עץ משפחתי

על אף שהגעתי מוכנה לפגוש בשאריות השרפה בחוות גלעד, מראה היישוב היה מבהיל. קשה להעביר את אווירת החורבן, את הריח שעדיין עלה מתוך האפר השחור, את הערמות הגדולות של מה שהיה פעם תכולת עסק או בית שאיננו, את הניגוד בצבעים במקום שבו עצרה האש. האחים יהודה ויהוידע כהן איבדו בשרפה הגדולה את העסק שלהם, 'צמרת', ובניסי ניסים בתיהם שרדו. טרם הספיקו לעכל את האובדן הזה, וביום שישי האחרון ספגה הקהילה אובדן קשה עוד יותר: בניהו מלט, תושב חוות גלעד, נרצח מירי מחבל.

למרות השבר הנורא עם אובדן העסק המשפחתי והפרנסה, הכאב על בניהו גדול יותר. "במשך השבוע שאחרי השרפה, הייתי בהודיה גדולה לה' שלא היו אבדות בנפש", מספר יהודה כהן על התחושות, "יש פה נזק מטורף לרכוש, ה' כילה את זעמו באבנים ועצים. אבל בניסים לא היו אבדות בנפש בשרפה". "יהודה אמר לי שהשרפה הייתה כל כך חמורה", אומרת תמר אשתו, "שהוא ציפה להרוגים בשרפה. היה ברור לו שיהיו הלוויות, ברבים".

"ראיתי במו עיניי לכודים ברכבים שעלו באש, ראיתי כבאית שנשרפה", יהודה נזכר במראות הקשים, "היה ברור לי שאיבדנו אנשים, אבל לא ידעתי להעריך כמה. הופתעתי לגלות שיצאנו רק באבדות ברכוש. נאחזתי בזה", הוא אומר בכאב, נוכח הקורבן היקר ששילמה הקהילה רק שבוע לאחר מכן.

גם תמר ניסתה להישאר אופטימית. "מדי בוקר אני לוקחת את הנשימה הראשונה של היום ומרגישה את האבן שמתיישבת על הלב", היא נאנחת. "במשך אותו שבוע, מה שנתן לי את הכוח להתחיל את היום ולקוות שיהיה טוב היה הידיעה שכולם בחיים". עכשיו האופטימיות שלהם נסדקה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין קיץ בראש טוב

הכאב ניכר על יהודה: "לסיים את השבוע הזה עם כזאת אבדה של חבר יקר מאוד שלנו, אדם אוהב ארץ ישראל, שמכיר את המרחב. שום מילה לא תצליח להעביר באמת מי הבן־אדם הזה. זה שובר וקשוח ועצוב מאוד". תושבי חוות גלעד עדיין מנסים לעכל: "האובדן של בניהו שבר פה את חברי הקהילה הרבה יותר מהשרפה. בסוף כשחבר הולך אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור", הוא אומר.

בביתם של יהודה ותמר כהן הטלפון לא מפסיק לצלצל. שמאי המקרקעין נמצא על הקו, מנסה למצוא את דרכו לעסק שנשרף. "אתה ממשיך עם הכביש", יהודה מדריך אותו, "רואה מבנה גדול מימין…" הוא עוצר לרגע. "בעצם… כבר אין שם מבנה. היה שם מבנה גדול שכבר לא קיים", הוא ממלמל.

"זה הרגע הזה שהתודעה עוד לא מעכלת", אומר יהוידע (יויו), אחיו של יהודה ושותפו לעסק. "'צמרת' הייתה הרבה יותר מעסק משפחתי", הוא אומר בתמציתיות את מה שיסביר בפירוט בהמשך.

ממגורים באוטובוס להקמת אימפריה

הסיפור של יהודה בחוות גלעד מתחיל לפני כעשרים שנה, בימים שבהם היו במקום משפחות בודדות על גבעה חשופה. "הגעתי לפה בתור רווק", הוא נזכר. "למדתי בישיבה בקדומים, באתי לפה בשביל הסוסים, התאהבתי ונשארתי. גרתי באוטובוס שהוסב למגורים. זה היה מקום קטן, שקט". המקום נקרא על שם גלעד זר הי"ד, שנרצח מירי מחבל כמה שנים קודם לכן. מקום שהוקם מתוך כאב והפך למלא חיים ושמח.

"הסטנדרט כאן תמיד היה בנייה עצמית", אומר יויו. "זה מין תנאי קבלה לא רשמי בחוות גלעד, להיות יזם ולהקים בעצמך את הבית שלך". חוות גלעד לא הוקמה, כמו יישובים אחרים, על ידי אמנה או גופים דומים. במשך יותר מעשור חיו שם על גנרטור ומכליות מים. "עד היום אנחנו לא מתרגשים כשנופל החשמל או כשנפסקים המים", מחייכת תמר.

אנחנו יושבים במרפסת עץ יפה בביתם של תמר ויהודה. מן המרפסת נשקף נוף הררי עם כתם שחור גדול במרכזו. "את הבית בניתי במו ידיי", אומר יהודה בסיפוק. "פעם הוא היה בשולי היישוב, היום הוא כבר במרכז".

תוך כדי בניית הבית, הכיר יהודה את תמר. "עבדתי אצל איתי זר בשיפוצים", הוא חוזר להתחלה, אצל מי שהיה מייסד החווה. "הרבה חבר'ה עבדו אצלו. אצל איתי בעצם עשיתי את הסטאז', ומאז אני מכיר את עולם הבנייה מקרוב. את הניסיון רכשתי עם השנים". כשסיים יהודה את בניית הבית, הוא חיכה לתמר ארוסתו: "גרתי באוהל עד החתונה. רק איתה נכנסתי לגור פה".

הבית של יהודה ותמר תמיד היה פתוח. "במהלך השנים אירחנו פה הרבה נערים שהגיעו לגור באזור, חלקם נוער נושר. היינו להם בית מארח". בשנים ההן היו בחוות גלעד רק משפחות צעירות עם ילדים קטנים, וכל הנוער שהגיע לחוות גלעד גדל מחוץ ליישוב. "הורים של נערים מכל הארץ נעזרו בנו כדי להיות בקשר עם ילדיהם. גם במועצה זיהו את הפוטנציאל של הבית שלנו בטיפול בנוער, וביקשו שאעבוד רשמית עם הנוער שהגיע לחוות גלעד. כך הייתי רכז נוער דרך המועצה".

לפני ארבע שנים, החלום המשותף של האחים קרם עור וגידים. 'צמרת' התחילה בקדומים, בשכירות. "סגרנו חוזה לשנה, ככה התחלנו", מספר יויו. כעבור שנה בקדומים הגיע טבח 7 באוקטובר. הפעילות במשק כולו הואטה וגברים רבים גויסו. "אף אחד לא בנה ולא נזקק לשירותינו. בניסיון להיות רלוונטיים, מצאנו את עצמנו נותנים מענים מיוחדים. ייצרנו למשל מנעולים לממ"דים. אחרי כמה חודשי מלחמה עזבנו את קדומים בגלל מחיר השכירות הגבוה".

המלחמה פגעה אנושות בעסק, והאחים כהן היו צריכים לקבל החלטה: "או לפשוט רגל ולסגור או לקחת הלוואות ולבנות את החלום: מקום מפואר שיהיה בו כל מה שצריך לבנייה". הם מחליטים לבחור באפשרות השנייה וקופצים למים. "יהודה היה בחנות במשך שמונה חודשים ואני, יחד עם צוות עובדים, בנינו את המקום החדש פה בחוות גלעד". כך הם יצאו לדרך חדשה. "צמרת קדומים היה רק פרומו", אומר יויו בחיוך. "מה שעשינו פה זה מיצוי החלום. אנחנו אומנים, יוצרים, לא רק אנשי עבודה".

"צמרת לא הייתה סתם חנות", יהודה מדגיש. "זה היה מרכז העץ הגדול בשומרון. דונם בנוי על חמישה דונמים של שטח. מקום פועם, חנות ענקית. הבאנו עצים מיוחדים, פרזול, צבעים, רעפים, גגות עץ מיוחדים, ספריות, מחלקת גינון ואפילו מחלקת טיולים קטנה". יהודה מדבר על צמרת בגאווה: "זה היה בית לכולם, מהאדם הפרטי שרוצה לבנות מדף קטן בבית ועד לקבלן גדול שרוצה לבנות שכונה".

