את גיטי קליינרמן אני פוגשת במשרד שלה במודיעין עילית. אני יורדת מתוך המולת הרחוב בגרם המדרגות ונוחתת לתוך מציאות אחרת במרחב צעיר, מעוצב וממוזג. "זה מתחם לעצמאיות בעלות עסקים קטנים", היא מציגה לי את המקום המפתיע בסגנונו בלב העיר החרדית, מקום שמרגיש כמו חלל עבודה תל־אביבי עדכני. אל השיחה איתה אני ניגשת בזהירות ובחשש, בכל זאת מדובר באמא שסוחבת על גבה כבר כארבע שנים את פרשת ההיעלמות של בנה מוישי. אבל גם גיטי מפתיעה, והיא לחלוטין לא האישה האומללה והחלשה שציפיתי לפגוש.
מוישי קליינרמן נראה לאחרונה בשבת במירון לפני כארבע שנים, כשהיה בן 16, ומאז נעלמו עקבותיו. "לפני ארבע וחצי שנים, בכ"ו באדר תשפ"ב, מוישי עלה להר מירון ונסע לשבת התאחדות עם חברים. זו הייתה שבת חורפית. אני יודעת שהוא תכנן לחזור לישיבה מיד אחרי השבת והשאיר בישיבה את התפילין. דיברנו ביום שישי. באחד הטרמפים מוישי שכח את הטלפון, והתקשר מטלפון של חבר כדי לומר לנו שבת שלום. הטלפון שלו חזר אלינו בהמשך, בלעדיו. במשך השבוע לא דיברנו איתו כי ידענו שהוא בלי טלפון, אבל לא דמיינו שמשהו קרה. ביום שישי, כשלא התקשר כהרגלו לומר שבת שלום, התחלתי לדאוג. התקשרנו לחברים בניסיון לאתר אותו, ללא הצלחה. נכנסתי לשבת בהרגשה נוראית. איפה הילד? במוצאי השבת נסענו לישיבה, ורק אז הבנו שהוא לא היה בישיבה כל השבוע".
בני הזוג קליינרמן נחרדו לנוכח הידיעה הזאת, אבל הבהלה שלהם לא הותירה רושם על המשטרה. מכאן החל מסע של התנגשות עם המערכת. גיטי מתארת תחושות קשות של גרירת רגליים: "פנינו למשטרה, ולקח זמן עד שהם התחילו לחקור באמת. בחודשיים הראשונים הרגשתי שהם עושים דברים רק בשביל הפרוטוקול ולא באמת מחפשים. זו הרגשת חידלון וחוסר אונים".
אבל היא לא נשברה. גיטי "הלוחמת", כפי שהיא מעידה על עצמה, יצאה לקרב. "התחלנו להפעיל קשרים ולהיעזר באנשי תקשורת. הגעתי לכנסת, ישבתי בוועדה לביטחון הפנים (היום הוועדה לביטחון לאומי – צ"פ) וצרחתי את נשמתי. רק אז זה עלה לכותרות והמשטרה התחילה לפעול באמת. למרות שזו הייתה שנת 2022, כל הטכנולוגיה לא הועילה. גילינו שרק 20 מצלמות מתוך 60 באזור מירון עבדו בשבת ההיא. יש לנו חוסר אמון במערכת, הרגשה שמנסים למרוח אותנו".
אולי יעניין אתכם
איך נשארים שפויים עם חוסר האמון הזה?
"הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא הידיעה שיש השגחה, שגורל הילד שלי אינו נתון בידי השוטרים או הפקידים. אם לא הקדוש ברוך הוא, לא הייתי נשארת שפויה. אני יודעת שהוא יגרום למציאתו בטוב וברע. אנחנו לא פטורים מהשתדלות, אבל בסוף זה רק הקדוש ברוך הוא. אנחנו מוגבלים והוא לא מוגבל. הוא יודע מה הוא עושה. אנחנו יכולים לטעות, אבל הקדוש ברוך הוא לא טועה".
"גם יוסף חזר אחרי 22 שנה"
הסיפור של מוישי נראה חריג ויוצא דופן, אך גיטי גילתה שהיא לא לבד בחושך הזה. "לא הכרתי את המציאות הזאת עד היום, אבל יש בישראל יותר מ־600 נעדרים. כל שנה מתקבלים עשרות אלפי דיווחים, רובם מסתיימים באיתור בטווח המיידי של שעות עד ימים. אבל בסופו של דבר יש כמה בודדים שלא נמצאים, ומדי שנה נוספים כ־20 נעדרים לרשימה המתארכת".
היא מזכירה את עמותת 'בלעדיהם', שנוסדה על ידי בני הזוג מיניביצקי שבנם דניאל נעלם, ומסייעת למשפחות אחרות במצבם. אני תוהה בקול אם יש סיבה לאופטימיות. "יש הרבה סיפורים עם סוף טוב. למשל, ב־2023 נמצא בחור בשם שלום רוטבן מקריית מלאכי, אחרי שנעדר כמה שנים. מתברר שהוא טייל וחצה את הגבול לירדן, שם אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ולקח זמן עד שאותר וחזר הביתה".
זה מעודד?
"כל סיפור הוא לגופו, לא דומה לסיפור שלי", היא אומרת. "אני נתלית בסיפורי התנ"ך, בסיפור יוסף הצדיק. יוסף נעדר 22 שנים וחזר. זה שיא הציור של תקווה ואופטימיות".
גם כיום, אחרי ארבע וחצי שנות היעדרות, למשפחת קליינרמן עדיין אין קצה חוט. כשהתייאשו מהמשטרה שכרו חוקר פרטי, ואחריו חוקר נוסף. מדי פעם עלו השערות וחשדות שנבדקו והופרכו. "שילמנו המון כסף. עזרו לנו בקמפיין גיוס. כבר כמה פעמים חשבנו שעלינו על משהו, אבל היום אין לנו מושג. הדברים לא ברורים. מוישי לא השאיר עקבות".
ביחידת החקירה במשטרה שעומדת בקשר עם משפחת קליינרמן טוענים שהתיק על השולחן והם ממשיכים לעבוד על איתורו של מוישי. אבל המשפחה לא מסתפקת בזה: "מי שאמון על החקירה הרשמית היא המשטרה ואין להם מספיק כוח אדם. יש את יכ"ל – יחידת הכלבנים, שהם גוף אזרחי עם כלבים, אמצעים טכנולוגיים והרבה מתנדבים. גם זק"א נכנסו לתמונה, עוד לפני המשטרה. אבל בשורה התחתונה אני לא יודעת כלום".
בתקופת היעדרותו של מוישי היו כמה חשודים שנעצרו ושוחררו, וכיוונים רבים נחקרו ביסודיות. אני רוצה לשמוע את פרטי המסע, אבל גיטי לא מוצאת טעם לספר על חקירות שלא הועילו. "אפשר לכתוב ספרים על כל הניסיונות. עשינו כל מה שאפשר, כולל דברים הזויים. עשו למשל אולטרסאונד לאדמה באזור שבו הוא נעלם. ניסינו דברים מיסטיים. בסוף יצאו מזה גם דברים טובים – במהלך החיפושים מצאו עצמות של נעדרים אחרים והצילו הומלסים רגע לפני שהיה מאוחר מדי. זה אזור סבוך מבחינה טופוגרפית, עם בורות, מערות וסלעים. מצאו בו מערות שלא ידעו על קיומן".
היעדרו של מוישי שאב את כל המשפחה לעשייה סביב החיפושים. "אחי נהיה מומחה באיתור נעדרים, והוא נמצא איתנו לאורך כל הדרך. הוא זה שמצא את מוישי לודמיר מביתר עילית שנסחף בנחל מודיעין. נעשיתי בעצמי כתובת למי שעברו חוויות דומות ועזרתי לאימהות של ילדים שנעלמו".
איזה טיפ אפשר לתת לאמא מבוהלת שלא יודעת מה עלה בגורל הילד שלה?
"אני אומרת להמשיך, לא לעצור, ויחד עם זה להרפות, לא להיאבק, לקבל את המציאות. לשמור על יציבות הבית ועל הנפש. אדם שנמצא בטירוף של חוסר ודאות עלול להשתגע, וכשאדם מרפה ועוסק בעוד דברים יש סיכוי שדברים יקרו. כל החיים הם תהליך. כל ילד זה תהליך".
