עבודה שכזאת
דמיינו לעצמכם שבעבודה שאתם עובדים בה, העניינים היו מתנהלים כך: בדרך לעבודה היו המון שלטים שקוראים לכם להתפטר, יש מהם שהפרצוף שלכם מתנוסס עליהם כקריקטורה, לפעמים אתם נראים בה ממש כמו איזה צורר מפורסם עם שפם. יש אנשים שיזהו אתכם בדרך לעבודה וילחצו יד, יש לא מעט שיקללו אתכם, ככה בפנים. השלטים יאשימו אתכם בכל דבר רע שקורה בארץ, וזה ממש לא משנה אם אתם אחראים לזה או לא, איש ממילא לא ישמע מה יש לכם לומר. אפילו בבית מדי פעם יחלחל איזה ספק לאישה ולילדים, לא הכול אפשר לספר להם ולא הכול הם יודעים. מה שלא מפריע לאיש לגרום גם לבני המשפחה שלכם סבל, בדרך לבית הספר או לחוג.
דמיינו לעצמכם שגם בעבודה עצמה זה ממש לא נגמר. מדובר בצוות עובדים גדול, לפחות חצי מהם יכול להשתלח בכם ובכל מה שאתם מייצגים. אבל הכביסה המלוכלכת הזאת לא מתכבסת באיזו ישיבת צוות צנועה, היא משודרת בכל הארץ. יש אפילו ערוץ טלוויזיה ייחודי שאמון על פרסום הרפש, הכפשה אחרי הכפשה, ואת המיטב יעלו מדי ערב בכל הערוצים. לעבודה שלכם אין שעות מוגדרות, אבל אתם חוזרים בכל יום הביתה בשעות לא שעות, לפעמים העניינים נגררים עד אור הבוקר ואתם לא שבים הביתה בכלל. זמן להיות עם הילדים אין לכם, גם מהזוגיות נגבה מחיר, וכשאתם חושבים בלב שזה חשוב ובאתם לעבוד יטיחו בכם מכל עבר שאתם שם בשביל כבוד. כבוד וכסף. לכו תסבירו שכבוד זה לא וכסף אתם יכולים להשיג יותר בעבודה אחרת. יאמרו עליכם שאתם שולחים יד בלי שרואים בקופה הקטנה או הגדולה של מקום העבודה.
דמיינו לעצמכם שכל מי שעובד במקום העבודה שלכם מוחרג באופן רשמי מהלכות שמירת הלשון של החפץ חיים, כל החוקים היפים האלה והזהירות בכבודם של אנשים לא רלוונטיים אליכם. אפילו מי שמתאמץ ממש להקפיד, פטור כשזה מגיע אליכם.
אולי יעניין אתכם
אין יום מנוחה בעבודה שלכם, כי היא עבודה חיונית. ואף שאתם שומרי שבת שוב ושוב תופרע סעודת השבת או התפילה בהודעה בהולה, קבלת החלטה שאינה סובלת דיחוי, ולפעמים בנסיעה דחופה. בשבתות שעוברות עליכם בשקט יחסי אתם יכולים לשמוע את השכנים מגלגלים את השם שלכם בשולחן השבת שלהם, טוחנים עד דק את שמכם הטוב. הילדים שלכם שומעים בבית הספר, לפעמים אפילו בגן, כמה אתם מושחתים ורשעים, אסון לישראל ושאר עניינים. בהתחלה לא רצו לחזור יותר לכיתה שבה מדברים ככה, אחר כך התרגלו לשמוע ולבלוע. וכן, יש בעבודה הזאת פרסום, בעיקר פרסום שלילי. מקללים אתכם כמו את שופטי הכדורגל, אבל זה לא עובר אחרי תשעים דקות.
כמה מכם שורדים בעבודה הזאת יותר משנה? אני לא הייתי שורד יותר מכמה שבועות. ונניח שיש בעבודה תחושת שליחות והזדמנות לעשות דברים גדולים – כמה מכם מוכנים לספוג את כל הרפש הזה בשביל לממש את השליחות? כשלעצמי התשובה ברורה – אין סיכוי שאני עומד בזה. אני מניח שאני לא היחיד, מה שלא מפריע לרבים מאיתנו לחרף ולגדף פוליטיקאים שעומדים בזה, לזלזל ולהקניט, לדקור אותם בחיצי לשון משוננים.
לי אין אומץ ללכת לשם ולממש את הערכים שאני מאמין בהם, אין לי את הכישורים ואת תודעת השליחות, וכן, גם את המסירות והנכונות להקריב ולשלם מחיר. ולכן אין לי זכות לשבת על היציע וללעוג לשחקנים במגרש הפוליטי שהורידו את האימונית, ויתרו על העצות מהיציע ונכנסו להשפיע.
חשבתי שהרב אוהב אותי
למען האמת, העבודה הזאת, החשובה והמבוזה שלא בצדק, דווקא הוצעה לי בעבר. היה זה לפני כמה שנים באחד מגלגוליה של מפלגת הבית היהודי. קיבלתי טלפון מהרב צפניה דרורי שליט"א. הוא היה חלק מצוות שהיה אמון על קביעת הרשימה לבחירות, וספק הציע ספק הודיע לי שבכוונתו לשבץ אותי במקום השלישי ברשימה לכנסת. אני זוכר שאמרתי לו: "חשבתי שהרב אוהב אותי". הוא אמר: "לכן אני מציע". אבל אני סירבתי. אמרתי: "מי שאוהב מישהו, לא זורק אותו לזירה הפוליטית". הוא ביקש שאתייעץ ואחשוב, אבל אני לא רציתי להניח לפיתוי להיכנס בדלת.
אחר כך הוצע המקום השלישי לאורי אורבך, אני מניח שהרב דרורי עמד מאחורי הפנייה הזאת. כך עם ישראל הרוויח פעמיים – גם ניצל מחסר התאמה כמוני, וגם זכה באחד מהפוליטיקאים ישרי הדרך והמוסריים ביותר שהיו בכנסת ישראל. ומי הפסיד? התקשורת הישראלית, שאיבדה את אחד הדוברים הכי חדים, נעימים ועמוקים. האיש שהצליח לגעת בליבם של אברי גלעד ועירית לינור שבאו לתוכנית 'המילה האחרונה' עם אורי כיריבים פוליטיים, ובאורח פלא עברו צד. אני לא מכיר איש שיחה ואיש ויכוח כאורי אורבך, בלי הרמת קול, בהרבה כבוד ובחוכמה עמוקה, שמצליח לעשות מה שלא יעשו אלפי צעקות באולפנים ובמליאה. אבדה.
במופלא ממני
לאמונה אלון יש ספר נפלא, שמתכתב עם סיפור חייהם של רבי יוחנן וריש לקיש, הוא נקרא 'במופלא ממני'. אחד הדברים היפים בסיפור הזה הוא שברגעי ההכרעה של בחירה משנת חיים הסופרת מספרת בפרק אחד מה היה קורה אילו הדמות הראשית הייתה בוחרת בחירה אחת, ובפרק השני היא מספרת מה היה קורה אילו הייתה בוחרת בבחירה האחרת. זה מעורר המון מחשבות על הבחירות שלנו. מדי פעם אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אילו הייתי אומר לרב צפניה כן, אבל המחשבה הזאת לא באמת משעשעת, זה היה נגמר לא טוב. אני מבין שהוצע לי המקום ברשימה בגלל יכולת דיבור, אבל בעיניי זה לא מספיק, ובין יכולת דיבור והתנסחות להנהגה המרחק רב, עיין ערך המנהיג שהפך אותנו לעם, שהיה כבד פה ולשון.
הנני
אם באמת רוצים להרים את קרנם של הפוליטיקאים צריך לזכור שהרב חיים דרוקמן שירת את עם ישראל כחבר כנסת. עליו איש אינו יכול לטפול מחשבות של אינטרס או השחתה, גם מתנגדיו האידאולוגיים יודו שמדובר באדם ללא רבב. מי שהצליח להיות תלמיד חכם, מנהיג ציבור, ראש ישיבה, מחנך ואיש משפחה, ידע לשמור על כל אלה גם בעת מילוי תפקידו הציבורי.
לאחרונה יצא ספר עב כרס ועב משמעות בשם 'חיים שניתנו במתנה' – סיפורי חיים מעדויות מגוונות שהעלה על הכתב עומר פדור. בנוהג שבעולם לא ראוי להמליץ על ספר לפני שמסיימים לקרוא אותו, אבל על הספר הזה אני ממליץ בכל פה עוד לפני שהתחלתי. לקרוא ולהידבק.
לתגובות:
איור: שאול גרד