בשנה האחרונה אני מפיק אירוע סטנד־אפ שנקרא "ערב צרצרים". אם לא שמעתם על הפורמט המעולה הזה, שאת חלקו גנבתי בלי מיליגרם של מצפון מחו"ל, מדובר בערב שאני מנחה ובו אני מעלה לבמה סטנדאפיסטים בתחילת דרכם. הם עושים דקות בודדות של סטנד־אפ ואחר כך אני מראיין אותם ריאיון מאולתר ומצחיק עם סטנדאפיסט אורח. ערב פצצתי אם יורשה לי להחמיא לעצמי, מוזמנים לבדוק ביוטיוב ולהיווכח בעצמכם.
לקראת הערב הקרוב שיתקיים בעוד חודש, שאלתי את העוקבים בערוץ הווטסאפ שלי את מי הם ירצו לראות כסטנדאפיסט אורח. התשובות היו מגוונות ומטרילות בעיקר. תשובות כמו מרגול, ג'רי סיינפלד ומירי רגב. שניים אפילו הגדילו לעשות והציעו שאביא את אבא שלי להתארח. הצעה יפה שנופלת לצערי מסיבות טכניות לחלוטין. מפה לשם אחד המגיבים שאל בלי קשר לכלום מתי אני מתכנן לפרוץ לקהל חילוני. לכאורה שאלה תמימה. מסכן כזה, יצאתי עליו במאתיים קמ"ש.
העניין הוא כזה, אני עושה סטנד־אפ כבר עשר שנים. ואם יש משהו שחורז את כל התקופה זה שתמיד אחת השאלות הראשונות שישאלו אותי בראיונות ובמפגשים עם עוקבים זה על פריצה לחילונים, האם יש קהל חילוני, האם הקהל החילוני מבין, מה הקהל החילוני חושב. זו בדרך כלל השאלה הראשונה. וזה מטריף אותי רבותיי. אנחנו המגזר היחיד שמתעסק כל היום בדעתם של מגזרים אחרים עליו. אנחנו היחידים שההגדרה העצמית שלהם נגזרת מהשכנים. לא כולנו כאלה כמובן, אבל מספיק מאיתנו. וזה מבאס ובעיקר פאתטי.
זה נובע מרגשי נחיתות ושאף אחד לא יספר לכם אחרת. אנחנו מספקים לחילונים משגיחי כשרות בתחום האוכל, אבל בכל התחומים האחרים אנחנו מצפים מהם להיות משגיחי הכשרות שלנו. שיאשרו לנו שאנחנו בסדר, שייתנו את החותמת.
אולי יעניין אתכם
בערב הצרצרים האחרון ישב לידי תֹם אהרן, סטנדאפיסט נהדר וחבר טוב. תם הוא איש נעים וחכם ועל אף היותו חבר במגזר אחר (!) היה לנו כיף גדול. במהלך המופע צחקנו המון על דתיים וחילונים ומה שביניהם (הכול ביוטיוב, תיווכחו!).
היה שם רגע שבו שאלתי אותו אם הוא יודע שהוא שייך לציבור החילוני. כלומר, אנחנו הדתיים שייכים לציבור הדתי ואנחנו מדברים המון על הציבור החילוני. אבל הם, החילונים, לא יודעים בכלל שהם ציבור. הם סתם מסתובבים בעולם, לא מודעים לעובדה שהם חלק מקולקטיב שמן הראוי שיתעסק בעצמו. זה כמובן הגיוני כי הם הרוב, אבל זה תסמין של משהו עמוק יותר. אנחנו מתעסקים כל הזמן בהגדרות שלנו מול אחרים. הם פשוט חיים. גם החרדים, אגב, למיטב הבנתי לא מדירים שינה מעיניהם בגלל מחשבות בנושא הזה. ביטחון עצמי. חיים וזהו. אבל אנחנו? קדחת. סיפרנו לעצמנו שאנחנו המקף המחבר ומאז השתבשה עלינו דעתנו. כי איזו זכות קיום יש למקף אם הוא לא מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן כדי לוודא ששאר המילים לא בורחות לו?
ולגופה של שאלה, אמרתי לבחור מהווטסאפ: איזה מין יוצר מגדיר לעצמו כמטרה לפרוץ לקהל איקס? ומה זה אומר על היצירה שלו? יוצר צריך להיות עסוק בלהיות נאמן לעצמו וליצירה שלו, בלהביא לידי ביטוי את מה שיש לו לתת בלי לנסות להתחנף לציבורים מסוימים שבהם הוא החליט שהוא רוצה להצליח. אחרת היצירה פשוט לא תחזיק מעמד. היא תסריח מזיוף.
אם יש לו מזל ליוצר הזה, הוא יגלה שיש קהל לדבר שלו. ואם הוא מצא את הקהל הזה אז הוא האיש הכי בר מזל בעולם וזה לא משנה איזה קהל זה. ועם הזמן אולי עוד אנשים ישימו לב אליו ויחשבו שהוא דווקא אחלה ויצטרפו לטרנד. ואולי האנשים האלה חילונים או דרוזים או בני כת האמיש. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא ליצור ולהרגיש שהיצירה מתקדמת בזכות עצמה ולא כאמצעי "לפרוץ" לאן שזה לא יהיה.
קיצור נפלתי על הבחור המסכן מהערוץ של הווטסאפ. אפילו שני החבר'ה שהציעו שאביא להופעה את אבא שלי זצ"ל קיבלו ממני יחס מלטף יותר. ואם לחזור לסיבה שאני כל כך גאה בערב הצרצרים הזה, היא בגלל שזה בדיוק זה. ערב שבו מגיע קהל דתי בעיקר (תמיד יש כמה חילונים אגב, אנחנו מרשים להם להיכנס) ואנחנו צוחקים ביחד שעתיים ומספרים בדיחות שחילונים מבינים, או לא מבינים, לא ממש אכפת לנו. ואנחנו צוחקים בעיקר על עצמנו. שם צוחקים הכי חזק. וזו התרופה למחלה אני חושב. "ציבור" שיש לו ביטחון במי שהוא, מסוגל לצחוק על עצמו ולעקוץ את עצמו ולהמשיך לחיות למחרת.
בינינו, זה גם עושה אותנו יותר אטרקטיביים, קצת יותר קשים להשגה. לא סתם סטנדאפיסטים חילונים שמשתתפים בערב הצרצרים תמיד ניגשים אליי אחר כך באורות ואומרים לי ש"אין על הקהל שלי". הם צודקים. ובמקרה הזה, כדאי להקשיב להם.
לתגובות: