ביום רביעי בבוקר פסלו שופטי בג"ץ את כשירותו של יהודה אליהו לתפקיד מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל, משום שהוא "מקורב לסמוטריץ'". ההחלטה לא מפתיעה. היא מתיישבת עם גאות הדספוטיזם (עריצות) השיפוטי שפוקדת אותנו בחודשים האחרונים, ובהלימה מלאה עם כל מה שהתרגלנו לצפות לו בתחום המינויים. אך לבל נהיה כאותה צפרדע המתבשלת בסיר. יש מקום לנצל את האירוע הזה כדי לבחון את התהליך האבולוציוני שהוביל אותנו למידת סדום הזאת, שבה מקורבות לשר היא פגם הפוסל מינוי, בשעה שהמועמד כשיר ואף מצטיין לפי כל פרמטר אחר.
העיקרון המכונן הוא שהשר לבדו נושא באחריות על התנהלות משרדו, ולכן יש לו חופש פעולה מלא במינוי והדחה של עובדי משרדו. אם, לדוגמה, שר הבריאות יחליט למנות מכונאי רכב לתפקיד בכיר בתחום הקרדיולוגיה, זה כנראה יגרום לתחלואה עודפת במחלות לב, וזה מצער מאוד, אבל זה מותר. כי כולם יודעים למה זה קורה, ולציבור ולנבחריו יש כלים שמאפשרים לגמול לשר רעה על החלטותיו הרעות.
אלא שאז באו שרים שהשתמשו לרעה בסמכות המינוי, ומינו אנשים בלתי כשירים לתפקיד רק כי החזיקו בפנקס אדום. לכן נחקק חוק שירות המדינה, הקובע ניתן למנות לתפקידים השונים רק אנשים כשירים. מבין הכשירים, השר חופשי למנות כרצונו. כמובן שתמיד מתעוררת השאלה מיהו כשיר, והמחסום המלאכותי הזה הפך בעצמו לקרדום לחפור בו: הוא איפשר לקבוע תנאי כשירות אובייקטיביים לכאורה, שנתפרו למידותיו של מועמד מסוים באופן החוסם מועמדים אחרים, עוד לפני שהמועמדות מגיעה לשולחנו של השר. אבל עדיין, אפשר היה בדוחק לטעון שדרישות הכשירות והמכרז היו משקולת מסוימת שחסמה פוליטיקאים מלהשתמש במשאב המשרות הציבוריות נגד האינטרס הציבורי.
אלא שהגולם קם על יוצרו בהדרגה: בשלב הראשון, חופש מינויים. בשלב השני, חופש מינויים מבין הכשירים. בשלב השלישי ההיגיון כבר החל להיסדק: אם מבין הכשירים נמצא מועמד המקורב לשר, יש להוכיח שלמועמד הזה יש "כישורים מיוחדים", כדי להשתיק ביקורת על כך שמא המועמד התקבל רק בגלל קרבתו לשר. אלא שבעולם האמיתי, כשמועמד הוא כשיר, קרבתו לשר אינה פגם אלא יתרון. היא מאפשרת הרמוניה בעבודה, וביטחון מלא של השר ביכולתו לתת אמון בעובד.
אולי יעניין אתכם
מה שגורם לדרישה הזאת ל"כישורים מיוחדים" הוא אמונה שורשית, שגויה עובדתית ופסולה מוסרית, שלפיה כל מה שפוליטיקאי עושה ממניעים פוליטיים הוא פסול, אלא אם יוכח אחרת. עברנו מהטענה המוצדקת שבה פוליטיקאי עלול לבצע מינוי מושחת לטענה הכוזבת שישנה חזקה שהפוליטיקאי יבצע מינוי מושחת. מי שדוגל בתפיסה הזאת כופר בדמוקרטיה, ולא אמורה להיות לו דריסת רגל בהליכי המינוי בשירות הציבורי.
אבל התפיסה הזאת אינה נחלתם של פקידים ושופטים בלבד. הד שלה נשמע השבוע מפיו של רואי כחלון, אשר מינויו לנציב שירות המדינה סוכל בשל חקירה מושחתת שיזמה נגדו היועמ"שית המודחת. כיום מכהן כחלון כממונה על מיגור הפשיעה בחברה הערבית. בריאיון למקור ראשון הוא ביקר את גרירת הרגליים בפרקליטות בטיפול בתופעה, אך שילב גם מס שפתיים כבד לאיסור על התערבות פוליטית בהחלטות היועמ"שית: "בעולמות האכיפה, הסמכות כולה נמצאת אצל היועמ"שית. עצמאות מערכת אכיפת החוק היא עיקרון חשוב שמנחה את כל המדינות הדמוקרטיות… מי שאמור לטפל באכיפה היא מערכת אכיפת החוק, שהיא גוף עצמאי, לא פוליטי, ואמור להיות מקצועי".
כחלון לא מדייק. עצמאות מערכת אכיפת החוק מפני הדרג הפוליטי היא לא "עיקרון חשוב שמנחה את כל המדינות הדמוקרטיות", אלא שיקול חשוב המאזן את ההתערבות הפוליטית בתביעה הפלילית, שהיא דרך המלך. נחזור על קלישאות היסוד: במדינות ומחוזות רבים בארצות הברית התובע הכללי הוא נבחר ציבור, תפקיד המוכר כשלב בסולם שבין ראש עיר למושל מדינה, משם מעפילים בדרך כלל לקונגרס. התובע הכללי הפדרלי בארצות הברית, כמו גם ראשי יחידות האכיפה המרכזיות, כולם מינויים פוליטיים מובהקים המתחייבים "לשרת לשביעות רצונו של הנשיא". בבריטניה תפקיד ראש התביעה מחולק בין חמישה בני אדם שונים לפי גזרות גאוגרפיות ומקצועיות. כל החמישה הללו הם פוליטיקאים, שרים בממשלת הוד מלכותה.
שאלת הפעלת מערכות האכיפה כדי לקדם אינטרסים פוליטיים תמיד נוכחת, ואין מדינה דמוקרטית שלא מתחזקת מגנונים להתמודדות איתה. אבל מה שקורה בישראל – נטרול מוחלט של נבחרי הציבור מניהול מערכות האכיפה – הוא טרלול קיצוני שמעביר את השלטון דה־פקטו לפקידים.
כשגם המכהנים במשרות אמון, כמו רואי כחלון, מאמינים שלפוליטיקאים אסור לנהל את המדינה, אין להתפלא שהשופטים פסלו את יהודה אליהו, למרות שהוא כשיר מקצועית, ורק בגלל שהוא עבד עם סמוטריץ' כתף אל כתף בעשורים האחרונים. את צורת החשיבה ששוללת מבחינה מוסרית את השיקולים הפוליטיים יש לעקור מן השורש בתור מה שהיא: צדקנות אנטי־דמוקרטית, מהלך מתוחכם שנועד להפקיע מהציבור את היכולת להכריע את גורלו באמצעות נבחריו.
ומאחר שאין כל בסיס משפטי לסיכול מינויו של יהודה אליהו, אני קורא לממשלה לקיים את החוק ולמנות את אליהו, בלי בג"ץ ובלי מיארה.