קודם מענישים את ההצלחה, ואז נכנסים לפאניקה כשהיא עוזבת

בקיץ 2022, בעיצומו של קמפיין בחירות, מושלת ניו יורק קאת'י הוקול הרגישה בטוחה מספיק כדי להראות את הדרך החוצה לכל מי שלא התיישב עם החזון הפרוגרסיבי של מדינתה. "פשוט קפצו על אוטובוס וסעו לפלורידה, לשם אתם שייכים", הציעה בזלזול פומבי ליריביה הפוליטיים, "אתם לא מייצגים את הערכים שלנו". באותם ימים, ההנהגה הדמוקרטית חייתה באשליה שזרם המיסים ממשכורות הענק של מגזר הפיננסים הוא משאב טבע בלתי נדלה ומובן מאליו. הנחת העבודה הייתה שאפשר להמשיך למסות את המגזר העסקי כדי לממן מנגנוני קצבאות ממשלתיים תופחים, שיוצרים תמריץ שלילי לעבודה וליזמות.

אלא שהיזמים, המנכ"לים ואנשי העסקים לקחו את המלצת המושלת ברצינות. יחד עם קרנות גידור ענקיות וחברות טכנולוגיה, ההון ארז את המזוודות וזרם דרומה – למדינות שאין בהן מס הכנסה אישי, כמו פלורידה וטקסס.

בתוך הטלטלה התקציבית הזאת שמור מקום של כבוד למי שלוחץ במרץ על דוושת הגז בדרך לתהום: ראש עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני. בעבר הוא היה מחוקק רדיקלי באולבני וחבר בארגון "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" (DSA) – זה שהכריז בוועידתו כי "המטרה הסופית היא השתלטות על אמצעי הייצור". מאז כניסתו ללשכת ראש העיר בינואר האחרון, האג'נדה הקיצונית הפכה למדיניות רשמית. בתוך חצי שנה בתפקיד הוא הספיק להכריז על "משבר תקציבי היסטורי", לדרוש מהמושלת אישור להיטל עירוני של 2% על הכנסות המיליונרים לצד העלאה חדה של מס החברות, לאיים בהעלאת ארנונה רוחבית של 9.5%, להשיק מס חדש על דירות יוקרה, להקפיא את שכר הדירה ואף להציע למושלת לחתוך את תקרת הפטור ממס העיזבון מ־7.35 מיליון דולר ל־750 אלף בלבד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

הנתונים מראים שהניסוי החברתי שלו עובד, אך בכיוון ההפוך לחלוטין: על פי נתוני רשות המיסים האמריקאית (IRS), מדינת ניו יורק איבדה בעשור האחרון 111 מיליארד דולר של הכנסה מתואמת נטו (AGI) לטובת מדינות אחרות, בעוד פלורידה לבדה קלטה 196 מיליארד. כשנשאל ראש העיר על בריחת בעלי ההון, הוא הסביר שמדובר ב"אקסודוס מדומיין".

אנשי הפיננסים לא התווכחו על הגדרות. הם המשיכו לדמיין את עתידם באקלים הנעים של פלורידה, וגם הגשימו זאת. קן גריפין, מייסד קרן הגידור סיטאדל, קיבל תזכורת אישית כשממדאני בחר לצלם את סרטון ההשקה של המס החדש דווקא מול הפנטהאוז שלו בסנטרל פארק סאות'. התגובה לא איחרה לבוא: סיטאדל הודיעה על הכפלת המטה שלה במיאמי בהשקעה של מאות מיליוני דולרים, והבהירה שהמשך פרויקט פיתוח בהיקף שישה מיליארד דולר שתכננה במנהטן הפך ל"נושא לדיון". האסטרטג ג'ים ביאנקו סיכם זאת היטב כשכתב שניו יורק בחרה "להתאבד באמצעות ראש העיר".

כשהבור התקציבי החל להעמיק, הטון היהיר של המושלת הוקול התחלף בפאניקה. במרץ האחרון היא מצאה את עצמה מתחננת מול המצלמות בפני "מיליונרים פטריוטים" שיחתמו על צ'קים, ואף הציעה שייסעו לפאלם ביץ' כדי לשכנע את חבריהם הגולים לשוב הביתה – תוך שהיא מודה שבלעדיהם אין שום דרך לתחזק את רשת הביטחון הסוציאלית. האירוניה הושלמה כשהיא אישרה חילוץ של שמונה מיליארד דולר מקופת המדינה – חילוץ שבזכותו הציג ראש העיר תקציב "מאוזן" והכריז שהסוציאליסטים באו לתקן את "הניהול הקפיטליסטי הכושל". המו"ל סטיב פורבס היטיב לתאר את הדינמיקה האבסורדית: קודם מגרשים את העושר, ואז מתחננים בפניו שיחזור.

התופעה הזאת אינה נעצרת בחוף המזרחי. בקליפורניה התסריט משתכפל בקנה מידה גדול עוד יותר. אילון מאסק החליט שנמאס לו מהרגולציה החונקת וממיסי העתק, והעביר את מטות הפעילות של טסלה ו־SpaceX לטקסס – אשר מציעה מס הכנסה אפסי ומערכת רגולטורית מעודדת צמיחה. מאסק לא לבד. ענקיות טכנולוגיה ותיקות כמו אורקל ו־HP נטשו גם הן את קליפורניה לטובת מדינות שאין בהן מס הכנסה כמו טקסס וטנסי. הפוליטיקה בסקרמנטו ניסתה לסחוט עוד ועוד ביצי זהב מהתרנגולת של עמק הסיליקון באמצעות שיעור המס השולי הגבוה בארצות הברית (הנושק ל־14.4%), וגילתה להפתעתה שגם תרנגולות יודעות לעוף כשדוחקים אותן לפינה.

