דמיינו בית משפט שעיקרון זכות העמידה בו נשחק כל כך עד שהשופטים עצמם יכולים ליזום הליך נגד הממשלה, באמצעות תובע הכפוף לבית המשפט, כל אימת שהשופטים מזהים ש"האינטרס הציבורי" נפגע. דמיינו שיטת משטר שבה השופטים מצווים מדיניות ישירות על פקידים, ושבה כל פקיד נושא באחריות אישית על חובתו לציית לבית המשפט: אם לא יציית, ייענש, יודח, ואף יחויב לפצות מכיסו. דמיינתם את משטר החלומות שהשמאל הישראלי חותר אליו? ובכן, עכשיו תפסיקו לדמיין. ברוכים הבאים לפקיסטן, שיטת המשטר שתיארתי היא הנוהגת שם.
הנה דוגמה: ב־2012 הורה בית המשפט העליון של פקיסטן לראש הממשלה, יוסוף רזא גילאני, לדרוש שמשטרת שווייץ תחקור חשדות לשחיתות נגד נשיא פקיסטן. ראש הממשלה סירב. הוא סבר שלנשיא המדינה יש חסינות, ואף הסתמך על חוות דעת של הייעוץ המשפטי שלו לשם כך. השופטים בתגובה אומנם לא ביטלו את החוק המעניק חסינות לנשיא, אבל הרשיעו את גילאני בביזיון בית המשפט, והכריזו שכהונתו הסתיימה ושהוא מנוע מלהתמודד שוב לתפקיד. וכל זה, נזכיר, בלי תביעה, בלי כתב אישום, בלי פרשת הגנה. חלומו של השמאל הישראלי: השופטים נקיי הכפיים ניהלו את כל האירוע.
אבל משחק הצ'יקן הזה הסתיים מהר מאוד. השב"כ של פקיסטן, ISI, הוציא בתגובה להחלטת השופטים הודעת דוברות קצרה וקולעת: "הצבא מחויב לחוקה ולביטחון הלאומי". המשפט הטריוויאלי הזה כלל בתוכו מסר לשופטים: אין לכם חרב, גם לא ארנק. אתם יכולים לפסוק, אבל לא לצפות שהחלטותיכם יקוימו. בסוף גילאני אכן הודח, אבל רק כי הצבא התרצה.
ובחזרה לישראל. ביום שלישי בבוקר זעזעו השופטים את המדינה במה שנראה בעיניי כמו ההחלטה השיפוטית המסוכנת ביותר שקיבל אי פעם שופט ישראלי: "פעולת עובדי ציבור בניגוד להחלטות שיפוטיות עלולה להוביל לכך שהסדר החסינות האישית מפני תביעות נזיקין לא יחול". אלה מילים קשות לפענוח, אבל מסתתר מאחוריהן מסר מאיים לרבבות עובדי מדינה: מי שיציית לממשלה הנבחרת ולא לשופטים, עלול לשלם מחיר אישי כבד. בגלל שאנחנו עדיין לא פקיסטן לגמרי, השופטים נאלצו להצפין במסר הזה גם איתות לארגוני שמאל: אתם תגישו תביעות אזרחיות נגד פקידים שלא מוצאים חן בעיניכם, והשופטים בערכאות הנמוכות כבר יעשו את השאר.
אולי יעניין אתכם
אחרי ההצרחה הנבזית הזאת, צפיתי בעיניים כלות בהצהרות הריקות של השרים לוין, בן גביר וסמוטריץ', שגינו את ההחלטה בשפה הקשה ביותר שהצליחו לגלף, אך לא כללו בהצהרתם שום דבר מעשי. ואז הגיע דוד זיני. בשלישי בלילה פרסם ערוץ i24NEWS קטעים מתוך נאום שנתן, ובו הוא הצהיר על נאמנותו לממשלה הנבחרת, בהתאם להוראותיו הברורות של חוק שב"כ. זיני גינה במפורש את התערבותם של יועמ"שים בהתנהלות השב"כ, וגינה במרומז את השופטים שבשמם נעשית ההתערבות הזאת. שני הצדדים באירועים הללו נקטו שפה עקיפה ומרומזת: בית המשפט התיימר להבהיר שהכוח על התפקוד השלטוני מצוי בידיו, ואילו זיני בקור רוח ובשפה מדודה הבהיר שהכוח המזוין מופקד אצלו, ושהוא יציית לממשלה.