ליויו היה סיפוק גדול מעבודת המנטורינג שלקחו על עצמם: "צמרת לא רק נתנה פתרונות, היא ממש גידלה עוד דור של אנשים שיודעים לעבוד. ליוויתי לקוחות שהתחילו בקטן, הגיעו אליי בשביל מדף, קיבלו ביטחון ובנו ספסל ואחר כך פרגולה". הוא נהנה להגשים את הפנטזיות לספרייה מותאמת או לנדנדה: "הנגשנו פרויקטים לאנשים והם חוו הצלחות. גם חסכו כסף וגם חוו סיפוק מבנייה עצמית, לפעמים גם עם הילדים". בצמרת אהבו להביא לחנות דברים מיוחדים, טכניקות חדשות וקיטים מוכנים ליצירה. "הבאנו בולי עץ מיוחדים, גזעים, טכניקות הברשה ועיצוב. אהבנו שהלקוחות מאתגרים אותנו".

יהודה מוציא את הטלפון ומראה לי סרטון. "תראי את זה", הוא אומר. בסרטון נראית הופעה מקצועית עם תאורה צבעונית ותזזיתית וקהל ששר בתוך מתחם צמרת. "יויו מוזיקאי, הוא מנגן על סנטור וגיטרה. היה לו חשוב להביא למתחם צמרת את הווייב המוזיקלי, אז עשינו שם אירועים בשביל הנשמה. רצינו להביא לשומרון רמה גבוהה. שום דבר לא בקומבינה. הכול במלכות והדר, ועל טהרת העבודה העברית". יויו מסכם: "צמרת הייתה גם מרכז תרבות, גם אומנות, גם הדרכה, השתלמויות, ערבי קבלנים, גם מחסן, גם חנות טכנית".

אבל אולי יותר מהכול, זה היה עסק שהוא גם בית. תמר לא יודעת איך ייראה העתיד בלי צמרת. "הילדים שלי הלכו לשם אחרי בית הספר. הם היו ניזונים ממכונת הברד, משחקים שם ועובדים מגיל צעיר", היא אומרת, "הילדים חיו את העסק". יויו מתגעגע: "הגדולים שלי ושל יהודה, בכיתה י' וי"א, ידעו לתפעל את המלגזות, את המכירות. לקוחות התפעלו מהמקצועיות של הילדים. הם חיו את העסק וידעו הכול".

השרפה: "כל הכוכבים הסתדרו נגדנו"

השיחה עוברת לשבת ההיא. האווירה במרפסת משתנה. "זו הייתה שבת קיץ רגילה", מספר יהודה. "סעודת שבת. פתאום אחד הילדים ראה אש בוואדי. בחוות גלעד הצתות הן שגרה, לא נלחצנו בהתחלה. אבל אז הרוח השתנתה". הרבש"ץ מבין את האיום ומתחיל לפעול. "בשלב הזה האש הייתה עדיין רחוקה מחוות גלעד, אבל הבנו שצריך לעצור אותה שלא תתפשט", מספר יויו. "ירדנו לוואדי וניסינו לייצר קווי אש כדי לעצור אותה. אבל האש הייתה עצומה ועקפה את המתנדבים. כל הכוכבים הסתדרו נגדנו. היה יום חם מאוד עם רוח חזקה בטירוף. הבנתי שזהו, האש רצה לבתים". יויו מצליח להעביר את אווירת הדחיפות: "עליתי על רכב וטסתי הביתה, ולמרות שנסעתי מהר, הגעתי יחד עם האש. המראה שנגלה לעיניי היה העסק של הבריכה שסמוך לבית שלי, בוער". הבית של יויו ניצל בזכות תושייה של מתנדבים, שניתקו והרחיקו ממנו את בלוני הגז.

תוך כדי הריאיון, אנשים נכנסים לבית כדי לחבק ולהביא פינוקים. נטע, אשתו של יויו, מגיעה ואני מבקשת ממנה לספר על העסק של הבריכה. היא  לוקחת נשימה עמוקה. "בנינו את הבריכה הזאת לפני כחמש שנים. מאז שיויו פתח את צמרת, זה הפך להיות הבייבי שלי. אני אירחתי וניהלתי. רצינו להביא לשומרון תיירות בקלאס, מקום יפה ומזמין ברמה גבוהה. רצינו להביא איכות, את השפע של ארץ ישראל בגדלות שלה. זה היה מקום מטורף. חוויה טובה של זמן של נחת ומשפחה. יצרנו מקום מתוך היכרות עם הצרכים של הציבור שלנו. מקום נפרד, צנוע, פרטי, סגור ממש".

נטע מסבירה שכל העסקים בחוות גלעד חשבו בגדול וברחבות: "חשבנו על כל פרט בעיצוב כדי שיגיעו ויגידו: וואו. אנשים לא מצפים לזה כשהם מגיעים לבריכה בשומרון, וכיף לראות אותם מופתעים". הבריכה הייתה מתחם אירוח מקורה עם בריכה מחוממת, פינות ישיבה, מקלחות, "כל מה שצריך כדי להעביר יום עם המשפחה". בחוץ היה דשא, שולחן פינג פונג, שולחנות אוכל, פינות מנגל, מקרר ומטבח. "היו עושים אצלנו ערבי צוות, מסיבות סיום, בת־מצוות, אירוסין ובריתות. מעל הבריכה היה דק חזק שכיסה אותה והפך למשטח עץ גדול. התחלנו לבנות עוד מקום לאירוח, צימר זוגי ברמה גבוהה. כל הרעיון היה לארח ולפנק".

בעיני נטע, זה היה יותר ממקום לאירוח. "זה היה כלי לעשות טוב, מקום שיכול לרפא, לאפשר לאנשים לעצור ולנשום". בבריכה הם אירחו משפחות משרתי מילואים, משפחות פצועים וכל מי שרצו לפנק: "הייתה משפחה שהאמא חלתה. הזמנו אותם לנפוש אצלנו והאמא הצטרפה. פינקנו אותם בארטיקים והפתעות והיא נפטרה כעבור שבועיים. זו הייתה בעצם מסיבת הפרידה ממנה. זה סיפוק עצום לדעת שהספקנו לעשות טוב".

בחורף הבריכה הוצפה ונדרש תיקון. "שיפצנו ופתחנו לפני חודשיים. בנינו פרגולה חדשה, ספסלים, פינות ישיבה, תמי 4 חדש, החלפנו ברזים, שמנו גרילנדות ותאורה. את הפרגולה סיימנו ביום חמישי לפני שנשרפה. אתמול הגיע בדואר הקודן החדש לדלת שכבר איננה".

יויו חוזר לתיאור האירועים מהשרפה הגדולה. "ראיתי את נטע והילדים רצים מבועתים מהבית", הוא משחזר. "נטע יצאה רק עם טלפון ואקדח. 'מה יהיה?' היא שאלה למראה הלהבות העצומות שכילו את מתחם הבריכה. 'יהיה טוב. תעלי מהר על הרכב עם הילדים ותיסעי', אמרתי לה ונפרדנו. את שני הגדולים שלי לקחתי איתי לעזור בכיבוי השרפה". יויו ירד לבריכה הבוערת. "תפסתי שם כבאי ואמרתי לו: אתה חייב להציל לי את הבית! הוא עשה כל מה שהוא יכול. הרבה כוחות הגיעו למקום. פתאום הזעיקו אותי לצמרת".

יויו מיהר לצמרת. "כמו בחלום בלהות אני עולה על הטרקטורון והאש מגיעה יחד איתי לצמרת. האש כילתה את העסק בכמה רגעים", הוא עוצם עיניים. "ניסינו להיאבק באש, יחד עם צוות שהיה במקום פרשנו קו אש. היו דקות ארוכות של מלחמה. ניסינו להעביר את הציוד מהקצה למרכז כדי שהאש לא תתלקח אם היא תגיע קרוב למבנה". זה היה קרב אבוד. ברגע אחד הכול התחיל לבעור. "אין לי מושג איך זה קרה, אבל האש דילגה ודווקא הסחורה שהבאנו למרכז המגרש התחילה לבעור. לא היה לנו סיכוי. האש נאחזה בציוד השקיה עשוי פלסטיק שחזר להיות נפט בשניות והפך לחומר בערה שהלהיב את האש. זה היה סמוך למחסן, ותוך רגע האש התפשטה גם לתוך המבנה".

ספק בגלל שאיפת עשן וספק בגלל התקף חרדה, יויו הרגיש שהוא מאבד את ההכרה. "נשכבתי שם על הרצפה. הסתכלתי פעם אחרונה על העסק, הספקתי לשתות מים שהביא לי אחיין שלי, ומצאתי את עצמי מקיא. רציתי לשטוף את הפנים, אבל המים בברז היו מים רותחים. הבנתי שהצינורות עולים באש. התחלתי לרוץ והעפתי מבט אחורה". יויו הבין שהזמן קצר: "האצתי בכולם לברוח, פחדתי שניפגע. מישהו שאל אם להציל משהו והציע שאולי ניקח את הקופה. אמרתי לו: שבת! לא מצילים רכוש בשבת". יויו הספיק להתרחק קצת מהלהבות. "חישבתי לעצמי: הבריכה נשרפה, הבית נשרף, צמרת נשרפה. מה נשאר לי?"

"הילדים שלנו נלחמו כמו אריות"

בתוך החורבן, התחילו להתגלות סיפורי הגבורה של הדור הבא. "הילדים שלנו תפקדו כמו אריות", אומר יהודה בגאווה. יויו מספר על בנו, אורי: "אורי נלחם בבריכה, הוא הגדיל ראש. הוא רץ עם גרזן וכרת עץ ערבה שעמד בדרך הביתה כדי שהאש לא תעבור. הוא השתמש במטף בתור איל ניגוח כדי לפתוח מעבר למים. כשנגמר האירוע הראשוני הוא קרס בזרועותיי. הוא סיפר שעבר חוויה מטלטלת".

כשירד אורי לעזור בכיבוי בוואדי, היה רגע שהאש סגרה עליו בלהבות של 7-5 מטר, הוא הבין שזה הסוף. "הוא סיפר שהוא התחיל להישרף וקרא קריאת שמע. פתאום הגיע שפריץ ממטוס כיבוי, נתן חומר מעכב בערה שהוריד את הלהבות ואִפשר לו להימלט מטבעת האש". יהודה ויויו היו עדים בעצמם לעוד ניסים.

בדיעבד הבין יויו שתושייתם של הכבאים, צוותי המתנדבים והנוער עשתה את השינוי. "הבנתי שאם יהודה אחי, הבן שלי וכל הכבאים לא היו נלחמים על הבריכה, השכונה הצפונית של חוות גלעד הייתה כולה עולה בלהבות, זו הסיבה שהם נלחמו כמו אריות. משם יש רצף של בתים סמוכים וזאת נקודת מפתח". משם המשיכו המתנדבים לפעולות כיבוי נוספות שנמשכו כל השבת. בתים נדלקו שוב, ומטוסי כיבוי חגו באוויר. "היינו באטרף", יויו מדביק אותנו במתח.

מוצאי השבת הביאו איתם את אחד הרגעים המרגשים ביותר, שתועד בסרטון שהפך לוויראלי. "עליתי לצמרת במוצ"ש", מספר יויו. "הכול עדיין בער. עשרות טונות של ציוד דליק שעשוי מפלסטיק, צבעים, שמנים ועץ. חבר הציע לי בירה, רצה לפנק. עדיין לא עשיתי הבדלה. חשבתי לעצמי: בירה יש, אש יש, למישהו יש רעיון לבשמים? מצאנו עשב ריחני. עשיתי הבדלה מול הלהבות". הסרטון שבו השניים מברכים "בורא מאורי האש" על הלהבות שכילו את מפעל חייהם התפשט במהירות. "הגענו ללב של עם ישראל. זה היה רגע של שבר. היה ברור לנו שזה משהו שגדול מאיתנו. זה לא קל, אני לא מאחל לאף אחד לראות את החלום שלך, כל  כך הרבה רכוש שלך, עולה באש. אבל זה מה שיש, או מה שאין. עכשיו צריך לראות איך מתרוממים מאירוע כזה".

אחד היתרונות של חוות גלעד הוא היותה קהילה קטנה ומשפחתית. "חוות גלעד היא משפחה גדולה", אומרת תמר, "יש גם הרבה קשרים משפחתיים וגם חברויות עמוקות כמו משפחה". אבל המשפחתיות עלולה להפוך גם לאתגר, כשכל כך הרבה בתים בתוך הקהילה נפגעים. "אנחנו נדרשים להתמודד עם אירוע גדול אצלנו בבית וגם בקהילה. אחים שלנו גם מתמודדים. חוץ מיעל שבח, שהיא חברת נפש והאובדן שלה קשה לנו, יש גם את אחי אלעד ואשתו מרים שאיבדו את העסק שלהם, 'המשושה'".

אני מבקשת מתמר לספר על המשושה. "לפני שבע שנים אחי ואשתו הקימו בחוות גלעד מרחב בצורת משושה. זה היה מקום לסדנאות אומנות, מפגשים משפחתיים ואירועים קטנים. סדנאות בנגרות, קליעת סלים, פסיפס ומקרמה". תמר מספרת איך הם הקימו את המתחם צעד אחר צעד, וגם כאן היא מרגישה שהם חלמו בגדול: "זו הייתה מהפכה של ממש בעולם התיירות בשומרון. הם הצליחו להביא משפחות, ארגונים, חברות גדולות במשק. משהו בלתי רגיל. לאחרונה הם הקימו סמוך למשושה נגריית בוטיק קטנה ומכרו מזוזות אפוקסי, סטנדרים, אירועים, אולם משפחתי קטן. זה היה בית בשבילנו. הרבה שמחות עשינו שם. זה כואב ברמות".

תמר עסוקה באבל כפול: "להבין שאיבדנו את שני המקומות המשמעותיים האלה זו טלטלה. זה לא רק עסק, זה מרחב שמכיל הרבה ערכים יחד: בנייה, התיישבות, עבודה עברית, יצירתיות, יזמות, התפתחות ומשפחתיות. מה שנשרף הוא הרבה יותר מחומר". אבל כגודל השבר, כך גודל החיבוק שקיבלו מעם ישראל. "זה מפריך את כל התיאוריות על השנאה בעם. זה נותן כוח. עם ישראל הוא נשמה אחת. אנחנו שבורים והכוח שאנחנו מקבלים מעם ישראל מאפשר לנו להמשיך".

"מכאן אנחנו רק נפרוץ"

ביום שישי האחרון, כשהקהילה עוד מנסה לאסוף את השברים מהשרפה, הגיעה המכה השנייה: רצח תושב היישוב בניהו מלט הי"ד. "ביום שישי קיבלנו הנחיה להסתגר בבתים בגלל שיש מחבלים סמוך ליישוב". תמר הגיבה בהתחלה באדישות, "לא מאוד התרגשנו". אבל אז התחילו השמועות. "אמרו שיש פצועים, שמענו מסוק באוויר, מתחילה חרדה. הבנו שיש הרוג. לא רציתי לדעת מי, התחלתי לרעוד". כעבור זמן, היא ראתה שאנשים מתחילים להתרכז ליד הבית של מלט. "הרגשתי שזה נורא, שאין זמן לנוח בין ציר לציר. אנחנו בשוק, תחושות קשות מאוד".

"זה שבר שאי אפשר לתאר", אומר יהודה בשקט. "בניהו היה חלק מאיתנו. אדם שכולו אהבת ארץ ישראל, דמות מופת. האובדן שלו שבר את הקהילה הרבה יותר מהשרפה. רכוש אפשר לבנות, חבר אי אפשר להחזיר".

יויו מתאר את בניהו כנווט־על. "הוא הכיר את השטח ברמה פנומנלית. הצבא היה נעזר בו. הוא ידע ערבית, היה מחובר לקבוצות טלגרם של הכפרים מסביב והיה מתריע על אירועים לפני שהם קרו. בזכותו נמנעו אין־ספור פרובוקציות".

"בשרפה", נזכר יויו בכאב, "בניהו לא רץ להציל את הבית הפרטי שלו, למרות שהאש התקרבה אליו. הוא לקח את הרחפן שלו וכיוון את כוחות הכיבוי מלמעלה. הוא היה איש של כלל, של מסירות נפש. הוא היה באמצע בניית בית בנקודה חלוצית. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד איך להמשיך בלעדיו".

