לפני שבועיים הייתה שבת בר המצווה של האחיין האהוב שלי אמיתי יהושע. פרט פיקנטי: את השם יהושע הוא הוסיף לעצמו על דעת עצמו. לא סתם הוא אהוב עליי.
על כל פנים, מאחר שגם לנו מצפה שבת בר מצווה בעוד מספר חודשים, אשתי החליטה שיש להתייחס לשבת של אמיתי כפיילוט ללמוד ממנו, להסתובב בשבת כמו המרגלים ביריחו בשעתם, ולאסוף מודיעין כדי ליישם את הלקחים בשבת שלנו.
הגענו לאירוע שעה לפני כניסת שבת, באיחור קל עד בינוני.
"בשבת שלי כדאי שלא נגיע אחרונים", הסיק היעקבין את המסקנה הראשונה.
"אני מסכים", אישרתי. אשתי נאנחה מתוך הבנה שהיא נתקעה עם מרגלים לא מהטופ.
אולי יעניין אתכם
בשלב הזה של טרום־שבת התקיימו הצילומים המסורתיים. זה אירוע שמתחיל בניחותא עם צלם שמפרגן אין־ספור זוויות לכל בן משפחה, ותמיד מסתיים באטרף של צלם שחושש שאת השבת הוא יעשה בצומת בני ראם. אשתי רשמה לעצמה שכדאי שהצלם שלנו יגור בסמיכות למקום שבו תתקיים השבת. אני, לעומת זאת, טענתי שלא צריך צלם בכלל. הרי תמונות יפות של המשפחה יש לנו מהברית שקיימנו לפני חודש וחצי.
"בתמונות מהברית אני שבוע אחרי לידה", אשתי העירה.
"****אנחנו*** שבוע אחרי לידה, מאמי", הדגשתי לה את המחויבות שלי לזוגיות הזו. "חוץ מזה שהיום אפשר לסדר הכול בפוטושופ", סיכמתי ברגישות של מישהו שהיה צריך קצת יותר שיעורים של הכנה לחיים. התקדמנו.
השבת יצאה לדרך בתפילת מנחה.
"אצלנו נעשה מנחה קצר", לחש לי היעקבין הבכור, "זה טירחא דציבורא".
קבלת שבת עשו בנוסח קרליבך. שירים, ריקודים, באמת מאוד יפה. היעקבין, שוב,
לא התרשם.
"אצלנו נעשה בלי קרליבך ובלי ריקודים", הוא עדכן אותי.
"אולי נשב על הרצפה ונקרא מגילת איכה וזהו", אמרתי לו בסרקזם.
"סבבה, אבל עושים איכה קצר, זה טירחא דציבורא".
אני מתחרט על הרגע שבו לימדתי אותו את המושג הזה.
מפה לשם התיישבנו לארוחת ערב שבת.
"כדאי שגם אצלנו נעשה ארוחות עם אוכל", אמרתי לאשתי בניסיון לפייס אותה על כל עניין הפוטושופ. היא לא התרשמה.
"שים לב שהמספור של השולחנות יצירתי", היא העירה, "במקום מספרים על השולחנות יש ציטוטים משירים שאמיתי אוהב, וכל אחד מתיישב לפי הזמר ששר את השיר".
בהתחשב בעובדה שהיעקבין שלנו יותר בעניין של גאנז אנד רוזס מאשר מרדכי בן דוביד, הצעתי שנחשוב על כיוון אחר.
"אפשר לעשות משהו מגניב כזה – שכל אחד יתיישב איפה שהוא רוצה, וככה לכולם יהיה כיף, כי לא נכריח אף אחד לשבת עם אנשים שהוא פחות מתחבר אליהם", הצעתי. "אגב, אני רוצה לשבת לידך, מאמי", חייכתי לאשתי כדי לוודא שאני בלתי נסבל. אכן הייתי.
באמצע הארוחה אחותי וגיסי עשו משחק היכרות כדי שכולנו נרגיש יותר בנוח אחד עם השני.
"גם אצלנו צריך לעשות משחק היכרות", אשתי אמרה.
אז עלה לי הרעיון המושלם. "אפשר לעשות שכל אחד קם, אומר את השם שלו ושם של מחלה שמתחילה באות הראשונה של השם שלו, ולאיזה צורר באותה האות הוא מאחל את המחלה הזו".
לא יודע אם שמים לב, אבל לא הייתי בבני עקיבא.
ראיתי שאשתי לא מתחברת, אז הדגמתי לה.
"אני יאיר, מחלה: ילפת, ואני מאחל אותה ליוזף סטאלין".
"סטאלין כבר מת", אשתי העירה.
"שכוייח, עובר לעשייתן, עכשיו תורך".
אשתי ויתרה על תורה והתקדמנו. חבל, יש המון צוררים ומחלות באות א', זה כמעט פשע לוותר. מילא. עברנו לברכת המזון.
"אצלנו נעשה ברכת המזון קצר", לחש לי הילד. באמת שהוא הגיע עם אג'נדה מאוד מסוימת.
למחרת בבית הכנסת התפללנו שחרית ב־8:30. שעה מוצלחת מאוד. סימנתי נקודה לשימור. אמיתי קרא מאוד יפה בתורה. פרשת פינחס, לא פרשה קלה. סוכריות נזרקו, חיבוקים חובקו, קולולואים גזעניים משהו הצטלצלו באוויר וכל האירוע הסתיים בכי טוב.
בארוחת שבת שוב היה משחק – הפעם ביטויים מפרשת השבוע שמתחבאים בתוך ציור וצריך לנחש מה הם.
"צריך לעשות כזה גם אצלנו", אשתי אמרה.
"לא יודע", חשבתי בקול, "קצת מוזר לעשות ביטויים מפרשת פינחס בשבת בראשית".
"אצלנו נעשה ביטויים אחרים", היא הבהירה.
"הרבה יותר הגיוני", הסכמתי. "את רואה מאמי, כשאנחנו עובדים ביחד אי אפשר עלינו".
אשתי לא הספיקה להיאנח, והגיע תורי להגיד דבר תורה.
"שבת שלום לכולם", פתחתי, "אני יאיר, דוד של אמיתי. מחלה באות של השם שלי זה יבלות, ואני מאחל אותן ליבין מלך חצור". קרצתי לאשתי והמשכתי לדבר התורה שלי, שהיה מבוסס בכבדות על וורט שמצאתי בג'מיניי, ושגיליתי מאוחר מדי שאין לו אף מקור בספרות החז"לית המקובלת. אף אחד לא שם לב.
לקראת צאת השבת נפגשנו שוב לסעודה שלישית, שבה שרנו שירים ושיחקנו בקופסאות בריחה מגניבות ברוח האירוע. קופסאות בריחה, רבותיי! לא פחות. זה כבר היה טו מאצ' בשבילנו, ואשתי ואני כבר התחלנו להיכנס לחרדות לגבי הפרויקט השאפתני שנקרא שבת בר מצווה. היעקבין הבכור גם הוא נראה מה שהגויים קוראים "אובר־וולמד", והוא שאל אם יש מצב לעשות "שבת קצר".
העובדה שכל המשפחה שלי ניגשה אלינו בצאת השבת כדי להגיד ש"פעם הבאה אצלכם ואנחנו מצפים שיהיה לא פחות מוצלח", גם היא לא עזרה למד הלחץ.
אשתי ואני הסתכלנו אחד על השני, ואני די בטוח שחשבנו את אותה המחשבה. אולי אפשר לעשות את השבת שלנו רק עם הצד של אשתי. את הצד שלי תמיד יהיה אפשר להוסיף בפוטושופ.
לתגובות: