אנשים חושבים שלהיות מפורסם זה איזה לוקסוס מי ישמע ולכאורה הדברים כצעקתם.
אני למשל, אדם יחסית מוכר במחוזות הסרוגים, מתבשם לו דבר שבשגרה מהיותי קצת ידוע. פה מקבל קומפלימנט מגברת ליד האזור של הקפואים בסופר, שם מוצא את עצמי עטוף בחיבוק של אדם זר שחש צורך להביע את הערכתו על מלא. לכאורה סבבה.
אלא שההיבריס אורב מעבר לכל פינה, כגודל המעלה כך גודל הנפילה ולפתח חטאת רובץ.
כי גם יהודי כמוני, אחראי ככל שיהיה, לפעמים מוצא את עצמו, נגיד בשבוע שעבר, נוסע על אדי דלק ומתפלל להגיע לתחנת הדלק לפני שהרכב ירבוץ תחת משאו, כאותה אתון בלעם שהחליטה שדי לה. לא שמישהו אי פעם מתכנן להיות על אדי דלק, אבל לפעמים אתה יוצא מירושלים ובדשבורד אתה רואה שיש עוד ארבעה קווים של דלק ואתה אומר לעצמך יאללה אני כבר אתדלק בדרך, העיקר לצאת לפני הפקקים. והפקקים מצידם מודעים לזה שאתה מנסה לעקוף אותם ומשכימים לצאת לדרך בעצמם כדי לוודא שתיתקע, אחרת איך הם יראו את הפרצוף שלהם במפגש הפקקים הבא? (אם יצליחו להגיע).
אולי יעניין אתכם
אז אתה מוצא את עצמך בפקק צופה במחוג הדלק הולך ודועך. או אז אתה נזכר בעצתו הנבונה של שלמה השכן והיא מהדהדת באוזניך באימה. "דע לך יעקביני אהוב שמְכל הדלק בנוי באופן כזה שהמכל צר יותר בתחתיתו כך שהסוף של הדלק תמיד יגיע מהר מהצפוי". אחח שלמה השכן, מה יש בהן בעצותיך שגורמות לי לדפדף אותן הלאה? לעולם לא נדע.
בקיצור, איך שחציתי את המנהרות באזור בן שמן נדלקה לה נורת הדלק ואני אנה אני בא. לתחנת הדלק אני בא כמובן. אבל לך תמצא יציאה. וכשכבר מזדמנת לך יציאה אתה אומר לעצמך שחבל להרוס מומנטום כל כך יפה של נהיגה ושאפשר יהיה לצאת ביציאה הבאה. שהרי יציאות כביש 6 שתיים שהן ארבע וכן על זה הדרך עצת היצר, אלא שעם שיבוצים מהמקורות לא יתמלא המכל.
לבסוף אתה יוצא בקסם ולרגע אתה אפילו מפלרטט עם הרעיון של להמשיך דוך עד הבית. שהרי לא קטני אמונה אנחנו ולא תקצר יד ה' מלהושיע. אבל במחשבה שנייה אין סומכין על הנס אז אתה שובר ימינה לכיוון תחנת הדלק בכניסה לראש העין והנה אתה כבר רואה את התחנה הושט היד וגע בה. ואז רמזור. ואז דממה. והנה אתה, יעקביני, אדם עם פרצוף בסך הכול מוכר, מוצא את עצמך ביום קיץ חם עומד עם הרכב כמו מטומטם באמצע צומת, 100 מטר לפני תחנת הדלק, וכולך אומר תימהון.
אני? אני נתקעתי בלי דלק? זה הרי אירוע של שלומפרים. פדיחה של מעופפים לא נועזים.
אבל עובדה.
כמה הייתי נותן כדי להיות אנונימי לחלוטין באותו רגע. אבל לא. מדויק יותר יהיה לומר שנעשיתי פופולרי מאי פעם. גם אנשים שבשגרה היו מתבלבלים ביני ובין נדב נוה, או זמר נשמה חרדי גנרי, פתאום נהייתה להם חוכמת הפרצוף. אשפים של קלסתרונים. כל ראש העין ננעלה בבת אחת על זיו איקונין שלי והגיעה לצומת כדי לשים לב אליי. כולם כמובן רוצים לעזור, נחלצים לסייע. יהודים טובים כולם. אבל לך תספר להם שאין בעיה אמיתית. "הרכב בסדר רבותיי, זה הנהג שמטומטם". אני מסביר לכל פונה. "לא נוסעים על הסוף של הדלק יעקביני", מוכיחים אותי המעריצים ומיד מקבלים בליבם החלטה להעריץ מישהו שיש לו קצת יותר שכל בקודקוד.
