להבות
כילד הבנתי די טוב את מנהגי תשעה באב, נחרב לנו הבית וזה עניין לשבור עליו את הלב. נכון שקורבנות, מנחות וקטורת רחוקים ממני מאוד, אבל בית שחרב מצדיק את כל מנהגי האבלות הללו. את תשעה באב קיבלתי בלב שלם, אבל הייתי מתוסכל ממנהגי י׳ באב. חשבתי לעצמי די, מיצינו, ישבנו על הרצפה, לא אכלנו עשרים וארבע שעות, איכה, קינות והכול במנגינה האיטית והמדכדכת הזאת. כל המגולחים בשגרה מסתובבים עם זיפי זקן מכוערים, שלא לדבר על מוזיקה שכבר שלושה שבועות צריך להסתדר בלעדיה. וכשתמה ערבית של מוצאי תשעה באב ונדמה היה לי שעוד רגע שוברים את הצום, הכריזו "קידוש לבנה", והבנתי שזה לא נגמר עד שזה נגמר. אבל גם אחרי קידוש לבנה ואחרי צחצוח השיניים (זה העינוי הכי קשה, לא לצחצח) ושתייה ופרוסת עוגה, התברר לי שעדיין לא נגמר – הכביסות נדחות למחר, גם מוזיקה אי אפשר, ולהסתפר ובשר. הרגשתי שזה כמו צעד אחד יותר מדי. ידעתי שהלהבות שרפו את המקדש בעיקר ביום שאחר כך, בי' באב, אבל חשבתי לעצמי: כן להבות לא להבות, זה לא באמת משנה, חורבן זה חורבן.
מתי השתנה סופית היחס שלי לי' באב? לפני חמש שנים. באמצע הלילה עלה הבית שלנו בלהבות. בניסי ניסים ובתושייתה של אשתי כל בני הבית עודם בחיים, ולמעט שאיפות עשן ובוקר של בדיקות בבית החולים אין פגיעה בנפש. אבל כשאתה רואה את הבית שלך עולה בלהבות אתה מתחיל להבין כמה דברים.
אני ממש זוכר את העמידה ברחוב מול הבית שלפני שעה ישנו בו בביטחון שיש רק בין ארבע קירות, ועכשיו שתיים בלילה, אנשים רבים ברחוב, אנחנו ביניהם, מתבוננים בבית שעולה בלהבות. משעה שהיה ברור שאין עוד ילדים בבית, אסור היה להיכנס פנימה. אתה יודע מה נמצא בפנים, חפצים טבולים במשמעות, זיכרונות, אלבומי תמונות, ספרי קודש וסתם משפחתיות של חולין, והאש נוגסת בכל פה. תחושת אין אונים מוחלטת וטלטלה בין אושר על כך ששרדנו ובין המחזה הזה שאין כמוהו להמחיש את ארעיות הקיום.
אולי יעניין אתכם
רק בבוקר הורשינו להיכנס פנימה ולגלות שכל מה ששרד את האש נשטף במים ובקצף הזרנוקים של הכבאים. לילדים שחדריהם נשרפו כליל לא נותרו כי אם הבגדים שלגופם, כל השאר נעלם, מי במים ומי באש. בחדר של אחד הבנים הכול הפך לאפר, למעט תפידנית של תפילין בית־אל שגוננה על התפילין ממש כבסיפורי החסידים.
למחרת בבוקר שלחה לנו מרים פרץ הודעה קולית. היא אמרה בערך ככה: שרפה זה נורא ואיום, האש לא סלחנית והיא מכלה הכול, לא משאירה כלום, לא מרחמת, לא משאירה אפילו משהו להתרפק עליו, הכול הופך לאפר. אבל זו גם בשורה טובה, אמרה, אי אפשר להישאר באיזה מצב ביניים, באיזו פשרה. חייבים ממש להתחיל מההתחלה, וזו ההזדמנות הכי גדולה להתחדש. אחר כך התקשר חבר שלא ידע, סיפרתי לו, ביקש שאפסיק. אמר לי: אני מצטער. כשהייתי קטן נשרף לנו הבית, אבא ואמא לא הצליחו להתגבר על זה, זה מוטט להם את הזוגיות ולי את הילדות. הם התגרשו. אני לא מסוגל לשמוע על שרפה שוב. בלילה היטלטלתי בין אסונו של החבר לתקוותה של מרים פרץ, וכתבתי שיר שלא פרסמתי מעולם. הפזמון שלו היה: "באמצע הלילה בערה בי אש, מה היא תכלה בי, מה היא תחדש?"