גיטי מצביעה על אתגר שכולנו מתמודדים איתו. "נולדנו לדור שבו הכול אינסטנט וכולם רוצים סיפוק מיידי, אבל זה לא עובד ככה. סבלנות, זה מה שאני לומדת. 'אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו'. זה המוטו היהודי".
"מוישי יחזור לבית שמח"
אני מנסה לשמוע מגיטי אם בכל זאת יש איזו תחושת בטן אימהית, איזו הרגשה שהוא חי. "יש בלי סוף וריאציות של דמיונות, אבל זה לא רלוונטי. אין לי באמת מידע. כל עוד אין מידע מהימן או גופה – יש תקווה שהוא חי היכן שהוא. גם על פי ההלכה, אין שבעה ומניחים שהוא חי כל עוד לא הוכח אחרת. אנחנו מחכים ליום הטוב שמוישי יימצא בריא ושלם. זה מה שאני רוצה לדמיין וזה מה שנותן לי כוח".
מה עוד נותן לך כוח לעמוד בניסיון הקשה הזה במשך כל כך הרבה זמן?
"אני משתדלת להתרכז בהווה, חיה את הכאן ועכשיו. כשאני בעבודה אני הגרסה הכי טובה של עצמי, מרוכזת במטלות. ואם אני בבית, אני הכי אני שיש כרגע. זה עושה סדר ורוגע ונותן ביטחון ויציבות".
מאז שמוישי נעלם, החיים של גיטי לא נעצרו. להפך, הם תבעו את מקומם בעוצמה: "חיתנתי כבר שתי בנות מאז, נולד לי בן לפני כשנה וחצי, וממש לאחרונה זכיתי להיות סבתא לנכד. אני מודה על הטוב וגם כאובה. חשוב לי לשמור על המשפחה וליהנות מהנחת. אנחנו אומנם כבר לא מצטלמים באירועים כמו פעם. אין טעם, המשפחה חסרה. החיסרון נוכח מאוד, אבל יחד עם זה אנחנו ממשיכים בחיים. אני מקווה שהתקופה של ההמתנה תהפוך למתנה. הכאב גידל אותי אישית כיהודייה מאמינה. התובנה הזאת נותנת חוסן לכל המשפחה".
לשמואל וגיטי קליינרמן, הורים לתשעה, אין פריבילגיה להתייאש. הם עומדים בקשר עם גופים שונים כדי להמשיך בחיפושים, מתפללים ומקווים. ובתוך כל המסע הזה הם נדרשים להחזיק בית יציב ובריא. "הילדים סופגים בבית את הצער, אבל גם את היכולת לבחור לחיות. הם מתמללים את מה שאני אומרת. שמעתי את הבת שלי מדברת ממש כמוני וזה שימח אותי. יש להם דוגמה אישית והם חיים את זה. זה קשה, אנחנו לא מבינים למה הקדוש ברוך הוא עושה מה שהוא עושה, אבל אנחנו חיים באמת. גם כדי שכשמוישי יחזור, הוא יגיע לבית שמח".
לגיטי הייתה מההתחלה אינטואיציה בריאה, והיא החליטה שהבית שלה יהיה בריא ומלא חיים. "מהרגע הראשון לא ויתרתי לילדים. הם הלכו ללימודים ונבחנו כמו כולם, לא הסכמתי שיעצרו את החיים. אני אומרת להם בבית שמים זורמים זה חיים, ומים עומדים זה ביצה. זכינו בחיים, עוד ילד, עוד נכד. מתנות שה' נתן לי בזכות שעמדתי בניסיון, נכנעתי לרצון ה' והמשכנו את החיים".
לפני כשנה וחצי, כאמור, ילדה גיטי את בנה הקטן. "ילדתי בן שלא מכיר את מוישי. קראנו לו יוסף חיים. אנחנו רוצים להוסיף ולחיות. גם במישור הלאומי, אחרי הטבח בשמחת תורה, הרגשתי שהשונאים רוצים לחסל ולהרוג ואנחנו מוסיפים חיים. השם יוסף, כאמור, מזכיר את סיפור יוסף הצדיק. בשבילי זה סיפור חשוב להיתלות בו, ואני זוכרת כמה הדמות של יוסף הייתה משמעותית בשביל מוישי. הוא היה מחובר, נסע המון לקבר יוסף בשכם. הוא היה מחובר מאוד לקברי צדיקים".
לא חששת להביא ילד לתוך בית שנמצא עכשיו במצוקה?
"להפך. יוסף חיים הוא ילד מדהים, מתוק ושמח, הוא גבר קטן. הוא נכנס לבית עם הרבה כוחות, בית שיודע להתמודד. זכיתי לילדים מדהימים ומחושלים. אנחנו עוברים תהליכים עם כל אחד מהילדים. זה בעצם אתגר שמתחלק להמון חלקים, ואני צריכה ללוות כל אחד מהילדים במסע הזה. לא תמיד זה פשוט. גם במעגלים מסביב יש אנשים שהושפעו מהסיפור שלנו. אחד החברים של מוישי לקח את זה לא טוב. זה פגע בו, יש לו סיוטים, הוא לא היה במצב טוב".
המשטרה לא משדרת אמפתיה
מוישי הוא הילד השני מתוך תשעה. "ילד רוחני, קדוש", מספרת גיטי בגעגוע, "לא שגרתי. כשהיה כבן שנתיים, פתח את ספריית ספרי הקודש. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא ענה: אני רוצה ללמוד תורה. בסביבות גיל שש הוא התעורר בבכי כי עדיין אין לנו בית מקדש. התפילות שלו היו מיוחדות, הוא חבר של כולם". היא מחייכת כשהיא נזכרת בחיוך שלו. "יש לו חיוך מיוחד. הוא ילד שתמיד רוצה לעזור. הרשים אותי שהוא היה ער למצוקות של אחרים ודאג להושיט עזרה. הוא הביא הביתה המון אורחים לשבתות".
איך נראה היומיום של אמא שלא יודעת איפה הילד שלה?
"אני כבר לא אותה גיטי, אני יותר איטית ומסורבלת", היא נאנחת, "אני חושבת עליו כל הזמן. אני קמה עם זה וחושבת: אולי היום יקרה הנס? אני מתגעגעת. בשבת אנחנו מסדרים לו מקום ליד השולחן וצלחת. אני ממשיכה לספור אותו בבישולים ובכל דבר. בהתחלה המשכתי לקנות לו בגדים לקראת כל חג, אבל כבר הפסקתי. אני אפילו לא יודעת מה המידה שלו היום. השמחה לא שלמה, יש חור. יחד עם זה אנחנו לא מרפים, ממשיכים ומאמינים שככה צריך להיות עכשיו".
הקושי הגדול ביותר מבחינתה הוא הספק. "לא לחינם חז"ל אמרו שאין שמחה כהתרת הספקות. זה ניסיון נורא". גיטי מצאה דרך לנרמל גם את הספק: "גם עם ישראל כולו חי את חייו בחוסר ודאות ובכל זאת הוא ממשיך לחיות. היום אני מבינה שאין ודאות באמת בשום דבר – לא בהריונות, לא בלידות, לא בגידול ילדים. אין ודאות אף פעם".
גיטי של היום גם הרבה יותר חרדתית, "אני כל הזמן מתעדכנת מה קורה עם בני המשפחה", אבל גם הרגילה את עצמה לומר מיד משהו טוב או אופטימי: "בסופו של דבר ה' נותן כוח וצריך לבחור. תמיד הייתי לוחמת. אני מרגישה שנלחמתי, עשיתי כל מה שיכולתי ואני ממשיכה בתפילות".
את מרגישה שהעמידה האיתנה שלך משפיעה על אחרים?
"שמעתי מהרבה אנשים שקיבלו כוח ופרופורציות לחיים, נתתי להם תקווה. בשטף היומיום, לא מתמקדים מספיק ביופי ובטוב. לי חשוב להודות, לא לקבל את הטוב כמובן מאליו". היא מדמה את החיים למסע: "במסע סוחבים ויש אתגרים וקורים דברים טובים וטובים פחות. בסוף זה כיף וזה טוב, וגישה חיובית תמיד עובדת לטובת כולנו". אני מתפלאת לשמוע את המילים האלה ממי שחייה מלאים דאגה לגורל בנה. "תמיד הייתי אופטימית, חיונית ומחייכת", היא מסבירה. "אני מאמינה שחשוב לחייך, זה עושה טוב לסביבה ולעצמך. אני יודעת ומאמינה שהכול ממנו. זה מרגיע אותי".
