לקראת היום (רביעי) פורסמו כרזות ענק מטעם ארגוני מחאה חרדיים, שזכו לתהודה רחבה בתקשורת ובקבוצות הוואטסאפ והטלגרם: הכרזה על יום זעם ושיבוש יוצא דופן, שבו אלפים רבים של רכבים ייצאו יחדיו מ-20 מוקדים שונים ויאטו במכוון את התנועה. המחאה נסובה סביב מעצרם של תלמידי ישיבות המוגדרים עריקים אשר החל לאחרונה. יום השיבוש הזה הוא השיא, לעת עתה, של פעולות שיבוש וחסימות דרכים ההופכות אגרסיביות יותר ויותר. מבחינה מסויימת, המחאות החרדיות הן הצלחה מסחררת: הן משפיעות על מאות אלפי אנשים, גורמות לשינוי תוכניות בקנה מידה לאומי, מסבות הפסדי זמן וכסף לא מבוטלים, וגוררות עלויות גבוהות של פינוי ושיטור.
זוהי כמובן לא המחאה הראשונה ולא האחרונה בארצנו. לאחרונה ולאחר מאבק משפטי ארוך, חייב בג"ץ את צה"ל בשילוב מלא של נשים בשריון המתמרן. זהו שילוב שצה"ל נמנע ממנו עד כה עקב חשש מפגיעה בריאותית קשה במתמיינות לחיל, וכן בשל המורכבות שבהכנסת נשים וגברים יחד למסגרת כה צפופה. במחאה על כך, חתמו עשרות רבות של רבנים מישיבות ההסדר ומהמכינות הקדם-צבאיות על הצהרה לפיה: "חיילינו לא ילכו לשריון אם ההלכה לא תתיר זאת". תחושת לחץ החלה לרחף מעל המטכ"ל, בעיקר משום שבסרט הזה הם כבר היו – שילוב הנשים בחיל התותחנים הביא לירידה משמעותית בגיוס בני ישיבות ההסדר לחיל, דבר שיצר בו קשיים מהותיים. בשריון המצב צפוי להיות קשה עוד יותר: הבייני"שים הם אבן פינה של חיל השריון כיום, ולאיש במטכ"ל אין אשליה שנשים ספורות בפיילוט התנדבותי – שפיילוט דומה לו כבר נכשל בעבר – תוכלנה להחליף אותם. נכון לעכשיו, צה"ל מוצא את עצמו לכוד בין פסק דין חלוט של בית המשפט העליון המחייב אותו לפעול, לבין איום ממשי באובדן של מסת כוח אדם לוחם ואיכותי.
לפני עידן ועידנים, אי אז כשהרפורמה המשפטית שלטה ללא עוררין בסדר היום, פעילי קפלן – בעיקר חילונים תושבי האזור שבין חדרה לגדרה – דחפו בכירים בענף ההייטק, הקריטי לייצוא הישראלי, להוציא כמה שיותר כסף ופעילות מהארץ. במקביל, הם ארגנו "ימי שיבוש" שבהם מקומות עבודה רבים שבתו כדי לחסום צירים. המאבק, ובייחוד הוצאת הכספים והאיום בהסטת משרות, עוררו חשש רב במשרד האוצר ובבנק ישראל כאחד. נגיד הבנק, פרופ' אמיר ירון, הזהיר את הממשלה שאי-הוודאות המוסדית צפויה להביא לאינפלציה גבוהה ולפגיעה בגיוס ההון של מדינת ישראל. במשרד האוצר עקבו בדאגה אחר ההאטה המשמעותית בהשקעות בחברות ישראליות ביחס לעולם.
מדובר בשלושה אירועים שבהם מגזר מסוים ראה מדיניות שהייתה לצנינים בעיניו, ויצא למחאה רבתי. שלושה אירועים דומים, אך אחד מהם יוצא דופן. המטכ"ל מרגיש בין הפטיש לסדן משום שצה"ל יודע היטב שלגיוס הדתיים-לאומיים ליחידות החוד המתמרנות אין כל תחליף; בנק ישראל והאוצר נלחצו סביב מחאת קפלן מכיוון שהכוח הפיננסי של מובילי המחאה היה אמיתי וקריטי לשגשוג המדינה; והמחאה החרדית? אמנם היא יוצרת כאוס יקר, אך היא איננה "לוקחת" שום דבר שהמגזרים הלא-חרדים רואים כקריטי לקיומה של המדינה. הסיבה לכך פשוטה: החברה החרדית בחרה שלא להשתתף בפעילויות שכאלה. החברה החרדית בחרה, ככלל, לא להתגייס לצבא ולא לפרנס את הקופה הציבורית כחלק מאורח חייה. אין לה, כמאמר הפתגם, לא ארנק ולא חרב.
גם המחאה החרדית הקיימת, המבוססת על חסימה מסיבית של כבישים, נשענת במידה רבה על "טוב ליבם" של הנחסמים ושל הממשלה. אם הנהגים הנחסמים יחליטו שבאו מים עד נפש ושהם מתכוונים לסחוט את דוושת הגז למרות החסימות, הסובלים העיקריים לא יהיו הנחסמים, אלא החוסמים. בדומה לכך, אם הממשלה תורה למשטרה לפזר את ההפגנות בכל הכלים העומדים לרשותה, ההפגנות יפוזרו, והפיזור יסב כאב לא מבוטל לחברה החרדית.
בין אם נרצה ובין אם לא, ובין אם אתם תומכים בהפגנות הללו או מתנגדים להן, העובדה שהפגנות אלו הן "נשק יום הדין" של החברה החרדית אומרת הרבה: מאחורי מפגן העוצמה עומדת חולשה מבנית, המחסנית החרדית לא הייתה מלאה מלכתחילה, והתחמושת שבה הולכת ואוזלת במהירות. ככה זה כשהאידיאולוגיה מרחיקה אותך גם מהארנק וגם מהחרב.
