גם אנחנו צריכים
מאז ומעולם הייתי מאוהב בחופש הגדול. כשהייתי תלמיד בבית הספר ברור שחיכיתי להחליף את היסטוריה ופיזיקה בים ובריכה. אבל גם כשהילדים שלי היו בעצמם תלמידים, עם כל המשמעות הכרוכה בכך שאין מסגרות, הייתי מאוהב בתקופה הזאת. אין לחץ בבוקר, אין שיעורי בית, אין אספת הורים, יש רק את מילת הקסם "חופש". אפילו עכשיו, כשהבת הקטנה שלנו כבר סיימה את בית הספר, אווירת החופש מסביב מסדרת לי את הנשימה אחרת, וכשאין פקקים של ילדים קטנים עם תיק על הגב גם הגב שלי מתרווח.
אילו הייתי מחוקק החוקים כאן, הייתי מחוקק את חוק החופש הגדול גם למבוגרים. תגידו שיש כבר כזה, הרי כל אדם זכאי לימי חופשה על פי חוק, אבל זה ממש לא אותו דבר. אלה ימי חופש לצורך מטרה מאוד ברורה: חופש כי הילד חולה, חופש כדי לשמור על הנכדה, חופש כי עוברים דירה – כל אלה חופשים לצורכי משימה, הם לא דומים בשום צורה לחופש של הילדים. אפילו חופש לשם חופשה בבית מלון צבוע בצבע של יעד ברור. אני מדבר על החופש הזה שיש רק לילדים, החופש הזה פשוט להיות, לשהות, לא לרוץ לשום מקום, בלי חובות ובלי ייסורי מצפון. אני רוצה שהמבוגר שוב יוכל לומר את שתי מילות הקסם "משעמם לי" ויבחר אם למלא את השעמום בהנאה או לתת לחוסר המעש הזה עוד כמה דקות של מנוחה.
בחוק החופש שהייתי מחוקק היה נאסר להשתמש בימי החופש לסידורים, בנקים, בירוקרטיה ותשלום קנסות על חניה בכחול־לבן, היה אסור להגיש דוחות למע"מ ולמס הכנסה או להשלים פערים, רק לעצור ולהיות חופשי לכמה ימים מהמרוץ המשוגע של החיים. אפילו חוברות עבודה לחופש לא יהיו, כדי שלא יפריעו להיות. למה החופש הזה חשוב כל כך? כדי שנפגוש את עצמנו סוף סוף, שנחזור להרגיש ולחשוב ולהיות, לא רק לרוץ, להשיג ולכבוש. זה לא יימשך חודשיים, הרי אנשים ישתגעו והכלכלה תקרוס. אבל כמה ימים, אולי שבוע בכל חצי שנה, נראה לי כמו מינון נכון.
אולי יעניין אתכם
ליבי אומר לי שהמון אנשים יוותרו על החופש הזה ויעדיפו להמיר אותו בימי עבודה ועוד כמה שקלים לפנסיה. למה? כי הם מזמן שכחו איך זה להיות עם עצמם, וקצת מפחיד להיפגש עם אדם זר וקרוב כל כך, יותר קל לתחזק עם עצמך יחסים של שלום שלום. ליבי גם אומר שאם החוק הזה יתפוס הוא יאריך את תוחלת החיים ויניע גלי תשובה, התחדשות ושינויים. אולי באיזשהו מובן החוק הזה קיים כבר כיום. אולי זה בעצם הסיפור של שבת, ואני בסך הכול מצטרף לקריאת השיר הילדותית "אז למה לא כל יום שבת?"
חובה חינם
אחרי שהחוק הזה יתפוס, אולי אחוקק חוק לימוד חינם למבוגרים. תחשבו על זה, שתים עשרה שנים למדנו יום אחרי יום, ניסינו להבין, לזכור בעל פה, לעמוד במבחנים. פתאום בעולם המבוגרים שבו אין חופש גדול, אין גם לימודים. יש שלומדים תורה, וגם את זה כדאי לבחון – כמה אנשים רוצים ולא באמת לומדים. אבל באשר ללימודי החול – אנשים שכבר רכשו מקצוע עלולים להתפרנס היטב אך לחיות בבערות גמורה חיים שלמים. הרי סיפרו לנו בימי בית הספר שלומדים ונבחנים כדי להתקבל לדבר הבא. למבוגרים אין כבר מה למכור, הם כבר התקבלו, הם כבר בדבר הבא. יש מקצועות שאין בהם ברירה – חייבים להשתתף בהשתלמויות, חייבים להמשיך להיבחן ולהתחדש. אבל יש רבים רבים שכבר מזמן לא פגשו חומר לימודים, שלא לדבר על סתם הרחבת אופקים. החוק הדמיוני שלי יאפשר למבוגרים להמשיך ללמוד כל החיים. זה לא יהיה תלוי בפסיכומטרי וברף של בגרויות. זה יהיה לימוד מרצון חופשי בלי התניות.
איפה ילמדו? הרי היום לא צריך מקום בשביל ללמוד, אפשר ללמוד מרחוק, אפשר לעשות זאת באיזו מכללה למבוגרים. אבל הכי יפה בעיניי שאנשים שבילדותם לא זכו ללימודים ראויים מפאת חוסר אמצעים או חוסר דעת להבין את חשיבות הלימודים, יוכלו לחזור לספסלי בית הספר ולהשלים בגרויות. תחשבו מה ירגישו תלמידי בית ספר כשיראו מישהו שמצר על מה שהחמיץ ובא להשלים, מה תעשה לחברת הילדים נוכחותו של אדם מבוגר שלא בא להשגיח עליהם אלא פשוט בא ללמוד. בעצם זה קרה כבר פעם אחת בהיסטוריה, כשעקיבא שעדיין היה רחוק מלהיות רבי עקיבא, בא ללמוד יחד עם בנו, אולי גם עם ילדים אחרים. תראו מה צמח מהניסיון החד־פעמי הזה.
אולי גם החוק הזה כבר קיים בספר חוקי הנצח שלנו, "והגית בו יומם ולילה". לא יודע אם יש עוד עם שמצווה בתורתו להישאר תלמיד כל החיים. וגם פה אני בסך הכול מבקש להרחיב את צו הלימוד הזה מן הקודש גם אל מרחבי החול.
חוק המורה
אחרי ששני החוקים הדמיוניים שלי יעברו בקריאה שנייה ושלישית, אנסה לקדם עוד אחד: חוק שלפיו אחת לשנה יגיע כל הורה לכיתה של הילדים שלו כדי לספר לתלמידים על חייו. מהי עבודת ה׳ עבורו כשכבר אין לו מסגרת של תפילה בתחילת כל יום לימודים, מהי המשפחה עבורו, ממה הוא מתפרנס או ממה הוא מובטל. איך נראים החיים בגיל הזה, ולמה הוא הכי מתגעגע מימי ילדותו, מה הבין על הילדות ועל החמצות בילדות שלו. החמצות שהם, הילדים, אולי עדיין יכולים להימנע מהן.
האמת שהייתי שמח גם לפעולת גומלין, שפעם בכמה זמן יגיעו ילדים אל עולם המבוגרים ויזכירו להם איך נראית ילדות נשכחת. תדמיינו הפוגה בחברת היי־טק ממוקדת מטרה לטובת מפגש עם ילד, משחקי מחבואים ותופסת. ילד שידבר על העולם שלו, מה זה לשבת לצייר ציור או לעבוד על יצירה שלעולם לא תתפרסם, לכל היותר תיתלה על המקרר תחת איזה מגנט מזכרת מחתונה ואחרי יומיים תלך אל הפח. חשוב מאוד להיזכר איך יוצרים בנפש בלי מטרה, בלי להשיג, בלי לכבוש, בלי להרוויח ולהתפרסם, סתם יצירה לשם יצירה.
גם לזה יש תקדים. הגמרא מספרת על בית מדרשו של רבי יהושע בן לוי שזכה לביקור של ילדים קטנים, "דרדקי", והקטנטנים הללו דיברו על אותיות האל"ף בי"ת והתגלו כך דברים שלא נאמרו מאז ימי יהושע בן נון.
שביתה
מנהג ישראל דין הוא, ונהגו ישראל לעסוק בענייני שביתת מורים עם פתיחת כל שנת לימודים. "אם לא ייענו דרישותינו במלואן" – זה הנוסח שמתגלגל פה כבר שנים. אני לא יודע אם מגיע להם או לא, רק אומר שבכל שנה צץ בי איזה ילד קטן שמקווה שהאוצר יהיה חזק וגם הארגונים לא יישברו, ונרוויח עוד קצת חופש בממלכת הילדים.
לתגובות:
איור: שאול גרד