יש גם כעס ותסכול?
"בוודאי. בהתחלה הרגשנו חוסר אונים, והמפגש עם חוסר המעש של המשטרה היה מכעיס. אנחנו יודעים שלא עשו מספיק, הרגשנו שאנחנו מגיעים בסערת נפש, דואגים וכאובים, ועומדים מולנו באדישות. במשטרה לא הרגישו דחיפות למצוא אותו, אפילו לא גילו אמפתיה. זו מדינה קטנה, איך יכול להיות שאנשים נעלמים בה? אני כבר מתחילה להאמין בכל הקונספירציות. אולי המשטרה משתפת פעולה עם זה? אולי זה קשור לחטיפת ילדי תימן? אני כבר לא יודעת".
אני מסתכלת על גיטי. עם כל הכעס, הדאגה והגעגוע, היא הצליחה להשיג שליטה מסוימת על מה שהיא כן יכולה. היא מצליחה אפילו לשמוח, וזה פלא בעיניי. אבל בעיניה זה טבעי, היא פשוט רואה את הטוב: "אני מרגישה שה' מחבק אותי וגם מרעיף עליי דברים טובים. ה' שולח לי סימנים שהוא איתי, מלווה אותי. זכיתי לשידוכים טובים לבנות וזכיתי להיות סבתא מהר. ברור שהוא מלווה, דברים טובים קורים".
אחד מהדברים הטובים הללו הוא החיבוק שקיבלו מעם ישראל. "זכינו להרגיש אחדות, חיבוק. אנשים מכל המגזרים הגיעו לתמוך בנו בכל מיני אופנים. זה מרגש. אני מרגישה את החיבור של עם ישראל ברוחניות ובגשמיות. אין כמו עם ישראל בעולם. למשל, יום אחד הגיעו מאחד היישובים הסמוכים עם ארגז של חומרי יצירה לילדים. פעם הגיע מישהו מאור יהודה. הוא שאל: איך את מאורגנת עם הילדים לקראת שנת הלימודים הבאה? קנו לנו מכשירי כתיבה, ילקוטים, דברים שאת לא מאמינה. אנשים חושבים מחוץ לקופסה. אנשים שגרים בחו"ל שלחו מגש פירות, ועוד המון. יש לי ספר עב כרס לכתוב על החסדים".
מי מלווה אותך ותומך בך לאורך הדרך?
"יש לי את המשפחה הגרעינית המדהימה, יש לי חברות טובות ומשפחה מורחבת תומכת. ובסוף זה הקדוש ברוך הוא שמלווה אותי. אני כמו תינוק בידיו, מרגישה שהוא נותן לי כוחות מעל הטבע. לא כוחות אנושיים, לא כוחות שהכרתי קודם".
המלחמה תפסה את גיטי במצב פגיע, וסיפור החטופים נגע לה במיוחד והפעיל אותה. "הבנתי את המשפחות, למרות שזו לא בדיוק אותה סיטואציה שאני חווה. מצד אחד, היה להם בדל מידע שאין לי, מצד שני הם ידעו שהילדים שלהם סובלים אצל אויב אכזר. כל יום התפללתי ואמרתי תהילים. לא הרפינו. בזכות העם שהיה מאוחד, ה' עשה לנו ניסים מטורפים בשנים האחרונות. זה נותן גם לי תקווה".
את בקשר עם ההורים של היימנוט קסאו, הילדה שנעלמה בצפת לפני קצת יותר משנתיים?
