בין שרי הימין בממשלותיו השונות לבין הקסְטה הפקידותית שמנהלת בפועל את המדינה התפתחה מערכת יחסים שחוזרת על עצמה: השרים נכנסים למשרדיהם בראשית הקדנציה חדורי עזוז ודורשים מהבירוקרטים השבעים: "תעשו בדיוק מה שאדרוש מכם!". "אחרת מה?", שואל היועץ המשפטי המשרדי בשם כולם. "אחרת אני אעשה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאתם רוצים שאעשה!".
כשנכנס שלמה קרעי ללשכת שר התקשורת לפני ארבע שנים, שמחתי מאוד גם בגלל אישיותו וערכיו, וגם משום שהייתה לנו היכרות מוקדמת. באחת מפגישותינו המוקדמות בלשכתו הזהרתי אותו מפני טכניקות השחיקה של הפקידים. לא חידשתי לו יותר מדי, ולאורך כהונתו הממושכת הוא בהחלט נראה כמי שער לחתרנות הפקידים ומנסה להתחכם לה. אבל חוק השידורים, שנמצא כעת בישורת האחרונה, מעיד שגם קרעי נכנע לפקידות, ומעניק לה שליטה בתקשורת כמו שמעולם לא הייתה לה. החוק הרע הזה, אם יעבור, מסכן את כל תקשורת הימין.
המעשה החיובי האחרון שעשה קרעי, בעמל רב הראוי להערכה, הוא מינויה של מועצת רשות שנייה חדשה שהרכבה אמור היה לפתור את הבעיה הזאת. אבל כידוע, בג"ץ בפסק דין חתרני אחד סיכל את כהונתה של המועצה החדשה, ובפסק דין נוסף – שחוצה את גבול החתרנות אל טריטוריית העבריינות – האריך את כהונתה של המועצה שמינתה ממשלת השמאל בשלהי כהונתה.
מתוקפן של 14 שנות עיסוק מעמיק ברגולציית תקשורת, אני קובע: בחוק השידורים של קרעי אין שום דבר טוב, יש הרבה רע, ומבין כל הרע יש כמה אסונות של ממש. שניים מהם אפשר להסביר בקלות יחסית: לפי הצעת החוק, יוקם "מרשם חדשות". כל מי שעושה חדשות בתקציב של מיליון וחצי שקל לשנה לפחות, עם חמישה עובדים לפחות, יוכל להירשם. מי שנרשם במרשם ישודר אוטומטית על גבי "יישומון עידן פלוס". עקרונית החוק יאסור על הפקידים להטיל כל מגבלה על הרישום במרשם, מעבר לשלושת התנאים שצוינו: חדשות, מיליון וחצי שקל, חמישה עובדים.
אולי יעניין אתכם
אבל… מי קובע מה זה חדשות? הפקיד כמובן. ואם הפקיד חורג מסמכותו? אז הולכים לבג"ץ. אבל בג"ץ, כאמור, נעל דלתותיו בפני ימנים. התרחיש שמפניו אני מתריע הוא מציאות שבה הפקיד מחליט שמשהו שנאמר בגוף חדשות ימני הוא כה מזעזע, עד שלא ניתן להגדירו עוד חדשות. כי הוא… "מכונת רעל". או אז יצא הצו והגוף יימחק מהמרשם, ומיישומון עידן פלוס.
על פניו לא סיפור גדול: עידן פלוס של היום, שנישא על גלי רדיו מיושנים, הוא לא גורם משמעותי בשוק התקשורת. אבל יש לשים לב לאחת מנקודות העיוורון של אנשי ימין: אנחנו נוטים תמיד להסתכל רק על מה שכתוב בחוק, ולא על איך הוא מיושם בפועל. אם הפקיד שיצנזר את אותו גוף חדשות יעשה מספיק רעש, ויקבל מספיק גב מתקשורת השמאל, אז לא רק יישומון עידן פלוס יצנזר אותו – אלא גם יישומונים "פרטיים". כי… למה לא בעצם? זה מצמצם להם תחרות ומנציח את הגמוניית השמאל. ואם אותו גוף ימין ינסה לתבוע בשל הפרת חוזה, או הפליה פוליטית – בית המשפט ידחה את התביעה, כי אם הרגולטור החליט שאתם מכונת רעל, כנראה אתם מכונת רעל.
"אבל הפקיד לא מוסמך!" יזעק קרעי. גם יצחק עמית לא מוסמך למנות את עצמו לנשיא בית המשפט העליון. במדינה שבה פקידים ושופטים לא רואים עצמם כפופים לחוק, אין טעם לנסות להגבילם באמצעות חוקים. ובכל זאת יש הבדל משמעותי: מדינת ישראל חייבת נשיא בית משפט עליון, ולכן אין לנו ברירה אלא לנסות להתמודד בדרכים יצירתיות עם החתרנות שלו. אבל מדינת ישראל לא חייבת לא מרשם חדשות, ולא יישומון עידן פלוס. אין צורך להתמודד עם גחמותיהם של פקידים לא קיימים. הדרך הכי טובה למנוע מפקידים לחמוס סמכויות בניגוד לחוק, היא שהפקידים לא יהיו קיימים מלכתחילה.
המצב החוקי הנוכחי הוא טוב לאין ערוך מהמצב המוצע בחוק השידורים: הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין אומנם מוטות לשמאל ומטילות היפר־רגולציה דרקונית, אבל הן חולשות על מקטע קטן משוק השידורים, שהולך ומתכווץ במהירות. כ־80 אחוז מהצפייה בטלוויזיה היום נעשית על גבי האינטרנט הלא מפוקח, והשמיים לא ייפלו אם השיעור יצמח למאה אחוז. להפך, הם רק יבהירו.
חברי הכנסת מהקואליציה, המגבים את החוק הרע הזה, נתונים להשפעתה של המדוזה הפקידותית. הם נמנעים מלחטט בנבכי החוק המסובך מדי. קשה להאשים אותם: קרעי, כידוע, איננו סמן שמאלי בליכוד, ואם הוא אומר שהחוק טוב אז אפשר לסמוך עליו. אבל קרעי נדחק על ידי הפקידים לאותה פינה מוכרת, והם מציבים בפניו שתי ברירות: להעביר חוק רע, שהוא מסובך מספיק כדי שניתן יהיה לאחז את עיני הציבור ולומר שהוא טוב; או לצפות בספינת הדגל של כהונתו – חוק השידורים – שוקעת יחד עם אין־ספור יוזמות ומינויי נפל לאורך הקדנציה.
לפי היכרותי את האיש שלמה קרעי, יש לו גדלות הנפש הדרושה כדי לעצור את הדהרה הזאת לתהום. אבל למקרה שלא, יש עוד 67 חברי כנסת מהקואליציה. מה שנדרש הוא לא תיקון כירורגי או דיונים אין־ספור בוועדה. כל מה שנדרש הוא שהחוק ייפול במליאה בקריאה השנייה.