ב־27 באפריל 1805 הסתער ויליאם איטון, מדינאי ומצביא אמריקני, על העיר דארנה במזרח לוב של ימינו. הוא עמד בראש כוח שמנה עשרה אמריקנים וכמה אלפי ערבים יחפנים משבטי הסביבה. מטרת המבצע הייתה לסלול את דרכו של חמיד קרמאנלי לכס הסולטן בעיר טריפולי, שעליו ישב אחיו של חמיד, יוסוף. איטון וחמיד הצליחו לכבוש את דארנה. כשאיטון הניף את דגל הכוכבים והפסים בראש המגדל המשקיף על הנמל בעיר, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הונף הדגל הזה על אדמה שמחוץ ליבשת אמריקה בעקבות ניצחון צבאי.
הסיפור הזה נראה מוזר: מה היה לארצות הברית, שעוד לא חגגה 30 שנה, לחפש במערכה במזרח התיכון? יש לכך תשובה טובה: הממלכות הערביות בחוף הדרומי של הים התיכון, שנקראו אז הארצות הברבריות, התקיימו בעיקר משוד ים ודמי חסות. הסולטנים היו שולחים את אוניותיהם ללכוד ולשדוד אוניות סוחר בריטיות, צרפתיות וספרדיות, ומבקשים סכומי עתק תמורת שחרור הימאים והסחורות. כשנולדה ארצות הברית ב־1776, ממלכות העולם הישן כבר הסדירו את דמי הפרוטקשן מול העריצים המוסלמים וקנו לאוניותיהן את הזכות לשוט בשקט בים התיכון. ארצות הברית הצעירה, שביקשה לסחור עם אירופה דרך נמלי הים התיכון, פגשה לראשונה את הפיראטיות המוסלמית כשכמה מאוניותיה נלקחו שלל, ומלחיהן שועבדו באכזריות.
הנשיא בתקופה הרלוונטית, תומס ג'פרסון, הצליח להגיע להסדר דמי חסות סביר עם שליטיהן של מרוקו, אלג'יר ותוניסיה. אבל יוסוף קרמאנלי, שליט טריפולי, היה חמדן יותר מכולם, ותג המחיר ההולך ועולה שלו הוליך את ג'פרסון למסקנה שאין מנוס ממלחמה.
הצי הצעיר של ארצות הברית ניסה לפתור את הבעיה באמצעות לוחמה ימית ונכשל. או אז הבריק איטון, שהכיר את האזור היטב, והציע לאתר את חמיד, אחיו של יוסוף, ממקום גלותו במצרים. ארצות הברית חתמה עם חמיד אמנה ולפיה יוענק לו סיוע צבאי שיאפשר לו לכבוש את טריפולי, ובתמורה הוא ישחרר ללא תנאים את כל השבויים האמריקנים שאחיו חטף, ויבטיח את ביטחון השיט בים התיכון. התוכנית הצבאית הייתה לצאת מאלכסנדריה, לחצות את הגבול לממלכת טריפולי, לכבוש את דארנה ולאחריה להעפיל לטריפולי עצמה.
אולי יעניין אתכם
כאמור, המערכה על דארנה הייתה מוצלחת. למעשה, היא הייתה מוצלחת מדי. יוסוף הסולטן הזחוח איבד את זחיחותו, והבין שאין לו סיכוי מול כוח צבאי קרקעי המגובה על ידי ארצות הברית. הוא מיהר להיכנע, לשחרר את השבויים ולהבטיח לאמריקנים פחות או יותר את מה שאחיו הציע.
ברגע שהחדשות הללו הגיעו לפיקוד הימי של צבא ארצות הברית בים התיכון, ניתנה מיד ההוראה לאיטון לסגת מעמדותיו בדארנה ולמסור אותן לא לבן בריתו חמיד, אלא לאויב יוסוף. חמיד עוד הצליח לקבל מהאמריקנים פיצוי בדמות קצבת מחיה נדיבה, אבל אלפי החיילים שהלכו אחריו ואחרי איטון נשחטו במהרה על ידי נאמני יוסוף.
להפלגה המרתקת הזאת בזמן יש מסר מצמית לזמננו: הנאמנות האמריקנית היא טובה ומועילה, אבל היא תתקיים רק עד לנקודה שבה לאמריקנים יש אלטרנטיבה טובה יותר. הידידות עם ארצות הברית לעולם תהיה עטופה במלל נעים על שותפות ערכים. גם האמנה בין איטון לחמיד נפתחה בהצהרה על כך שהנצרות והאסלאם חולקות ערכים משותפים, על אחדות האל ועל הימנעות משפיכות דמים שלא לצורך. אבל מה שהחל בדארנה הוא סימן זיהוי של המדינאות האמריקנית עד ימינו: מקיאווליזם קר ובלתי מתחשב. ממדבריות טריפולי, דרך מנצ'וריה, הפיליפינים, קוריאה, אפגניסטן, ברלין, ניקרגואה ועוד, קשה לאתר בן ברית לארצות הברית שלא הרגיש נבגד בזמן מן הזמנים.
זו המציאות, ומותר לחוש מרירות אל מול הציניות המתחסדת הזאת. אבל אחרי שמחינו דמעה, כדאי להבין שהאמריקנים בעצם לא מצפים מאיתנו לשום דבר אחר. להפך, הם יודעים להעריך את מי שמזהה את מטרותיו, מכריז עליהן ומתעקש עליהן. אינטרסים מדיניים קלים לזיהוי וניתן לבסס עליהם הסכמים מדיניים. סנטימנטים רומנטיים הם בלתי צפויים ובלתי יציבים.
כשמביטים ממרחק הזמן על תולדות קרב דארנה, אפשר להבין היטב מה בעצם קרה בינינו לבין טראמפ באיראן, לבנון ועזה: אמריקנים רבים אוהבים אותנו, וגם טראמפ ורבים מאנשי צוותו מטפחים רגשות אהדה לישראל ולציונות. אבל לעולם יש לצפות שהאינטרס האמריקני יגבר.
המשימה שלנו, בכל אירוע מדיני, היא לזהות מה האינטרס האמיתי, הקר והציני של ארצות הברית (ובעצם גם של מדינות חזקות אחרות בזירה), ולעולם להניח שהבריתות יתקיימו אך ורק כל עוד הן משרתות את אותו האינטרס.