בהרצאותיי על אי ציות לבית המשפט אני מרבה להתייחס לעימות שהתחולל בין נשיא ארצות הברית לינקולן ובין נשיא בית המשפט העליון שם, רוג'ר טייני, בעיצומה של מלחמת האזרחים, סביב שחרורו של טרוריסט תומך עבדות מהכלא. השופט שלח כוח מרשלים מזוין להוציא את העציר בכוח מהכלא, ולינקולן הורה לצבא לנעול את שערי הכלא מפני פלישת הרשות השופטת. טייני מיצמץ ראשון, ובכך לא רק איפשר להשאיר את הטרוריסט במעצר, אלא גם קיבע את הרכנת הראש של הרשות השופטת בארצות הברית בפני גבולות כוחה – הכידונים של הרשות המבצעת.
ההשתוללות של שופטי ישראל בשנים האחרונות מחייבת היערכות דומה, ונאומו המרומז של זיני מלמד שהוא מבין את גודל השעה. מצער שהגענו עד הלום, אבל לכאן גררו אותנו השופטים. עוד יותר מצער שהעימות הבלתי נמנע הזה מתרחש כל כך סמוך לבחירות, והעובדה הזאת מחויבת הצצה נוספת לפקיסטן.
שיבושי בחירות ב־2023 הובילו את בית הדין הגבוה לצדק הפקיסטני להורות על בחירות חוזרות במחוז פנג'אב, אבל הצבא הודיע בקריצת עין ש"בשל איומי טרור ומצב הביטחון הלאומי, הצבא לא יוכל להקצות חיילים לאבטחת הקלפיות", והבחירות החוזרות סוכלו. בהמשך חשו השופטים מאוימים על ידי הצבא, זרקו לכלא את אחד המועמדים וחיבלו במועמדותו. אותו מועמד בכל זאת הצליח בבחירות החוזרות, אך אימת הצבא סיכלה את יכולתו להרכיב קואליציה, והמועמד המועדף על הצבא, שחבאז שריף, הוא היום ראש ממשלת פקיסטן – למרות שהפסיד בבחירות, באמצעות תרגיל דומה לזה שעשה בנט ב־2021.
המרקחת הפקיסטנית הזאת עמוסה בפרטים, אבל היא מאירה את הנתיב הרע שבו השופטים והפקידים מצעידים את ישראל: תפיסת השלטון על ידי השופטים יכולה להירפא רק באמצעות כוח מזוין. והמציאות הזאת הופכת את מי שמחזיק בכוח המזוין לבעל אינטרס עצמאי ויכולת לאכוף את רצונותיו. זיני אומנם הצהיר אמונים לממשלה, אך המפכ"ל דני לוי הצהיר אמונים ליועמ"שית המודחת. הנתיב הנוכחי מוביל אפוא לאנרכיה ומלחמת אזרחים, וההיסטוריה המדממת במדינות אחרות מלמדת שמערכות בחירות מוטלות בספק הן בדרך כלל הקאזוס בלי.
הטור הזה הוא אפוא צפירת אזעקה לשני גורמים. ראשית, ממשלה יקרה, הגיע הזמן לזנוח את הסובלימציה ולדבר ברורות, להבהיר שכל עוד אתם מכהנים לא תהססו להשתמש בכוח המזוין נגד עבריינים. שנית, קוראים יקרים, צאו להצביע. ככל שיהיו יותר פתקים בקלפיות, ויותר קלפיות מלאות בפתקים, כך מלאכת הזיוף או הערעור על תוצאות הבחירות תהיה קשה יותר לביצוע. אחרת – נהפוך לפקיסטן.