"אין לי קשר עם ההורים שלה, אבל אני מרגישה שיש קשר בין הפרשות. שתיהן קרו באזור הר מירון, בגזרה הצפונית. זה עצוב, שניהם ילדים. זה שונה ממבוגרים. זה אזור שהיו בו לאורך השנים כמה פרשות דומות. חוץ מהיימנוט ומוישי, גם משה אילוביץ' נעלם כמה שנים לפני מוישי, והשאיר את אשתו עגונה עם חמישה ילדים. וגם רפאל חיים חדד ודוד ישראל פדידה. אני לא יודעת למה באזור הזה נעלמים אנשים".
עם הזמן התחילה לפעם בגיטי תחושת שליחות. "אני מרגישה שנבחרתי. זה בפירוש תפקיד וזו שליחות. זאת מציאות לא נורמלית, זה לא אתגר רגיל, וכן, יש לי משימה שה' שלח לי. אני מרגישה שאני כמו חייל בגזרה, שיש לי תפקיד לקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא ולקבל את הניסיון הזה באהבה, עם כל הקושי וכל החושך וכל ההסתרה. וברוך ה' אני עומדת בזה".
טיפול מנטלי לירידה במשקל
אני סקרנית לשמוע על המתחם המיוחד שאנחנו יושבות בו. 'קליקה' הוא, כאמור, מתחם לעצמאיות בעלות עסקים קטנים במודיעין עילית. יש במרחב חלל גדול מחולק ויש בו משרדים סגורים. "יש פה הרבה שיתופי פעולה בין הנשים. קולגות כאן עשו לי את המיתוג ואת הגרפיקה, הגהה ועימוד בספר מתכונים שהוצאתי. מישהי מפה צילמה את החתונה שלנו".
ספרי קצת על העסק שלך.
"אני מאמנת נשים להתנהלות תזונתית נכונה. לפני 13 שנים הייתי בעודף משקל של כ־25 קילוגרמים, לא האמנתי בדיאטות. האמנתי שעדיף להיות שמנה ושמחה ולא להסתגף עם אוכל דל שומן ומוגבל".
גיטי שינתה את דעתה כשנתקלה בטניטה. "זה מכשיר מדעי מיפן שמודד ומנתח את הרכב הגוף. הוא נותן תמונה של מסת השריר, עצם, נוזלים, שומן. הבנתי שאני בחוסר איזון ובחרתי בחיים". בעזרת מאמנת היא עשתה שינוי גדול בהרגלים, ירדה במשקל, ומאז אימצה אורח חיים בריא יותר. "הבנתי שזה יכול לעזור גם לאחרים. למדתי כחמש שנים תזונה בכל מיני מקומות, ואני ממשיכה ללמוד. לקחתי כל מיני גישות והרכבתי את התוכנית שלי".
גיטי גאה מאוד בשיטה שפיתחה: "הדגש הוא על כלים מנטליים. אני עובדת עם המתאמנת על הרגלים ויכולת שליטה ומתאימה לכל אחת את מה שנראה נכון לה". השיטה שפיתחה גיטי משלבת כלים משיטות שונות כמו CBT ו־NLP והדרכות של הרמב"ם. בתהליך בודקים יחד מה עשוי להיות המקור לחוסר האיזון ולומדים איך להסתכל על הדברים ואיך לשנות את ההתנהגות. "זה ממש טיפול פסיכולוגי. נשים משאירות אצלי סודות, זה מקום בטוח. כשאדם משחרר ומרפה הוא זוכה לשפע".
יש לה גם קורס דיגיטלי לתזונה וספר מתכונים שהוציאה. "כבר 12 שנים אני עוזרת לאנשים. זה סיפוק גדול. יש לי סיפורי הצלחה מרגשים. אנשים שהגיעו למצבים קיצוניים ואחרי שינוי ההרגלים נמנעו מניתוח, למשל. זה תהליך מנטלי ואני משתמשת בכלים של חוסן".
המסע שלך משפיע גם על העסק?
"בעקבות מה שעברתי אנשים מרגישים שאני יכולה להבין יותר קושי. אני מחזירה לאנשים את השליטה בחיים שלהם. זה מתחיל בתזונה ומשפיע על מעגלים של בריאות, הורות, על כל החיים. העסק שלי עלה מאוד בשנים האחרונות כי הכלי שלי מתרחב ויש יותר מקום להכיל את השפע. כשעוזרים לאנשים זה מרפא גם משהו בנפש שלנו".