מאז אני מבין הרבה יותר טוב את י' באב. אכן, הבית כבר נחרב ולא היה בר שיקום עוד קודם לכן, אבל בי' באב בערה האש – עמדו אנשי ירושלים אל מול הלהבות האוחזות בביתם, בתקוותם, וראו איך האש הזו מכלה בלי הכר את הקודש והחול, את הטמא והטהור ואת משוש חייהם. והם עומדים באין אונים מוחלט אל מול הלהבות העושות בקודש כרצונן, ועיניהם כלות. אני מבין שגם לגבי המקדש מדובר לא סתם בחורבן, מדובר בשריפה שמשאירה רק אפר, וכמו שאמרה מרים, שמבינה דבר או שניים בלקום מאפר: עכשיו אין ברירה, אי אפשר להמשיך בערך, אי אפשר לצעוד ליד, הכול אבד, חייבים להתחדש, להיוולד כתינוק מתוך הלהבות. זה לוקח זמן בחיים של משפחה, כל שכן בחיים של עם שמנסה מאלפיים שנות אפר להיוולד לתחייה.
חוות גיל־עד
נזכרתי בכל זה במוצאי שבת, למראה תמונת הלהבות שאחזו בבתי חוות גלעד. מי שנשרף לו הבית מבין. מבין את ההלם, מבין את השאלה איך ממשיכים מפה, שאלי שרופה באש. מי שנשרף לו הבית יודע שהמסע הזה ארוך מאוד. אני זוכר איך יום אחרי השרפה אשתי עוד דמיינה שנארח את המשפחה לליל הסדר, הרי רק חצי בית נשרף. היא לא ידעה שתעבור יותר מחצי שנה עד שנחזור לגור בו. אבל דווקא בגלל תקוות ההתחדשות שנטעה מרים פרץ בצער השרפה התמלאתי תקווה, מפני שאם מישהו יידע להתחדש מזה אלה אנשי חוות גלעד.
לפני שבועיים הזמינו אותי תושבי חוות גלעד להרצאה. בכובעי כסופר מצאתי את עצמי מגיע למקומות שונים ברחבי הארץ ומדבר עם אוכלוסיות מגוונות ושונות זו מזו. בכל מקום זה אחרת, בחוות גלעד זה היה לגמרי אחרת. זמנים לא היו זמנים, חלק נכנסו באמצע, שתיים התנצלו אחרי ארבעים דקות שזה באמת מעניין אבל הן חייבות ללכת ללמוד תניא. בכל מקום אחר זה היה עלול להפריע, ליצור תחושת אי־נוחות, אבל שם לא. בחלל החדר עמדה איזו אווירת חופש פשוט. באמצע הדיבור שלי היו שוב ושוב קטיעות של שאלות מסקרנות, יצירתיות, כאלו שלא שאלו אותי בשום מקום אחר, שאלות כנות. הרגשתי שאני במפגש של מאותגרי קשב וריכוז, כמוני, אבל שהם אנשים חופשיים הרבה יותר ממני.
אני מאמין שאנשים שחייבים כל הזמן להיות בשליטה, שהיומן שלהם מסודר ומאורגן חודשים מראש, והמושכות בידיים שלהם, מתקשים מאוד להתמודד עם רעידות אדמה בחייהם, קצת כמו הארזים שנשברים בסופה או בקורונה. לעומתם, אנשים מהזן החופשי הזה של חוות גלעד הם בעלי הסיכוי הכי גדול לשרוד את זה. לא רק לשרוד, גם להתחדש מזה ולהגיע לפסגות שמעולם לא תכננו, ולו בשל העובדה שהם אינם מהסוג המקובע, הם דירת עראי שתהפוך לקבע.
ערבות
וכבר הביאה עלינו השרפה הזאת ברית מפתיעה בין אנשי קיבוץ בארי שלמדו על בשרם איך נראה בית שרוף מטרור ובין אנשי חוות גלעד. זו לא ברית אידאולוגית, זו ברית בין אחים לצרה ההיא ובין אחים לצרה הזאת, כשהאחים לצרה ההיא מציעים עזרה בריהוט וברכוש. אני לא רואה את זה קורה לפני שמחת תורה הנורא. דברים משתנים. ובתוך המגזר כבר נתרמו נכון לכתיבת שורות אלה יותר משישה מיליון שקלים, ומן התרומות הללו הארזים הבלתי־שבירים של חוות גלעד יתחדשו, כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.
לתגובות:
איור: שאול גרד