חינוך לחורבן
יש דיון בהלכה האם מחנכים ילדים לצום את צומות החורבן. בשורה התחתונה, הזרם המרכזי מורה לחנך ילדים לצומות החורבן, אך ישנה גם דעה אחרת. הדעה שמורה שלא לחנך לזה השתקפה בכתבי פוסקים שונים לאורך הדורות, ומופיעה למשל אצל הרב נחום רבינוביץ׳: ״בתשעה באב האבלות היא על החורבן, ואנו מצפים כי מהרה ינחם ה' ציון והצומות ייהפכו לששון ושמחה, ואם יחנכו את הקטן להתאבל הרי יש בכך משום ייאוש מן הגאולה ח"ו. אלא אדרבה, צריך לחנך את הקטנים לצפות לישועה״ (שו"ת שיח נחום סי' ל"ב).
תחשבו על זה, בהיסטוריה של העם הזה אנחנו מונים שנות גלות יותר משנות חיים בארץ, ובוודאי עברו עלינו יותר שנים ללא מקדש מאשר שנים שבהן הבית היה קיים. והנה, באה האמונה האופטימית היהודית כנגד כל היגיון, כנגד כל הסתברות, ומציעה מחשבה שלפיה אין טעם לחנך ילדים לצום, הרי אנחנו מאמינים ומחכים לו בכל יום שיבוא, מה פתאום לחנך לחורבן. דמיינו ילד מגורש מספרד, אביו מעונה על ידי האינקוויזיציה, בתשעה באב הוא רוצה לצום, ואומרים לו שאין טעם, עד הבר־מצווה ייבנה המקדש. כך אומרים לילדי תימן הנאנקים תחת עול השעבוד המוסלמי ולילדים במחנה הריכוז: זהו, זו שנת הסבל האחרונה – כשתגדל תלך לצבא. שלנו.
בגדים חגיגיים לתשעת הימים
אולי יעניין אתכם
הלכות תשעת הימים יוצרות שלא בכוונה כמה עיוותים מוזרים. אחד מהם הוא המנהג לעבור בנסיעה מתחנות שמשדרות מוזיקה לתוכניות שעוסקות במריבות, לשון הרע ורכילויות. הרי דיבורים מותר ומוזיקה אסור, וכך נולד אבסורד.
עיוות משעשע נוסף נוצר מההלכה שלא לכבס ולגהץ בגדים בתשעת הימים, או בשבוע שחל בו תשעה באב, תלוי במנהגים. כיוון שכך, מה עושים רוב האנשים? מכבסים ומגהצים לפני תשעת הימים כך שכל הבגדים מוכנים, יפים מתמיד, לקראת ימי זיכרון החורבן. אומנם המדקדקים בהלכה ייקחו את הבגד, יטילו אותו על הרצפה, יקמטו או ילכלכו מעט, אבל רוב הציבור נשאר רק עם האיסור לכבס ולגהץ, ויזכה להתהדר בימים הללו בבגדים נאים, מכובסים ומגוהצים.
אולי בלי כוונה נוצר פה מנהג חדש שינוסח כך: מנהג ישראל לכבס ולגהץ בגדיהם קודם תשעת הימים על מנת לקדם את המשיח הבא עלינו לטובה בתשעה באב בכסות נאה ונקייה.
חורבן
כל זמן שהרגשנו שנחרב לנו הבית, הוא עדיין לא לגמרי חרב. מתי נשלם החורבן? כשהרגשנו שהדבר הזה שחרב הוא בכלל לא הבית שלנו.
אהבה מורכבת
לאחרונה שמעתי מכמה דוברים בפודקאסטים ימניים פופולריים דיבורים מזלזלים כלפי המושגים אחדות, אהבת חינם וכדומה, בעיקר מאנשים חכמים ואיכותיים שהם גם בעלי תשובה. לתחושתם, הם מכירים היטב את מחוזות השמאל על כל כוונותיו הרעות, ומזהירים מפני ״חרחורי אחדות״ כלשונו של אחד מהם, שיש בהם מעין הושטת הלחי השנייה, או כלשונו של הרב גיא אלאלוף – תחושה ש״החילון הוא הריבון״ (אגב, משעשע לשמוע איך הרב אלאלוף חובט שוב ושוב בציונות הדתית על כך שהיא מסכימה שיחבטו בה…). הרב גיא גם תקף בחריפות את הרב חננאל אתרוג על שנפגש עם אחים לנשק, אמר להם שאנחנו אחים ולא יכולים בלעדיהם, אלא שאנחנו מרגישים שהם לא מעוניינים לפעמים להיות אחים, דברים שקיבלו חיזוק מאחד הדוברים של אחים לנשק. הוא ראה בזה סוג של התרפסות ותקף בחריפות. לשבחו ייאמר שפרסם התנצלות אמיתית ומרשימה על אופן הדיבור כלפי הרב חננאל אתרוג. מהתוכן עצמו כמובן לא חזר בו מפני שכך הוא חושב.