מה שאנחנו רואים כעת בארצות הברית הוא הדגמה חיה של אחד המנגנונים היפים בכלכלה פוליטית: מודל טיבו (Tiebout Model). הכלכלן צ'ארלס טיבו טען כבר בשנות ה־50 שאזרחים "מצביעים ברגליים". במערכת פדרלית תחרותית, מדינות מתפקדות כמעבדות ניסוי (Policy Sandboxes). כאשר מדינה מכורה למיסוי ולרגולציה עוינת, השוק מעניש אותה בהגירה שלילית, ומתגמל את המדינות המתחרות שמציעות תמהיל אופטימלי של מיסים, חופש כלכלי ואיכות חיים. המנגנון האבולוציוני הזה מאפשר לרשויות לנסות מודלים חדשניים בחינוך, בתחבורה ובמיסוי. השיטות הכושלות נכחדות מחוסר תקציב, והמוצלחות משוכפלות.

בישראל, לעומת זאת, אנחנו משלמים מחיר כבד על כך שאין לנו פלורידה או טקסס לברוח אליהן. אנחנו חיים באחת המדינות הריכוזיות ביותר בעולם המערבי, שבה כל טעות של השלטון המרכזי וכל רגולציה הרסנית של פקיד בירושלים נכפות על כולם בלי שום יכולת להתחמק.

החלום ליצור מנגנון דומה של פדרליזם ותחרות אזורית בישראל היה אמור להתממש, לפחות חלקית, באמצעות מודל האשכולות האזוריים. הרעיון המקורי היה נכון: ליצור שכבת שלטון ביניים שתנהל מדיניות עצמאית ומותאמת אישית. אלא שהחלום הזה התרסק על חומת הכלכלה הפוליטית הישראלית. הפוליטיקה המוניציפלית מחזיקה בכוח עצום ברמה הארצית, במיוחד ביכולת של ראשי הערים להניע מצביעים בפריימריז של המפלגות הגדולות. שרים וחברי כנסת הבינו מהר מאוד שהפקעת סמכויות קריטיות – כמו רישוי, תכנון בנייה, חינוך או מיסוי מקומי – מידי ראשי הערים לטובת מנהלת אזורית מקצועית, משמעותה התאבדות פוליטית ודאית.

התוצאה היא סירוס מוחלט של רעיון המרחב התחרותי: האשכולות האזוריים הפכו לגופים וולונטריים חסרי שיניים, נטולי סמכות כופה וללא תקציבים עצמאיים. העיריות מואילות בטובן להעביר לאשכולות סמכויות רק כשמדובר ביתרון לגודל תפעולי אפרורי וטכני כמו מכרז משותף לפינוי אשפה או תיאום רמזורים. במקום להפריח חדשנות, נשארנו לכודים בשיטה ריכוזית שמבטיחה חלוקה שווה של בינוניות לכולם.

אך הריכוזיות הישראלית לא רק חונקת אותנו כלכלית, היא גם קורעת אותנו חברתית. במדינה שבה הכול מנוהל מלמעלה, כל החלטה ציבורית הופכת למלחמת תרבות הישרדותית של הכול או כלום. כשתקצוב החינוך, שעות פתיחת העסקים או תחבורה ציבורית בשבת מוכרעים בוועדות הכנסת בשביל המדינה כולה, כל שבט מרגיש בצדק שהשבט השני מנסה לכפות עליו את אורח חייו.

מדיניות ציבורית מבוזרת היא לא רק מנוע קריטי לצמיחה, אלא גם כדור הרגעה חיוני לחברה הישראלית. ביזור סמכויות אמיתי ינטרל חלק ניכר מהמתיחות הפנימית שמפרקת אותנו. במקום לתפור בכוח חליפה במידה אחידה לחברה מגוונת ומשוסעת, מודל אזורי תחרותי יאפשר למטרופולין תל אביב, לאשכול הגליל או לאזור יהודה וירושלים להגדיר בעצמם את התמהיל הערכי והכלכלי שמתאים לתושביהם.

הגיע הזמן לדרוש מנבחרי הציבור שלנו להשתחרר מלפיתת החנק של הפוליטיקה המוניציפלית הצרה לטובת מהלך היסטורי: מתן עצמאות חקיקתית, רגולטורית ותקציבית של ממש לדרג השלטון האזורי. תנו לאזורים השונים להתחרות עלינו. תנו להם את החופש לנסות מודלים שונים של מיסוי, תמריצים ליזמים ומערכות חינוך גמישות, ותנו לנו, האזרחים, את הזכות הדמוקרטית העליונה להצביע ברגליים. רק חופש אמיתי לנסות ולטעות יאפשר לאבולוציה המדינית לזקק את המצוינות שחבויה כאן, ולהוכיח שכשהצלחה לא נענשת היא נשארת בבית ועוזרת לכולנו לצמוח.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]