיחת נזיפה ויאמר לו: ככה לא מדברים אל ראש ממשלת ישראל. זה לא ביבי, זה נציג העם היהודי, ולא ניתן לאף נשיא אמריקאי לקלל אותו. בא לי שילחש לו באוזן בסוף הפגישה: תגיד לו שאם הוא נחלש, אנחנו עם הנצח, נשמח לעזור.
תודה לחתני, עומר בן חמו, סמנכ"ל 'המילואימניקים דור הניצחון', שהשתתף בחשיבה על הטור.
לתגובות:
איור: שאול גרד