אני מבקש לפרוס כאן את דעתי, לא בשם הרב אתרוג ולא בשם אף אחד אחר, אבל חשוב בעיניי רגע להתבונן על הסוגיה של אהבת חינם, בפרט בימים האלה שבין המצרים. אהבה איננה הסכמה עם הצד השני, היא גם לא ויתור על תביעה ערכית או משפטית כלפיו. אפשר להתנגד עמוקות לאחיך שמהעבר השני של המתרס, אפשר לחשוב גם שמעשיו הם בבחינת אסון ולפעמים אסון קיומי ועדיין לראות בו אח ולאהוב אותו. לא אהבה שמקבלת ומצדיקה את דרכו, אלא אהבה על היותו חלק מהמארג הזה של עם ישראל. אם באמת כל אדם מישראל הוא אות מספר התורה, באמת אנחנו צריכים כל אדם מישראל.
כשלעצמי אני מחזיק את התפיסה המורכבת הבאה: אני אוהב את אחיי, ה'אחים לנשק'. האהבה הזאת איננה אהבה עיוורת, ואני יודע היטב מה אמרו, מה עשו, איך לא קיבלו ממשלה נבחרת, איך אנסו באיומים כלכליים ובעזרת גורמי חוץ את הממשלה הנבחרת להיכנע להם. אני בעיקר זוכר איך קראו ל״אי התנדבות״, מילים מגויסות לכך שרצו לנטרל מהממשלה את הצבא. יש בידיי מאמר שפרסם אחד מאחים לנשק ובו קרא לפעול למניעת גיוס של מלש״בים, כלומר מיועדים לשירות ביטחון, לא רק מול מילואימניקים. וכולנו זוכרים את האיום שביום פקודה תגלה הממשלה שאין לה צבא, וכמובן את יום הכיפורים שחולל ברגל גסה.
אני מסוגל לאהוב אותם ועדיין לחשוב שכמה ממנהיגיהם חייבים לשבת בכלא על קריאתם לסרבנות ועל תרומתם הישירה או העקיפה לטבח של שמחת תורה. אהבה איננה כניעה, איננה ויתור ואיננה הושטת הלחי השנייה.
אני יכול גם לדון אותם לכף זכות, לחשוב שבאמת ובתמים הם חרדים למדינה שהקימו, הם באמת מאוימים מהמחשבה שמישהו כאן רוצה לעקור מכל תוכן את בית המשפט העליון, מגן זכויות המיעוט לדידם. אני בעיקר בטוח שהם עושים את כל מה שהם עושים מתוך אהבה אמיתית למדינת ישראל, ושהמארג החברתי איננו שלם כאן בלי לנסות לשמוע את נקודות האמת שמן הסתם קיימות גם הן בדבריהם.
אני מזדהה עם הרב אתרוג, שהקול הזה שמעלה השמאל בישראל צריך להישמע גם הוא, וחשוב לאמץ את הטוב שיש לו להציע, לא הכול שקר ולא הכול טעות. ואני מזדהה באותה מידה עם המחשבה שעל המעשים שנעשו – מי שעשה חייב לשלם.
האהבה הזאת איננה חנפנית או ותרנית, אבל היא לא רק שחור או לבן. איך כתב הרב קוק כשהתבקש להספיד חלוצים חילונים שנהרגו, ״אחים שנואים־אהובים״. אפשר לשנוא את המעשים ולאהוב את בני האדם שעומדים מאחורי המעשים, ואפשר כפי שעושה הרב קוק בדבריו שם לראות את האחים הללו בצבעים מורכבים, לראות את כל המעלות שלהם ולהתנגד עמוקות לכל החסרונות.
אבל חשוב מזה – מנהיגי אחים לנשק הם קצה. גם אם מישהו רוצה לוותר על אחדות עם מנהיגי הקצה, צריך להיזהר מהכללה. רוב המפגינים שבאו שבוע אחר שבוע למחות חרדו חרדה אמיתית לגורל המדינה. הרבה מהקיטוב הזה נולד מעיוורון וחוסר היכרות, על זה אפשר להילחם ולהצליח לחבר.
חורבן הבית
יש בעיניי התאמה חזקה בין שיעור הגירושין העולה במדינת ישראל לבין הדיבורים על קריעה בעם ישראל, ובוודאי על חלוקה של ישראל ויהודה. יותר מדי אנשים התרגלו שאפשר לקרוע ברית משפחתית, שגם אם יש ילדים אפשר לפרק משפחה. וזה נכון שלפעמים אין ברירה, אבל כשהיד קלה על הדק הפירוד – מה שבא בקלות בתוך המשפחה, הופך לרעיון זמין מדי באשר למדינה.
לתגובות:
