בתא טחוב במגרש הרוסים נמק מזה כמעט שבועיים טל ינון דרדיק. גופו נאנק תחת עומס שביתת הרעב שעליה הכריז, ולאחר שהתעלף כמה פעמים, ביום רביעי בבוקר צנח חום גופו ל־34 מעלות. אבל ליבו של אלוף פיקוד המרכז גס בו, בטל ינון. הביטוי "ייקוב הדין את ההר" היה שייך כאן אילו היה מדובר בדין – ולא בהפרת דין גחמנית ובבריונות של הרשויות.
טל ינון אינו נתון למעצר מנהלי. שר הביטחון אסר את המעצרים הללו, והוא יושב במעצר על פי הכרעת שופט, כדת וכדין. אבל לא באמת: הפשע שבעטיו הוא נעצר הוא הפרת צו מעצר בית מנהלי, שהשית עליו אבי בלוט. מסתבר שכאשר שלל ישראל כ"ץ את פרקטיקת המעצרים המנהליים, הוא הותיר בידי אלוף הפיקוד את הסמכות לכפות מעצר בית.
במקרה של טל ינון דרדיק, משום מה בלוט מצא לנכון לקבוע שמקום מעצר הבית המנהלי יהיה בית חמותו של העציר. אלוף הפיקוד לא טרח לשאול את המארחת בכפייה, שהיא אישה קשת יום הסובלת מקשיים בריאותיים, ואינה יכולה לארח את העציר הסורר. מאחר שנמנע מטל ינון לקיים את הצו המופרך – הוא פנה לאלוף הפיקוד בבקשה למצוא מקום מעצר חלופי. בתגובה לפנייה זו הוא נעצר, ובית המשפט האריך את מעצרו משום שהוא הפר את מעצר הבית.
הנה כי כן, מיטב המוחות השטופים מצאו מסלול עוקף שר ביטחון: מעצרים מנהליים זה אסור? שום בעיה! נטיל מעצר בית בתנאים בלתי אפשריים ובלתי חוקיים – וכשמעצר הבית יופר, תהיה עילה למעצר ממשי.
אולי יעניין אתכם
ישראל כ"ץ נדרש לסוגיה ביום שלישי בלילה, ונזף באבי בלוט. הוא הנחה אותו לתקן את צו המעצר, ואם דרדיק עבר עבירה – יש לטפל בו כמו כל חשוד ישראלי אחר. בכלל, חידד ישראל כ"ץ, האיסור על מעצרים מנהליים לא נועד להכפיף מתיישבים חשודים בפלילים לצעדים מנהליים דרקוניים אחרים, אלא לטפל, אם יש צורך, לפי הדין הרגיל.
רק דבר אחד שכח ישראל כ"ץ לכלול בנזיפתו, ובכך למעשה ויתר על האפשרות שהנחיותיו באמת יקוימו, לא רק כלשונן אלא גם כרוחן: הוא שכח לאיים על אבי בלוט שאם הוא ימשיך להתחכם ולזרוק אזרחים למעצר על פי גחמה – הוא זה שעלול למצוא את עצמו במעצר.
אסור לשכוח לרגע מהו חטאו של דרדיק הנ"ל: הוא לא חשוד, חלילה, ב"טרור יהודי". אם היו נגדו ראיות ולו קלושות ביותר שפגע בערבי חף מפשע, חזקה על שופטי ישראל שהיו עוצרים אותו עד תום ההליכים, כדת וכדין. פשעו של החלוץ דרדיק הוא בכך שהחווה שהקים שוכנת בשטח B, ועדריו הם טריז המגן על אדמות הלאום בין רוואבי לרמאללה.
על אי חוקיותן של עשרות החוות שהוקמו לאחרונה בשטח B אין להתווכח, אבל גם על אי מוסריות האכיפה נגדן: הרשות הפלשתינית היא גווייה והסכם אוסלו הוא פגר. האנשים היחידים על הפלנטה ששטח B מעניין אותם הם כמה פקידים במינהל האזרחי. המרחבים הפתוחים בשטח B, שבהם רועים עדריו של דרדיק, הן עתודות הקרקע של מדינת פלשתין המדומיינת. מי שזורק את דרדיק למעצר מנהלי בגלל תפיסת המרחבים הללו – הוא אוסלואיד חסר מודעות לציבור שהוא אמור לשרת.
התנהגותו של בלוט בפרשה הזו מעוררת מחשבות נוגות על ההגדרה המקובלת למושג טרור: "אלימות לא-מדינתית למטרות פוליטיות" (כשמדינה מפעילה צבא נגד אויב, זה בלי ספק אלימות למטרות פוליטיות. אבל זה לא טרור, כי מדינה עושה את זה). מעצרו של דרדיק הוא בלי ספק אלימות למטרות פוליטיות. האם זו אלימות מדינתית? תלוי מי המדינה בעיניך – ישראל כ"ץ או אבי בלוט.
אני לא מרחיק לכת, ולא מכנה את אבי בלוט, חלילה, טרוריסט. לא רק עשייתו למניעת הטרור הערבי ביו"ש מרחיקה אותו מההגדרה הזאת, אלא גם תמיכתו בהיבטים מסוימים של השתרשות החוות היהודיות בשטחים שאוסלו מרשה. אבל מצד שני, אסור לשכוח לרגע שגם השימוש השחוק במטבע הבזוי "טרור יהודי" הוא לא יותר מאלגוריה בשירותיה של עלילת דם. מי שבאמת משווה בין הטרור הערבי לגווניו ובין "טרור יהודי" הוא או שקרן אנטישמי או בור מרצון. וזה תקף גם – ובעיקר – לבכירי המערכות בישראל.
במדינה מתוקנת, עובד ציבור – גם כשהוא לובש מדים – אמור לדעת שהתעמרות בריונית באזרח, בניגוד לחוק ובניגוד לרוח הוראות הממונים עליו, היא פשע שמחירו מאסר. אבל בלוט יודע ששום איום לא מרחף מעליו. התובנה הבלתי נעימה הזאת היא הנעלם שחסרונו הכשיל את הרפורמה, והיא המשתנה שהטמעתו תאפשר לממשלה הבאה להשלים את המלאכה: לא מספיק לאייש את המשרות הרמות באנשים ראויים. חייבים ליצור מערך תמריצים אפקטיבי שיגרום להם להפנים שכדאי להם לשרת את העם, באמצעות ציות להוראות נבחריו, ולהם בלבד.
