כשהביטחון התזונתי ברח בצעקות

אתמול ציינו את ט"ו באב, ובסוף השבוע הקרוב אשתי היקרה, ענת, חוגגת יום הולדת. כששאלתי אותה על מה כדאי לכתוב הפעם, ציפיתי אולי לנושא קצת יותר חגיגי, או לפחות אופטימי. אבל אשתי הצדיקה, שחיה איתי מספיק שנים כדי להכיר את נפש בהמתה, אמרה בלי להסס: "תכתוב על החלב. על זה ששוב אין חלב רגיל, על המחדלים בחקלאות, ועל זה שאנחנו תמיד, אבל תמיד, במצב חירום תחת התירוץ של 'ביטחון תזונתי'". אז הטור הזה מוקדש לה באהבה. כי מתברר שבישראל 2026, הרומנטיקה האמיתית היא להצליח להביא הביתה קוטג' 5% מהמכולת.

בפברואר האחרון, אחרי החוויה המפוקפקת שחוויתי בכנסת, כשדיברתי על חשיבות הרפורמה בחלב כשאני מוקף בכ־120 רפתנים ופונקציונרים זועמים, סיימתי את הטור שלי בתחזית אופטימית: "בסוף, הצעקות ידעכו וההיגיון הכלכלי ינצח". טעיתי. בחודש מרץ הוצאה רפורמת החלב מחוק ההסדרים ונקברה קבורת חמור של שנת בחירות. הצעקות ממש לא דעכו. הן ניצחו. וכדי להבין את המשמעות של הניצחון הזה, אתם לא צריכים תואר בכלכלה, מספיק להביט במדפי המקרר בסופרמרקט הקרוב אליכם.

לצורך כתיבת הטור איתרתי את פרוטוקול הדיון ההוא, שזמין ברשת אגב, ונדהמתי עד כמה מועצת החלב, הרפתנים ונציגיהם בכנסת התנהלו באלימות כשדיברתי. מעטים המשפטים שהצלחתי לומר בשלמותם בלי שיקטעו אותי בגסות. אחת הטענות העיקריות שהובעו בהתפרצויות הללו עסקה בביטחון התזונתי: אם יפורק חלילה הקרטל המכונה מועצת החלב, אפשר יהיה לייצא ולייבא חלב ומוצריו, וזה כמובן יפגע אנושות בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

עוד מאת אמציה סמקאי סימני החקלאות הישראלית – תחל שנה וברכותיה

שבוע אחד קודם לכן פרס אורן לביא, מנכ"ל המשרד ששמו המעודכן הוא משרד חקלאות וביטחון המזון, את משנת הנגד בריאיון לביטאון 'משק הבקר והחלב'. הרפתות, הסביר, הן "תשתית חיונית… במדינה שהיא כלכלת אי, המאוימת בכל עת על ידי משברים גאופוליטיים, מלחמות ושיבושי סחר עולמיים". הוא התגאה בכך שהמשק מאוזן ומייצר 106% מהביקוש, והבטיח שהמשרד יפעל בנחישות לקבור את הרפורמה כדי למנוע מחסור.

ובכן, בחודשיים האחרונים זכינו לראות שוב עד כמה שוק החלב הריכוזי מספק לנו ביטחון תזונתי ומונע מחסור.

לא ניכנס כרגע לשאלה האם התקלה היא אכן חד־פעמית כטענת תנובה, ואיך זה שכמעט בכל שנה מתרחשת תקלה חד־פעמית אחרת. דווקא טענה זו היא שמוכיחה עד כמה הביטחון התזונתי של מדינת ישראל תלוי בטכנאי ספציפי של מערכת ספציפית, שמחליט שלא בא לו לטוס לישראל בגלל המצב הביטחוני. כשחברה אחת חולשת על כשלושה רבעים מהחלב המפוקח בישראל, כל שיהוק לוגיסטי אצלה הופך מיד לאירוע לאומי.

הטענה שישראל חייבת לשמר את החקלאים בצמר גפן, כי אם חלילה תהיה מלחמה ואמברגו לא נוכל לייבא, מעולם לא הופרכה בצורה ברורה כל כך. הנה, מלחמה, וגבינות מיובאות לא חסרות על המדפים. אדרבה, בעיצומו של מחסור הקוטג' הרחיבה המדינה את מכסת היבוא בעוד 3,000 טונות, והגבינה הצהובה המיובאת נמכרת ב־3.5 שקלים ל־100 גרם. האמברגו, מתברר, הוא דווקא על מפעלי תנובה בישראל.

בין התירוצים שהתווספו לתקלה היה גם גל החום שהפחית את תפוקת החלב. בשנים קודמות זה היה התירוץ העיקרי. אולי כדאי להזכיר שאם יש בישראל גל חום, אין משמעות הדבר שיש גל חום במדינות אחרות, שגם בהן יודעים לגדל פרות. וממילא בעוד חודש וחצי ראש השנה, וצריך להתחיל להתכונן למחסור הקבוע של חגי תשרי.

