נשות ישראל אתן משהו מיוחד, באמת. המדינה נותנת לכן חופשת לידה ואתן מבלות את כל החופשה בלהסביר שזו בכלל לא חופשה. לא פלא שאתן לא נהנות.
לגופו של עניין אני לא גבר מנותק, בסך הכול מדובר אצלנו בילד החמישי ואני מבין שהחודשים הראשונים מאתגרים, בטח אצל תינוקות יעקביניים כמו שלנו שיונקים כל שעה במשך שעה. אפילו זמן לגרעפס בין הארוחות אין שם.
אז החלטתי הפעם לצאת לארג' עם אשתי ולעזור לה ליהנות מהחופשה.
טעות גדולה.
אולי יעניין אתכם
מה שהיה זה ששאלתי את אשתי מה אני יכול לעשות כדי להקל עליה. היא לא היססה לרגע ואמרה שאני יכול להכין לארבעת הילדים הגדולים את קופסאות האוכל בבוקר.
מה מתברר? לא שולחים את הילדים לבית הספר ולגן ככה איך שהם, צריך לשלוח איתם אוכל, לפחות לבוקר (בצהריים חלקם מקבלים מה שקוראים היום במוסדות החינוך "הזנה". ידעתם שקוראים לזה ככה? זה נשמע כאילו מאביסים אותם בצינור ישר לתוך הוושט. מילא).
בקיצור, נחשף בפניי עולם שלא הכרתי ושלא רציתי להכיר ושאני מקווה לשכוח ממנו כמה שיותר מהר.
תבינו, כשאבא שלי היה שולח אותי בבוקר לבית הספר הוא היה מכין לי סנדוויץ' עם שוקולד ושלום על ישראל. ובזמנו זה היה נחשב להשקיע. אף אחד לא עיקם את הפרצוף מול לחם עם שוקולד. אדרבה, שוקולד מגיע מן העץ ולחם מגיע מחיטה, זה בייסיקלי סלט פירות ונבטים. אבל היום זה כמעט עילה לרווחה.
אז כדי להכין קופסאות לארבעה ילדים צריך לקום ברבע לחמש לפנות בוקר ולהתחיל להכין פס כזה של קופסאות כאילו התנדבתי להאכיל את המסייעת של גדוד 932 של הנח"ל.
ומילא אם הקופסאות היו אחידות. הו לא, הילדים היעקביניים כשם שפרצופיהם שונים כך קיבותיהם שונות. תגידו, ממתי החלטנו שלילד יכולים להיות רצונות משלו? למה כל ילד צריך תפריט ייחודי כאילו הוא איזה הבטחה אולימפית בתחום הקפיצה במוט שצריך לעקוב אחרי כל קלוריה שנכנסת לו לגוף? מה השתבש בדרך?
בכל אופן אני מתחיל בהכנת קופסה ליעקבין הבכור. זה ילד כלבבי, הוא לא הבעיה. שנים אשתי ניסתה לדחוף לו ירקות ופירות, ממרחים מזינים כאלה ואחרים, אבל הילד הזה יודע מה זו שרשרת הדורות. פיתה עם שוקולד כמו שהקדוש ברוך הוא התכוון כשהוא ברא את האדם. לא יותר ולא פחות. קלי קלות.
מפה זה רק הולך ומידרדר. היעקבין השני פחות חזק ברוחו מאחיו הבכור, ואת הקופסה שלו צריך לעטר בעגבניות שרי, מלפפונים חתוכים ואפילו מעדן חלב אחד עטוף בשקית. אפשר לחשוב שאני מגדל פה בן מלוכה. עגבניות שרי, רבותיי! מי ישמע הוא יושב על כס גונדור ומשלח חיילים לקרב עקר נגד האורקים של מורדור.
כשמגיעים ליעקבינית הקטנה זה כבר באמת הופך לפארסה. היא צריכה שתי קופסאות וכל אחת יותר גרועה מהשנייה. באחת יש כריך טונה ולצידו תפוח מקולף וחתוך פלוס גמבה (כתומה בלבד!) חתוכה, ובקופסה השנייה טוסט גבינה מלווה בעוד גמבות חתוכות (כתומות אבא!) ומעדן חלב בשקית. מדובר באריסטוקרטית רוסיה מהמאה ה־17, רבותיי. אנה קרנינה אצלי במטבח. ואוי לי אם הגמבה תהיה חתוכה באופן כזה שתבצבץ חתיכת גלעין או נימה מהלבן הזה של הבפנוכו. ישלחו אותי למגורי המשרתים בלי ארוחת ערב.
ואז אנחנו מגיעים ליעקבין הרביעי, הוא משהו מיוחד. ילד דווקאי, פרינציפ שלבש דמות אדם. סבתא שושי טוענת במידה רבה של צדק שהילד הזה הוא בדיוק מה שמגיע לי (עכשיו היא קוראת, מחייכת ומהנהנת. היי אמא, מה נשמע?).
בקיצור היעקבין הספציפי הזה הוא עקבי מאוד בחוסר עקביותו. רוצה לומר, כל יום הוא יום חדש ואין קופסה אחת דומה לחברתה. כל יום יש דיון על מה נשים היום בקופסה. הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא רק יודע שזה לא מה שאני מציע.
אז אני מעביר לפניו את כל האופציות, כל הירקות והפירות, כל הממרחים והמעדנים. כלום הוא לא רוצה. וכשבטעות הוא נתקל בהצעה שלי שכן מוצאת חן בעיניו הוא נכנס לפלונטר, כי איכשהו צריך למרר את החיים לאבא.
אז הוא אומר שהוא רוצה את זה אבל שאמא תכין.
"אמא בחופשה", אני מסביר לו. אבל זה מאוחר מדי ואמא כבר יורדת במדרגות כדי לדאוג לילד, שעד לפני רגע היה בן הזקונים, כדי שחלילה לא ירגיש שהזניחו אותו. וכשמגיעים לשלב הזה, באמת שלא נותרת לי אף ברירה. אני מעמיד פני נעלב ועולה בחזרה לחדר לישון.
כי מישהו הרי צריך ליהנות מהחופשה הזאת, ואם אשתי לא מתכוונת לעשות את זה, אני איאלץ לקחת את זה על עצמי.
לתגובות: