התחלה// גדלה בשכונת העולים בית אליעזר שבחדרה. "השכונה הייתה קיבוץ גלויות אמיתי של שנות ה־50. ברחוב אחד חיו משפחות מחמש או שש ארצות שונות, ויחד הן יצרו פסיפס מרתק של שפות, ריחות וטעמים. גדלנו לתוך כור ההיתוך הישראלי הזה, עם הורים שעלו מתוך אמונה וציונות עמוקה. הוריי, למשל, עזבו את תוניסיה ועלו ארצה שבוע בלבד לאחר חתונתם".
אבא// שמעון יונה ז"ל, איש צנוע וירא שמיים שעלה מג'רבה. "הוא הגיע ממשפחת רבנים, ובארץ עבד בעבודות פיזיות קשות למרות היותו חולני. הוא ואימי היו מלאים באהבת הארץ, וכל מעייניהם היו נתונים לחינוך ששת ילדיהם. בשנותיו האחרונות בבאר שבע, אנשים גילו את צדקותו באופן ספונטני. עוברי אורח, ובהם גם עולים מרוסיה, היו רצים אליו בדרך לבית הכנסת כדי לקבל ברכה. הוא נהג לגזור על עצמו תעניות דיבור, והיה כה מוערך עד שהרב יורם אברג'ל זצ"ל ביקש ממנו במפורש שיברך אותו בעלייה לתורה".
אמא// יהודית יונה ז"ל, נולדה בעיר גאבס שבתוניסיה והלכה לעולמה לפני כשנתיים, בגיל 95. "הייתה אישה מדהימה וסופר־אינטליגנטית. למרות שלמדה שמונה שנים בלבד, כמקובל אז לבנות, היא הייתה מחנכת דגולה עם תובנות עמוקות שמשכו אליה את הנכדים עד סוף ימיה. אימי עמדה בגבורה בתלאות העלייה, בצריפים ובעוני, ומעולם לא נתנה לנו להרגיש מסכנים. היא תפרה לנו שמלות מבגדים ישנים והעניקה לנו תחושת ערך עצמי גבוה. כל עולמם סבב סביב החינוך שלנו, והם תמכו בנו באופן מלא ובלי ללחוץ".
עולם אחר// ביסודי למדה בבית הספר הממלכתי־דתי בשכונת בית אליעזר, ומשם עברה במעבר חד לאולפנת כפר פינס. "המעבר היה משבר תרבותי וכלכלי עמוק, נחיתה לעולם אחר לגמרי. האולפנות אז היו אשכנזיות לחלוטין, ואנחנו הגענו מבית מזרחי. כשאבי שלח לי מחזור ליום כיפור, הוא לא היה רלוונטי לתפילה שם. הפער הורגש בכול, אפילו בלבוש. בנות מבוססות החליפו שלוש שמלות בשבת, ולי הייתה בקושי שמלה אחת".
אולי יעניין אתכם
נקודת שבר// בתחילת כיתה י' חוותה טלטלה קשה כאשר אחיה, אבנר יונה הי"ד, נפל במלחמת יום כיפור. "זו הייתה התרסקות נוראית. המדינה כולה הייתה אז באווירת נכאים קשה מזו של היום, בלי קולות של אמונה וכוח ותחת תחושת מחדל מתמדת. לא היה אז טיפול או ליווי, והדבר היחיד שאמרו לנו היה 'תשמרו על ההורים'. דאגנו להם נורא. המכה ניחתה דווקא כשהם התחילו להרים ראש והמצב הכלכלי בבית השתפר. היום, כשאני מתנדבת עם משפחות שכולות, אני מודה להן על קולות הגבורה והחוסן שהן משמיעות – קולות שלי כנערה לא היו, בתוך כאב שלא היה לו סוף".
בית שני// עם סיום כיתה י"ב עברה להדריך נוער בקיבוץ חפץ חיים, ומשם המשיכה ללימודים אקדמיים במכללה בירושלים. "בקיבוץ חפץ חיים שובצתי אצל משפחת כ"ץ כמשפחה מאמצת. הרב יהושע כ"ץ, שלימים כיהן כרבה של מעלה אדומים, היה אז רב צעיר בחפץ חיים ונוצר בינינו חיבור חזק מאוד. בסוף השנה ההיא הרב ורעייתו נחמה עזבו את הקיבוץ ועברו לירושלים, ואני גרתי בביתם במשך שלוש שנים בזמן לימודיי במכללה, שם למדתי תנ"ך וייעוץ. גרתי אצלם ממש עד החתונה, והם היו בשבילי בית שני".
החצי השני// אליהו סימן טוב, יליד ירושלים ומחנך ותיק. השניים הכירו באמצעות מכר משותף. "אליהו הוא איש חינוך ברמ"ח איבריו. בעבר שימש כר"מ בישיבת דביר של הרב ישראל אריאל, ובשני העשורים האחרונים לימד בישיבת נועם בירושלים, שם חינך כיתות של חינוך מיוחד ועסק גם באימון אישי. לאחרונה פרש מהוראה בתום קריירה ארוכה כמחנך נערץ. הקשר שלו עם תלמידיו ובוגריו הוא בלתי רגיל, והם נותרו מחוברים אליו בקשר עמוק".
הנחת// שבעה ילדים. נריה (44), צופיה (43), חגי (41), שמעון (39), ידידיה (37), אביעד (32) וברכה (29).
נדודים ושליחות// לאחר נישואיהם נעו בני הזוג בין כמה תחנות ברחבי הארץ. "התחלנו בירושלים ומשם עברנו למישור אדומים, עוד לפני שהעיר מעלה אדומים קמה. גרנו שלוש שנים באשקובית לוהטת בלי מזגן, עם שני ילדים, ובהמשך עברנו למעלה אדומים, שם שימשתי כיועצת הראשונה של בית הספר 'שדה חמד'. בשנת 1987 עברנו לבאר שבע לעשור של עשייה, בעלי כר"מ בישיבה התיכונית ואני כיועצת באולפנת אמי"ת ומפקחת על יועצים. משם נדדנו בחזרה לאזור ירושלים ומבשרת ציון, כשאנו ממשיכים בתפקידי חינוך וייעוץ".
בשירות החוסן// בשנת 2002 החליטה לפרוש מתפקידה כיועצת, החלטה שהובילה אותה לפריצת דרך מקצועית. "הבטחתי לעצמי שברגע שאחוש ירידה בהתלהבות מהמקצוע – אעזוב, וכך עשיתי. לאחר תקופה קצרה בקרן קובי מנדל, שהוקמה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הצעתי מועמדות לתפקיד מפקחת מצבי לחץ ומשבר במשרד החינוך. הגעתי כדי להיות מפקחת ארצית, ובלי שתכננתי זאת מראש, מצאתי את עצמי מקימה את היחידה החדשה להתמודדות עם משברים בשפ"י (השירות הפסיכולוגי־ייעוצי)".
סגירת מעגל// החיבור האישי שלה לשכול הוביל אותה אל תחום החירום והחוסן במערכת החינוך. "בדיעבד אני מבינה שהנפילה של אבנר היא שנתנה לי את הדרייב העצום להתמחות בנושא. עוד בבאר שבע הצטרפתי לצוות החירום הארצי, למדתי את התחום ביסודיות והמשכתי בכך כשחזרנו לירושלים. לאחר העבודה בקרן קובי מנדל, שם פגשתי מקרוב הורים וילדים שכולים, ניגשתי למכרז של משרד החינוך. למרות שהייתה מולי מועמדת בעלת תואר דוקטור וניסיון עשיר בפיקוח, זכיתי במכרז בסייעתא דשמיא. זה כנראה היה הייעוד שלי".
יש מאין// עם כניסתה לתפקיד, בעיצומה של האינתיפאדה, נדרשה לבנות את מנגנון החירום מאפס. "יצאתי לשטח, שאלתי מנהלים מה חסר להם, ופיתחנו תורת עבודה ייחודית מסוגה בעולם. הבנו ממחקרים ששש השעות הראשונות לאחר אסון הן קריטיות להחלמה. יצרנו פרוטוקול שלפיו בכל מקרה של מוות, בכל שעות היממה, ניתן מענה מיידי: מדריכים את המורים, ההורים והילדים כדי להשיב את הרציפות שנקטעה. במקום התפרקות מוחלטת של תלמידים ומורים, הפרוטוקול יוצר סדר ומחזיר לאדם את תחושת השליטה שאבדה באסון".