האזהרה של לביא, אם כן, התיישנה נהדר. בפברואר הוא הבטיח שהשוק המתוכנן יציב ומייצר עודפים, והזהיר ששוק חופשי ייצור מחסור. ביולי, תחת אותו שוק מתוכנן שכבול במכסות ובפיקוח, המדפים התרוקנו. לביא גם שלף בריאיון ההוא את "סכנות" הייבוא, ובראשן החמאה המיובאת שהתייקרה. הוא רק רוצה שנשכח שלפני שנפתח ייבוא החמאה חווינו כאן מחסור מביך של חודשים, שבו לקוחות התחננו ל־200 גרם חמאה ישראלית.

קרטלי החקלאים חוזרים שוב ושוב על המושג ביטחון תזונתי, אלא שהמונח הזה לא אומר את מה שהלוביסטים רוצים שתחשבו. הגדרת ארגון המזון והחקלאות של האו"ם קובעת במפורש שביטחון תזונתי פירושו זמינות של מזון, והיא יכולה להיות מסופקת באמצעות ייצור מקומי, או באמצעות ייבוא. ייבוא הוא לא כשל שצריך להתבייש בו, אלא אפיק לגיטימי ומרכזי. וכפי שראינו, דווקא ההסתמכות על ייצור מקומי בלבד היא זו שמסכנת את הביטחון התזונתי הלאומי.

תראו את סינגפור, למשל. היא מייבאת יותר מ־90% ממזונה מ־187 מדינות ואזורים – ומספר המקורות הזה הוא עצמו ההגדרה של חוסן, שהרי מדינה שקונה מזון מכל כך הרבה מקומות אינה תלויה באף אחד מהם. היו שנים שאף בזכות המדיניות הזאת הובילה סינגפור את מדד ביטחון המזון העולמי. או קטאר, שב־2017 איבדה בן לילה 80% מאספקת החלב הטרי שלה עקב מצור: בתוך חודש, בזכות רכבת אווירית של 4,000 פרות, כבר ייצרה חלב בעצמה, ותוך שנתיים הגיעה לעצמאות מלאה. בינתיים, ההיסטוריה מלאה במדינות שייצרו בעצמן כמעט הכול, אבל האזרחים שלהן עמדו בתורים ארוכים ללחם.

האירוניה הגדולה היא שהייצור ה"מקומי" שעליו אנחנו מגינים בחירוף נפש הוא בעצמו חצי פיקציה. הרפת הישראלית מייבאת כ־90% מהתבואות, ואת מלוא תצרוכת התירס למספוא. כלומר, הפרה הישראלית שאמורה להבטיח את העצמאות שלנו אוכלת תירס זר. טיעון העצמאות התזונתית קורס כבר בארוחת הבוקר של הפרה, שלא לדבר על השלב שבו הטכנאי הגרמני מסרב להגיע לארץ. בדרך יש לנו גם מכונות, חלפים, דלק לטרקטור, והעובדים הזרים שחולבים את הפרה.

ומה לגבי סגירת השמיים והנמלים? אפילו בשיא מלחמת חרבות ברזל המשיכו נמלי חיפה ואשדוד לעבוד. אם באמת רוצים להיערך למשברים עולמיים, הפתרון הכלכלי הוא גיוון מקורות הייבוא ויצירת מלאי חירום, ולא כליאת הצרכן תחת מונופול יקר בכל מחיר.

וכדי להבין עד כמה עמוק התירוץ הביטחוני מוטמע אצלנו, צריך להביט בדבש. מועצת הדבש, שמכוחה נגבים מכסי ייבוא של מאות אחוזים, פועלת עד עצם היום הזה מכוח חוקי פיקוח משנת 1957 – חוקים שלפי לשונם נועדו לחול אך ורק "בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום". מצב החירום הזה לא בוטל מעולם. היועץ המשפטי של משרד החקלאות בעצמו כתב כי זו "שעת חירום שהגיעה עת לבטלה", אך היא חיה ובועטת.

ההיסטוריון הכלכלי רוברט היגס טבע לכך מונח: אפקט הראצ'ט. סמכויות חירום שמדינה נוטלת לעצמה בשעת משבר אינן חוזרות לאחור כשהמשבר חולף. הן הופכות לסטטוס־קוו שקוף שאיש כבר אינו טורח לשאול מדוע הוא שם. אצלנו הכול תמיד בחירום, ותמיד יש מלחמה או שנת בחירות שבחסותן כל ניסיון לרפורמה אמיתית נדחה.

טעיתי בפברואר. ההיגיון הכלכלי לא מנצח מעצמו, אלא אם מישהו טורח לומר אותו בקול רם לפני שהמדפים מתרוקנים. מדינה שמסוגלת ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה אך אינה מצליחה לשים קוטג' על המדף לא סובלת מבעיה תזונתית. היא סובלת מבעיה מושגית. היא התרגלה לקרוא למונופול בשם "ביטחון", לתכנון ריכוזי כושל בשם "חירום", ולמדף מצטמצם "אספקה שגרתית". את החשבון, כרגיל, אנחנו משלמים במקרר.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]