ארגון המורים החדש מטלטל את המערכת – ונותן תקווה לשינוי

פחות או יותר מאז שאני זוכר את עצמי, החופש הגדול מביא איתו, חוץ מהים, הטיולים, החום, היתושים ואבטיח, גם את איומי השביתה במערכת החינוך. הימים הרגישים האלה, שבהם ההורים מבינים את מלוא המשמעות של ניהול שגרת עבודה רגילה במקביל למציאת פתרונות תעסוקה לילדים, נוצלו מאז ומתמיד לסחיטת המערכת. כמו תמיד האוצר מנסה להילחם, ואם יש שר אמיץ זה מגיע למאבקים ושביתות אמיתיות שגורמות נזק מיידי לכלכלה ונזק ארוך טווח לחינוך, אבל בסופו של דבר כולם יודעים שהאוצר ייאלץ להיכנע ולקבל את תכתיבי ארגוני המורים.

בשנה שעברה הצליחו באוצר לדחות את רוע הגזירה והמשא ומתן התנהל דווקא לאורך השנה, אבל השנה נפער עוד סדק בחומה האיתנה של הדואופול בראשות יפה בן דוד ורן ארז. ארגון קטן, אידאולוגי והתנדבותי, הממומן בכספי תרומות, גייס מאה מורים והכריז על עצמו כארגון מורים חדש – 'מורים מובילים שינוי'.

בסך הכול מאה מורים, אבל הסתדרות המורים הבינה את המשמעות האסטרטגית של המהלך ומיד התייצבה לקרב משפטי, בטענה שלא מדובר בארגון עובדים אמיתי אלא בפיקציה פוליטית, שלא לדבר על האישום החמור מכולם: הם מומנו על ידי פורום קהלת! ה' ירחם.

אז ה' אכן ריחם, והשופט התעלם מניסיון הדמוניזציה הן של פורום קהלת והן של 'מורים מובילים שינוי', והכריז בפסק דין זמני שמדובר בארגון מורים לגיטימי. לא ארגון יציג – לשם כך נדרשים שליש מן המורים, והדרך עוד ארוכה – אלא ארגון עובדים שעומד בתנאים הבסיסיים. ההסתדרות ערערה, ובית הדין הארצי קבע שעד להכרעה הסופית בספטמבר, דמי הטיפול של מורים שיעברו לארגון החדש לא יוזרמו לאיש אלא יישמרו בקופת ביניים. סדק. החומה עדיין שם, אבל יש בה סדק ראשון – ודווקא במקום הנכון.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

כי מאחורי הוויכוח על 45 שקלים בחודש מסתתר המנגנון שאחראי, יותר מכל גורם אחר, לבינוניות של החינוך הישראלי. וכדי להבין אותו, צריך קודם לסלק מהשולחן את התירוץ הנוח ביותר: כסף. הטענה שמערכת החינוך מורעבת אינה נכונה. תקציב משרד החינוך שני רק לתקציב משרד הביטחון, והוא שולש בין 2009 ל־2025 בעוד התקציב לתלמיד יותר מהוכפל. גם מיתוס "שכר הרעב של המורים" קורס: היחס בין שכר המורה הממוצע לשכר של אקדמאי אחר בישראל גבוה מממוצע ה־OECD. ובכל זאת ההישגים דורכים במקום. הבעיה של החינוך בישראל אינה גובה התקציב, אלא איך הוא מחולק. ומי שמחלק אותו באופן שמתגמל בינוניות הוא הדואופול.

שני ארגונים מחזיקים בלעדיות על ייצוגם של 200 אלף מורים, וכמו כל מונופול הם מתמחרים באופן שגוי את המוצר שבידיהם – ההון האנושי של המערכת. שכר המורה נקבע כמעט אך ורק לפי ותק והשכלה, בלי שום קשר לאיכותו. מורה מצוין ומורה גרוע מתקדמים באותו קצב בדיוק. למנהל, האדם היחיד שמכיר את עבודת המורה, אין כמעט השפעה על שכרו, וגם אין לו יכולת מעשית לפטר מורה כושל: ההליך נמשך בין שנה לשנתיים, מצריך את הסכמת הארגון, ובפועל, מתוך 200 אלף מפוטרים בשנה מספר חד־ספרתי של מורים. זו מערכת שבנויה לשמר את מי שכבר בפנים, לא למשוך אליה את הטובים.

הנקודה הכואבת ביותר היא בכניסה. שכר המורה המתחיל בישראל הוא 45% בלבד משכר מורה בשיא הוותק – הפער הגדול ב־OECD, למעט קוריאה. מורה צעיר שרוצה העלאה בשכר צריך לעשות רק דבר אחד: לחכות. אין טעם שיצטיין או ייזום – הוותק יעשה את שלו ממילא. וכך, בדיוק כשהמערכת זקוקה לדם חדש ואיכותי, היא משדרת למוכשרים שאין להם מה לחפש בה. לא פלא שהמצטיינים פונים למקצועות אחרים, ושמי שנכנס ומגלה שהוא מוכשר – נוטה לעזוב.

לא רק שהדואופול מתחזק את המבנה הזה, הוא גם נלחם בכל ניסיון לשנותו. להן שלוש דוגמאות, וכולן סביב אותו ציר – שכר הצעירים. הראשונה נזקפת דווקא לזכות הארגון החדש: בעימות על תוספת שכר, ההסתדרות רצתה שהתוספת תינתן באחוזים – כלומר פירורים למי שמשתכר ממילא מעט. 'מורים מובילים שינוי' התעקשו על תוספת רוחבית בשקלים, זהה לכולם, שמשמעותה קפיצה דרמטית בשכר למורה הצעיר. זה עבר. הישג אמיתי של חבורת מתנדבים שאינה אפילו ארגון יציג. שתי הדוגמאות האחרות הן הצד ההפוך: האוצר הסכים להעניק מענקים של עשרות אלפי שקלים למורים צעירים – ויפה בן דוד חסמה את המתווה. וחמור מכול, סעיף שמאפשר חוזים אישיים המתגמלים מצוינות כבר נחתם – ולא יושם ולו על מורה אחד, משום שההסתדרות פועלת לסכל אותו.

וכאן טמון ההבדל המהותי, והוא אינו ההטבות שהארגון החדש מציע אלא הכיוון שהוא דוחף אליו. ההסתדרות מגינה על מודל שמתגמל ותק ומדכא יוזמה. 'מורים מובילים שינוי' חותרים בכל חזית לכיוון ההפוך – למנגנונים שמתגמלים הצטיינות. התוספת השקלית, המענקים לצעירים, החוזים האישיים – כל אלה אינם דרישות מקומיות אלא ביטויים של אותה תפיסה אחת: שמורה טוב יותר צריך להשתכר יותר. עצם קיומו של גוף שמייצג את התפיסה הזאת, ושמורה יכול לבחור בו, כבר מנער את הארגונים הוותיקים. לא במקרה יצא ארגון המורים בימים אלה בקמפיין רדיו יקר שקורא למורים לשוב אליו.

ההצדקה שמעלה ההסתדרות לגבייה הכפויה של דמי הטיפול היא טענת הטרמפיסט: מי שנהנה מהסכם השכר צריך לשלם עליו גם אם בחר לא להתאגד. יש בה היגיון, אבל היא מחמיצה את העיקר. במצב הקיים הטרמפיסט אינו יכול לרדת מהרכב, וזו כבר חטיפה. הפסיקה החדשה משחררת את המנעול.

ברגע שההכרה ניתנה, הגבייה הוקפאה והאלטרנטיבה הפכה למעשית, חסם הכניסה ירד – ותוך ארבעה ימים, בלי קמפיין, הצטרפו ל'מורים מובילים שינוי' עוד כמאה מורים, והמספר נושק למאתיים. כשמסירים את הקנס, מורים מצביעים ברגליים.

מורים רבים מצטרפים למערכת החינוך לא רק כמקור פרנסה, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה. הבינוניות של המערכת, ומודל התמריצים שמונע כמעט כל ניסיון ליוזמה והצטיינות, מדכאים אותם ורבים מהם עוזבים. הבינוניות הזאת, יחד עם המאבקים הקבועים שמצטיירים כסחיטה, גם מדרדרים את תדמית המורה הישראלי, מה שעוד יותר מרחיק אנשים טובים מהמערכת.

אפשר לשנות זאת, בצד אחד מכיוון המערכת הפוליטית שצריכה לשתות מיץ אומץ ולעשות סדר אחת ולתמיד במבנה מערכת החינוך, אך הצד השני צריך להגיע מהשטח. ככל שיותר ויותר מורים יצטרפו לארגון החדש, ויעזרו לקדם את המורים המצטיינים, לשפר את רמת המערכת ולאפשר לעצמם להגשים את תחושת השליחות שבגללה הצטרפו מלכתחילה, כך נראה את רמת החינוך בישראל עולה, הכבוד של המורה יזנק והכלכלה תשגשג.

ההכרה ב'מורים מובילים שינוי' כארגון מורים היא הבשורה הטובה ביותר שקיבלה מערכת החינוך הישראלית מזה זמן רב, אך זוהי רק ההתחלה. השינוי האמיתי יגיע כשיותר ויותר מורים יצטרפו, כוח הבינוניות המדכא של ההסתדרות ייחלש, ובאוצר ימצאו פרטנר אמיתי לקידום המורים והחינוך בישראל.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]