תמר מוסיפה: "בניהו היה לוקח את הנוער לטיולים בכל שבת. הוא היה דמות להערצה בשבילם, איש שיח עמוק. עכשיו אנחנו בתוך האבל, הכוחות שחוקים. אנחנו יישוב קטן, ובתוך כל האינטנסיביות הזאת של השרפה, האסון הזה הגיע. אנחנו מותשים".

למרות הכול, כשאני שואלת על העתיד, האור בעיניים של ארבעתם לא כבה. נטע עומדת ללדת וחייבת לשמור על אופטימיות. "הקיץ הוא עונת השיא בבריכה, עם שלוש קבוצות ביום. היומן מלא. עכשיו אנחנו בשוק, יש שממה. אנחנו בקיץ ופתאום ריק. אני מקווה שנוכל לבנות שוב, אבל זה בגדר מותרות כרגע. זה גם משהו שייקח שוב זמן וכוח". אבל היא לא באמת מוכנה לוותר. "אני מקבלת הודעות מאנשים מכל הארץ. משפחות שחגגו אצלנו ימי נישואין, נשים של לוחמים שפינקנו במלחמה. כולם שואלים מתי חוזרים, זה נותן כוח. אנחנו נחזור לארח, נחזור לשמח. זו השליחות שלנו, אני בטוחה שחוות גלעד תצמח ושיהיה טוב".

יויו זקוק לעם ישראל ולהכרה הרשמית של המדינה בשרפה כפיגוע לאומני. "צמרת גלגלה הרבה כסף מדי חודש. אנחנו פתוחים קדימה בחובות של מיליונים על חשבון אשראי ומלאי שלקחנו מספקים. אנחנו צריכים תזרים מזומנים מיידי כדי להרים אותנו על הרגליים. לפני שנדבר על שיקום, צריכים לסגור את החובות מול ספקים", הוא אומר בדאגה. "אבל", הוא מוסיף בטון נחוש, "אם יהיה לנו גב כלכלי, אנחנו נקים עסק פי מאה יותר גדול ויותר יפה. אם זה היה אירוע כלכלי נטו, אולי הייתי עושה חישוב מסלול מחדש. אבל זה לא. זה חזון שאנחנו חייבים לממש. אנחנו נחזור".

"היינו פנינת חמד של השומרון", תמר מתאבלת על העסקים שאבדו בשרפה, "היו פה מוסדות שהגיעו אליהם מכל הארץ ובטח מהשומרון. הייתה צמרת והמשושה והבירה של נפתלי. כל חמישי ומוצ"ש היה מפוצץ אצל נפתלי, אנשים מכל הארץ הגיעו בשביל הבירה והווייב. אנחנו עם דמעות אבל מאמינים שיש פה משהו גדול יותר. משהו גדול עומד לצאת מהמשבר הזה ואנחנו צריכים את עם ישראל איתנו".

תמר מספרת על החוסן היישובי המדהים: "את יודעת מה קרה פה השבוע? הקימו שבע נקודות התיישבות חדשות. חלק מהן הוקמו על ידי משפחות שנשרף להן הבית! זה התדר של חוות גלעד. אנחנו בשיאו של אירוע מטלטל, אבל זה אירוע של פריצה. אנחנו לא נשברים".

"עשו לנו עוול כשמיהרו לפרסם שהמדינה מכירה בזה כאירוע טרור", מגלה יהודה, "יש פה עדיין חוסר ודאות עצום, המדינה לא הכירה בנו עדיין ולא היה ביטוח כי אנחנו בהתיישבות הצעירה. אנחנו זקוקים לתמיכה כדי להתרומם", הוא פונה לציבור הרחב ליטול חלק בקמפיין מימון ההמונים. אבל יהודה לא שוקל אפילו לוותר. "בזמנים שבשגרה צמרת הייתה נקודת היציאה לכל אירוע התיישבות. אנחנו עוד נחזור. בעזרת ה' בקרוב נבשר בשורות טובות, נתרחב ונצמח פי שניים".