במסכת עירובין מופיעה הלכה שמנסחת דינמיקה צבאית ומחשבה אסטרטגית מפתיעה באקטואליות שלה. חז"ל קבעו חוק ברזל ביטחוני: אם נוכרים באים להילחם נגד יישוב יהודי בשבת על עסקי ממון, אין מחללים את השבת. אולם, יש לכך החרגה דרמטית אחת: "בעיר הסמוכה לסְפָר אפילו לא באו אלא על עסקי קש ותבן, מחללין עליהן את השבת שמא יכבשו את העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".
ההיגיון ההלכתי לא היה דתי או פולחני בלבד, אלא ביטוי למחשבה מדינית־טריטוריאלית המושתתת על ערכים של ערבות קיומית. חז״ל הבינו שביטחון אינו אירוע טקטי של ספירת פגזים, אלא אירוע פסיכולוגי, מרחבי ותודעתי. חוסנו של המרחב כולו נקבע במילימטר האחרון שלו.
בעיר הספר החומה אינה רק הגנה מקומית, אלא קו ההגנה של פנים הארץ. כל הפגנת חולשה בגבול, כל ויתור על ערמת חציר, הוא פתח לקריסת העומק האסטרטגי והזמנה לפלישה. מתוך כך הטילה ההלכה על תושבי פנים הארץ חובה לממן מכספם את בניית החומות והשמירה של ערי הגבול. זוהי ברית קודש חברתית וערבות הדדית טוטלית: המרכז מחזיק כלכלית את הספר משום שרק בזכותו הוא יכול להתקיים ולהישמר פיזית מפני פלישה.
בראשית ימי המדינה, תורגמה התפיסה הגאופוליטית הזאת לשפה מודרניסטית חילונית בהשפעת מגמות תכנון בין־לאומיות שלאחר מלחמת העולם, ונטולת כל הקשר היסטורי או חז"לי. 'תוכנית שרון' משנת 1951 הייתה תוכנית האב הלאומית הראשונה, שגיבש האדריכל אריה שרון, בן קיבוץ גן שמואל, בוגר ה'באוהאוס' ומי שמכונה גם כיום בעולמות האקדמיה והתרבות 'אדריכל המדינה'. תחת הנחייתו של דוד בן גוריון, הפכה התוכנית את מושג הספר ההלכתי למפעל חלוצי חילוני־דמוגרפי. עיירות הפיתוח, שנקראו 'ערי הספר', הוקמו במכוון לאורך קווי שביתת הנשק הפרוצים, והעולים החדשים שנשלחו אליהן הפכו בעל כורחם לחיל החלוץ האזרחי של קו הגבול הישראלי.
אולי יעניין אתכם
אלא שבמעבר מההלכה אל המציאות הישראלית נולד עיוות מבני עמוק. המדינה אימצה את גאוגרפיית הגבולות של חז"ל, פיזור האוכלוסייה לקצווי ארץ, אך רוקנה ממנה את התאולוגיה המרחבית ואת מחויבות הכלל. במקום לראות בחזית את מרכז הכובד ולבצר אותה, היא נוסחה כהנדסה חברתית מנוכרת ששורטטה בחדרי אגף התכנון בקריה בתל אביב, על ידי צוות שנתקע בתפיסות אירופיות מופשטות המנותקות מרוח המקום ומהמסורת המרחבית היהודית.
לאורך עשרות שנים, עיירות הפיתוח ויישובי הגבול לא זכו ליחס של חזית קיומית שהציבור נושא בנטל החזקתה. הן נדחקו לשוליים התקציביים והתרבותיים, ונוצר פרדוקס מקומם: האזורים המכריעים ביותר לחוסן הלאומי הפכו למוחלשים ביותר מבחינה חברתית. אזורי הספר שימשו כשכפ"ץ פסיבי בעבור המרכז המשגשג, שהתמסר לנהנתנות שבעה, פיתח ניתוק מנטלי מן הנעשה בגבולות, והפנה עורף לחלוצים שבחזית.
השנים האחרונות, שהגיעו לשיאן המדמם בטבח שמחת תורה ובפינוי חבלי ארץ שלמים בצפון ובדרום, הביאו לקריסה מוחלטת של הקונספט הזה. מול מטר הכטב"מים, המנהרות והרקטות, התגלה הספר הישראלי במלוא פגיעותו. הפינוי הממושך הפך את היוצרות: במקום שהספר יגן על הפנים, המדינה ויתרה על הריבונות בגבול והעתיקה את רצועת הביטחון פנימה, אל תוך שטחיה שלה.
הניסיונות לטעון כי בעידן הטילים הטווחים התבטלו והגבול הפיזי איבד ממשמעותו, התבררו כאשליה תפיסתית מסוכנת. נשק תלול מסלול יכול להכאיב למרכז, אך אין בכוחו לכבוש אותו. קריסת הריבונות במילימטר האחרון – נטישת ערמת החציר והחלפת האחיזה האנושית בגבול במכשולים טכנולוגיים ובסנסורים – היא זו שמחריבה את העומק האסטרטגי של המדינה.
כאשר מאפשרים לקו הגבול להישחק ולהתרוקן מיושביו מתוך תפיסה המפרידה בין הגנת הפרט להחזקת הקרקע, הארץ הופכת, כפי שהזהירו חז"ל, ל"נוחה ליכבש". הפינוי פירק את מושג האזרחות והריבונות של תושבי הספר, והוכיח כי הוויתור על "הקש והתבן" התודעתי הוא השלב הראשון בקריסה המעשית של פנים הארץ.
השבר הנוכחי הוא קריאת השכמה תודעתית וציונית המחייבת לעצב מחדש את מושג הספר בישראל. התיקון לא יבוא מהנדסה חברתית פטרנליסטית, אלא מהבנה שהחזית היא מרכז הכובד הגאופוליטי והרוחני של המרחב היהודי. יישובי הספר אינם משבצות על מפה, אלא קו ההתחלה של הריבונות. כאן נדרשת מאיתנו הכרעה קשוחה, כזו שתתנגש חזיתית עם תפיסות עולם ליברליות המקדשות את רווחת הפרט המנותקת מן הטריטוריה. עלינו להפוך את הפירמידה: להכיר בכך שחוסן לאומי אינו נובע מהקרבת הגבול למען שלוות המרכז, אלא מהפיכת הספר למקום המוגן, המבוצר, המתוקצב והמיושב ביותר בארץ, כזה שהמרכז רואה חובה עליונה להחזיק ולבצר.
חז"ל לא ראו בספר את שוליה של הארץ אלא את המקום שבו מוכרע גורלה. רבים סברו כי הטכנולוגיה, הכלכלה והגלובליזציה ביטלו את ההיגיון העתיק הזה, אך אירועי השנים האחרונות הוכיחו עד כמה הוא נותר חי. השאלה הגדולה העומדת כיום בפני ישראל היא כיצד להשיב לעצמה את מושג הספר לא כסיסמה, אלא כעיקרון מארגן של ריבונות, אחריות וערבות הדדית. במשך שנות דור התרגלנו לחשוב במונחים של ניהול גבול. הגיעה העת לשוב ולחשוב במונחים של ספר.
הכותב הוא אדריכל וחבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