תורה לדורות// במשך 18 שנים ניהלה את היחידה באינטנסיביות יומיומית, עד שהחליטה להעלות את תורת המקצוע על הכתב. "זו הייתה עבודה תובענית יום ולילה, לעיתים גם בשבתות ובחגים. כשהיחידה כבר עמדה יציבה ומבוססת, החלטתי לפרוש כדי לרכז את כל הידע שצברנו לתוך ספר. רציתי להשאיר תורה סדורה לדורות הבאים. שילבתי בו סיפורים על חוויות מכוננות – החל מסיפורי האישי ועד פרקים מקצועיים על מאפייני שכול אצל ילדים, דרכי ליווי והודעה. הספר, שנקרא 'לגעת בכאב', רואה אור בימים אלה וכבר זוכה לתגובות מרגשות".
לא לבד// פרקי הספר נולדו מתוך ליווי מוסדות החינוך בגוש קטיף, דרך הלמידה ממשברי עוטף עזה ומלחמות ישראל, ועד להתמודדות עם מקרי אובדנות מורכבים במערכת החינוך. "את גוש קטיף ליווינו שנה לפני הפינוי ועשר שנים אחריו, ומשם גזרנו תורת עבודה ייחודית להתמודדות עם פינוי ועקירה – ידע ששימש אותנו לצערנו גם במערכות הבאות ובמלחמת חרבות ברזל". הפרק המסיים של הספר מוקדש למניעת אובדנות, נושא שחקרה בדוקטורט שלה באמצעות סיפורי חיים של 70 תלמידים.
לגעת בכאב// כיום היא מרצה ברחבי הארץ ומתנדבת בעמותות תמיכה בשכול ומניעת אובדנות, בהן 'משפחה אחת', 'קרן קובי מנדל' ועמותת מש"ה. "ההתנדבות עם המשפחות השכולות היא קודש קודשים בשבילי. קראתי לספרי 'לגעת בכאב', כי חייבים להעז לגעת בו, כדי שאף ילד או מבוגר לא יישאר איתו לבד. הפחתת הסבל לא רק מקילה, היא מזרזת את ההחלמה של הנפש – וזה משנה חיים".
אם זה לא היה המסלול// "כנראה שהייתי מגיעה לתחום החינוך, כי זה טבוע אצלנו במשפחה. אבל האסון פגש אותי בגיל כל כך מעצב, שהוא פשוט הטביע את חותמו והתווה את המסלול שלי".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// סדר היום מתחיל בתפילה בחמש וחצי בבוקר. "חלק מהזמן מוקדש להכנת השיעורים וההרצאות שלי ברחבי הארץ. במקביל אני מעניקה ייעוץ לארגונים שונים ולמכללות, ונפגשת עם אנשי העמותות שבהן אני מתנדבת כדי לדייק את הצרכים בשטח".
פלייליסט// "שומעת יותר שיעורים משירים, אבל כשאני כבר מאזינה למוזיקה אלו בעיקר שירי נשמה, ישי ריבו ושולי רנד, ולצידם שירי ארץ ישראל היפה והטובה".
השבת שלי// "אני משוגעת על שבת, היא אף פעם לא ארוכה לי מדי. השבת כוללת את הכול: לימוד, יחד, שלוות נפש, קדושה ותפילה. השבת היא הזמן העיקרי שלי לארח את הילדים ואת הנכדים, להיות כולם יחד ולהתמלא מחדש".
דמויות מופת// הרב אריה לוין זצ"ל. "כבר כנערה, כשראיתי לראשונה את תמונתו על כריכת הספר שאיגד את סיפורי חייו, אמרתי מיד: 'לאיש הזה יש אור בעיניים'. קראתי את הספר עליו אין־ספור פעמים ולקחתי את ילדיי לקברו. הוא מייצג בשבילי את תמצית החסד, הרגישות האנושית והיכולת לראות את האור בכל אדם".
מפחיד אותי// "הפחד יכול היה לנהל את חיי, אך למדתי לדחוק את המחשבות הרעות. יש לי ארבעה ילדים לוחמים שהיו במילואים לאורך כל המלחמה. הקדוש ברוך הוא נתן לי מתנה – אני לא אדם חרדתי".
משאלה// "שתהיה גאולה שלמה ואחווה בינינו".
כשאהיה גדולה// "מקווה שאמשיך, ככל שהקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח, להעניק מעצמי לאחרים ולקבל מהם את האורות שלהם".
לתגובות:
