ב'טור נאה' לפרשת בלק הציע ד"ר צבי אלחייני קריאה של "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כסוד עוצמתה של המדינה היהודית, בדידות שאינה קללה אלא מקור של כבוד, צניעות וזהות פנימית. הקריאה הזאת, ברוחם של חוגי הר המור, מבקשת לומר שעם ישראל אינו יכול לממש את עצמו דרך ההכרה שהוא מקבל ממדינות העולם. כלשונו של אלחייני: "הבדידות אינה חולשה אלא חוסן עצמי הנובע מסדר פנימי", כלומר מקור העוצמה הוא פנימי לחלוטין ואינו נזקק כלל ליחס שמקבל העם מן העולם. הבדידות אינה מחיר, אלא מדרגה.
לפני כמה שבועות חידד ידידי ד"ר אלעד קפלן את אותה תפיסה מכיוון אחר, כשהביא ציטוטים מתורת הרב כהנא שלפיהם הבידוד המדיני אינו אתגר אלא מטרה. ובמקור: "לא ייתכן שה' יביא את הגאולה הסופית כל עוד יש לנו אפילו בעל ברית אחד". כשמניחים את שני הקולות זה לצד זה, מתגלה היגיון משותף ומטריד.
בניית בריתות אסטרטגיות כרוכה בהכרח במשא ומתן עם המציאות, מציאות שעשויה לקבוע, למשל, ששאיפות מסוימות של הציונות הדתית פשוט אינן ריאליות מבחינה אסטרטגית. כאן נכנס המנגנון. גם הכהניזם וגם הר המור מבקשים לשכנע שכל חיכוך כזה הוא תקלה זמנית בלבד. הפרובוקציה מול בעלי הברית הופכת לתעודת כבוד, וכאשר התוצאה היא עוד נזק מדיני, קופצים לומר: אמרנו לכם, העולם נגדנו.
זהו כשל לוגי לפני שהוא כשל מדיני. אם הבידוד הוא ברכה, שום כישלון אינו יכול עוד להפריך את הגישה, הוא רק מאשש אותה. כך הציונות הדתית מומרת מתנועה הלוקחת אחריות על תוצאות לתנועה הנמדדת בנאמנות לעמדה. וכשהמדד הוא טוהר ולא הישג, אין עוד שום מנגנון תיקון. זה ההבדל בין אמונה לבין אידאולוגיה פוליטית אחראית.
אולי יעניין אתכם
ויש לכך תוצאת לוואי מטרידה יותר. אדישות עקרונית כלפי דעת העולם, ובכלל זה כלפי חלקים נרחבים בעם היהודי עצמו, אינה נעצרת בגבול מדיניות החוץ. כאשר ההכרה החיצונית נדחית מראש כלא־רלוונטית, וההכרה הפנימית של יהודים שאינם שותפים לתפיסה נתפסת כחולשה, נשמט גם הריסון המוסרי כלפי אוכלוסיות המיעוט בתוך מדינת ישראל. אצל הכהניזם בפרט אין כאן תאונה: התורה הזאת ממילא אינה בנויה על ערכים דמוקרטיים או על שוויון אזרחי, וההסתגרות מן העולם רק מסירה את אחד המעצורים הבודדים שעוד עשויים היו לרסנה. "לבדד ישכון" אינו עוד רק עמדה כלפי חוץ, אלא הוא הופך לרישיון פנימה.
והנה האירוניה החריפה ביותר. אלחייני נסמך על ספרו של ד"ר יעקב הרצוג, 'עם לבדד ישכון', כאילו היה עדות לבדידות כייעוד. אלא שדומה שהוא מחטיא את הנקודה של הרצוג. הרצוג היה מדינאי מחונן, יועץ לבן גוריון, שגריר בקנדה, ובה בעת תלמיד חכם של ממש, שהחל בכתיבת פירוש אנגלי לשישה סדרי משנה. הוא בוודאי לא ראה את עצמו כ"מדינאי אמוני" המבקש בדידות. הוויכוח המפורסם שלו עם ההיסטוריון ארנולד טוינבי נועד בדיוק להפך: לבסס את מקומה של ישראל בתוך משפחת העמים, ולשלול את טענת טוינבי שעם ישראל הוא חריג היסטורי, "מאובן" ששרד את זמנו. הרצוג נלחם נגד תפיסת הבדידות כגזרה, לא בעדה. לבדד ישכון – זהות לאומית פרטיקולרית שיש לשמור עליה ולנצלה לצורך יחסי ישראל עם העולם. גיוסו כעד־מפתח לעמדה הכהניסטית־הר־המורית הוא כמעט היפוך גמור של כוונתו.
ולא במקרה. הציונות בבסיסה היא בדיוק התנועה ההפוכה לבדידות כייעוד: יציאה מ"עם לבדד ישכון" כגזרה גלותית, וחזרה של העם היהודי אל ההיסטוריה הריאלית והפוליטית, אל הריבונות, אל האחריות, אל המשא ומתן עם המציאות על כל מחירו. עמדת הר המור הופכת את הקערה על פיה. כלפי חוץ נשמרת צורת הריבונות, המדינה, הצבא, ההתיישבות, אבל פנימה היא מתפרשת מחדש כ"הנדסת תודעה". וכאן מתגלה לב העניין: כשאלחייני כותב שהחוסן "נובע מסדר פנימי", הוא מנסח במדויק את המהלך הזה. המהלך האמיתי, לשיטתו, אינו ביחסים עם מדינות העולם אלא בתודעה הפנימית, בהתגברות על ה"מבוכה" ובהבשלת ההכרה האמונית. דעת העמים, הברית האסטרטגית, מחיר הבידוד, כל אלה אינם עוד נתונים שיש להיענות להם, אלא חומר גלם לבירור פנימי.
ודי להזכיר כיצד קמה המדינה הזאת. לא מתוך הסתגרות, אלא מתוך עבודה דיפלומטית ופוליטית עיקשת בזירה הבין־לאומית: מהצהרת בלפור, דרך ועדת אונסקו"פ וההצבעה בכ"ט בנובמבר, ועד גיוס התמיכה של מעצמות יריבות גם יחד. ההכרזה על העצמאות לא הייתה מעשה של עם שהפנה עורף לעולם, אלא שיאו של מסע שבו עם ישראל למד לדבר את שפת הפוליטיקה הריאלית ולתרגם חזון לכוח מדיני. בלי ההכרה הבין־לאומית, לא הייתה מדינה. עמדת הר המור אינה רק קוראת את ההיסטוריה אחרת, היא מבקשת להנדס לנו תודעה הפוכה בדיוק לזו שאפשרה את הריבונות מלכתחילה.
ולמען הסר ספק, אין בכך אמירה שישראל צריכה לכופף את ראשה לכל לחץ בין־לאומי, או להתנצל אך ורק לפי מצב הרוח של אומות העולם. נהפוך הוא. בן גוריון, שהבין היטב את ערכה של ההכרה הבין־לאומית, הוא גם זה שידע לומר "אום שמום" כשהמשימה הלאומית חייבה זאת, ובמלחמות ישראל לדורותיהן הוכרעו החלטות גורליות מתוך שיקול ריבוני עצמאי, לא מתוך ציות. בסופו של דבר ישראל מחליטה מה טוב לה. אבל ההכרעה הזאת מתקבלת מתוך מערכת היחסים עם העולם ובתוך המציאות, לא מתוך ניתוק ממנה. זו אינה היכנעות אלא חוכמה מדינית: זיקוק המשימה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, בד בבד עם ההכרה שריבונות אמיתית פועלת בתוך ההיסטוריה, לא מעליה. ההבדל בין שתי העמדות אינו בשאלה אם להישמע לעולם או לא, בשתיהן ישראל מחליטה בעצמה. ההבדל הוא אם ההחלטה נובעת מהיענות ריאלית למציאות ומשיקול תוצאתי אחראי, או מאדישות עקרונית שמראש פוסלת את המציאות כלא רלוונטית.
וכך, בדלת האחורית, חוזר בדיוק מה שהציונות באה לבטל: עם שאינו באמת בתוך ההיסטוריה אלא מתבונן בה מלמעלה, כתפאורה לדרמה מטפיזית. הריבונות נשמרת כקליפה; הליבה, ההיענות הריאלית למציאות, נזנחת. זוהי, במובן מסוים, פוסט־ציונות עטופה בשפה ציונית.
הכותב הוא איש עסקים ולשעבר יושב ראש בני עקיבא העולמית וגשר