אז אתה הולך להביא דלק מאותה התחנה שהרכב שלך רואה מרחוק כמו שמשה רבנו ראה את הארץ מפסגת נבו. רואה ולא נכנס. ומקפיץ אותך לשם בחור נחמד שמכלה את זמנו בעזרה למישהו שהביא את כל הצרה הזאת על עצמו. ואתה עושה נגלה אחת של דלק אבל הרכב, מעשה שטן, מחליט שהוא לא מתניע. כי למה שיתניע. הרי לא בטוח שהלקח נלמד. בוא נתעלל בך עוד, יעקביני. אז עושים עוד נגלה. ועוד אחת. והרכב כבר בעודף דלק. מלא לעייפה. כבר יכול לתרום דלק לרכבים שמזלם לא שפר עליהם.
אבל להתניע לא יתניע.
אז אתה משחרר את הבחור החמוד ונשאר עם הרכב הדומם שלך על הצומת בראש העין כי אתה מבין שאנחנו כבר מזמן במחוזות המיסטיקה היהודית. מדובר בשיעור בענווה. שיראו כולם את יעקביני הזה שפרצופו הולך ומאדים בשמש הקופחת, היעקביני שהולך ומתחמם כשם הרכב שלו הולך ומתקרר.
ואז מגיע שוטר. "אסור לך לחנות פה". זה מה שהוא אומר, השוטר. כאילו זו הייתה הבחירה שלי בערב ערב תשעה באב. לרבוץ על האספלט החם ולהתכונן לצום בעזרת התייבשות. "נשמה שלי", אני מסביר, "אני לא חונה, אני מקבל עליי את הדין".
השוטר לא מבין. "אבל אתה לא יכול להיות פה", הוא מתעקש. "אני מסכים איתך אדון שוטר. ובכל זאת הנה אנחנו כאן, מנהלים את השיחה המטופשת בעולם".
אז השוטר מציע לדחוף יחד את הרכב קצת הצידה כדי לא להפריע לרכבים החולפים. אז הוא דוחף מקדימה ואתה מאחורה. והשוטר לא מבין למה הרכב לא מתקדם. "ובכן, רכב זה דבר כבד אדון שוטר, בטח עכשיו כשהוא מפוצץ בדלק", אני מסביר, "ואני יעקביני בסך הכול דחליל בדמות אדם. לא אני זה שיניע את הרכב הזה ממקומו בדחיפה". אז השוטר מתייאש והולך, במילותיו האחרונות הוא מפציר בי אולי בכל זאת לא להיתקע בצומת הזה מלכתחילה. "אם תהיה לי אפשרות לחזור בזמן אעשה זאת", אני מבטיח לו ונשאר לבד כדי להזדכך בקלוני.
אחרי שאני בטוח שנרצה עווני אני מתקשר לדורון קוקה השכן, שמכונות רועדות מפניו, רכבים מתחילים לנוע רק מאימת מבטו וכל כלי העבודה רבים ביניהם "עליי יניח צדיק זה ידיו". והוא מתייצב דורון קוקה, שאגב מעולם לא ראה או קרא שום דבר שאי פעם עשיתי. זה אותו דורון קוקה שאשתו מילכה שמעה פעם שכתבתי ספר והגיבה "אז ממש כל אחד יכול לכתוב ספר, הא?"
עד כדי כך למדתי את מידת הענווה באותו יום מר ונמהר.
ודורון קוקה מגיע, והוא נלחם עם הרכב כמו יעקב עם מלאך ה'. והוא אומר מילים תוך כדי כמו סטרטר והזרקה ואלטרנטור וקלאץ' ואני מהנהן כמבין ומוסיף משלי מילים כמו בנזין ואקרוסטיכון ותקבולת כיאסטית. הבעיה, התעקש דורון, בטוח לא בהקבלה הכיאסטית. כאלה כבר לא שמים ברכבים שנת 2016 והלאה.
ודורון ממשיך להילחם, והוא מנסה כה וכה מפה ומשם, ומתעקש ונלחם ולא מוותר, כי ביום שלימדו בבית הספר איך מוותרים דורון קוקה בדיוק הבריז ולכן החור הזה בהשכלתו מעולם לא התמלא. ואחרי 40 דקות של מלחמה שערה הרכב מבין שלא הוא יהיה זה שישבור את דורון קוקה, אז הוא מתעורר לחיים ואני מחבק את דורון משל היה המשיח בכבודו ובעצמו ומציע לו את כל הטוב שבעולם בתמורה להצלתי. "יש לי מלא דלק לתת", אני מפציר.
אבל דורון מחייך חיוך מנצח, ואומר "איזו פדיחה לך ככה לעמוד בצומת כמו מסכן הא?" ואני מבין שדורון את התמורה שלו כבר קיבל והותר, אז אני נוסע הביתה חפוי ראש, מלומד לקח, ובעיקר בידיעה ברורה שלהיות אנונימי מדי פעם יכול להיות ממש ממש בסדר.
לתגובות: