דניאל בגוב ההטיות: ככה משתיקים במכון הישראלי לדמוקרטיה

לפני יותר מ־25 שנה, בית הספר אמי״ת חיפה ז״ל ערך יום גיבוש לבוגרי כיתה ו׳, ובכללם תלמידכם הנאמן כותב שורות אלה. אחת מפעילויות הגיבוש הייתה משחק קבוצתי לא מוכר. תוך זמן קצר פרצו בין המשתתפים ויכוחים ומחלוקות על מהלכי המשחק. כך יצא ש־90 אחוזים מהזמן שהוקצב למשחק בוזבז על אותם ויכוחים ומחלוקות. מה היה מוסר ההשכל של המנהל אריה מארק שליט״א מהמשחק הזה – אני לא זוכר. אני מאמין שמטרת המשחק הייתה להגיע בדיוק לתוצאה הזאת. ילדים אמורים לשחק, ובמקום ליהנות מהמשחק עצמו – הם מתעצבנים ומכלים את זמנם על מריבות, כי הם לא טרחו להבין ולהסדיר מלכתחילה את כללי המשחק.

המערכות הציבוריות שלנו לא פועלות באופן שונה מהותית מבוגרי כיתה ו׳. הטבע האנושי הוא אותו טבע אנושי. בני האדם רצים קדימה, לפני שנקבעו ולפני שהוסברו מה הם הכללים שבתוכם פועלות הרשויות השלטוניות.

זה נכון שהכנסת הנוכחית כבר יצאה לפגרה, אבל אילו הייתי יושב ראש הכנסת הייתי מכנס אותה לישיבה מיוחדת כדי לעסוק בכלל הכי בסיסי, לפני הבחירות לכנסת הבאה: מהו חוק יסוד?

אני לא מדבר על מהות חוק יסוד ספציפי שאין סיכוי בעולם שתהיה עליו הסכמה בימים אלו, ואפילו לא על מהות חוק יסוד באופן כללי, בניגוד למהות של חוק רגיל באופן כללי. אני מדבר על השאלה הכי בסיסית שיש: איך מחוקקים חוק יסוד. או במילים אחרות, כיוון שחוק נחקק על ידי אותו גוף בדיוק ובאותם כללים בדיוק כמו חוק יסוד – מה הופך חוק לחוק יסוד? האם די בכך שיהיה כתוב בראש הצעת החוק את המילה ״יסוד״? האם הנקודה היא רוב אבסולוטי או רוב מיוחס של חברי הכנסת? האם כדי שחוק יוכר כחוק יסוד יש צורך בהסכמה של חלק מחברי האופוזיציה? או אולי חוק יסוד יוכל להיחקק רק אם תחולתו תהיה בכנסת הבאה, כאשר לכנסת הבאה תהיה הזכות לפסול אותו? כלומר, לא ניתן יהיה להכיר בחוק כחוק יסוד אלא אם הוא זכה להסכמה של שתי כנסות עוקבות, ותחולתו תהיה רק מן הכנסת העוקבת, כך שבאמצע חוק היסוד למעשה חוזר למשאל עם שיצטרך לתת אמון בקואליציה היוצאת ובחוק היסוד שהיא ביקשה לחוקק.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

האפשרות האחרונה היא בעיניי הוגנת מאוד, והיה יכול להיות יפה מאוד אם יושב ראש הכנסת היה מעלה את הנושא להצבעה עקרונית, כאמירה של הכנסת היוצאת. היה הרבה יותר טוב לו הכנסת הנוכחית הייתה הופכת את העניין הזה לחוק יסוד חקיקה צר ומצומצם, אבל לצערי זה לא הפך למציאות. בעיניי, חבל שהכנסת הבאה תתחיל שוב לשחק בלי שכללי המשחק הובהרו והוגדרו. עדיף כלל שאינו להיט על פני אנדרלמוסיה. אני לא משלה את עצמי שזה יפתור את כל מלחמות היהודים, ואפילו לא את ויכוחי היהודים. אבל זה לפחות יצמצם ויגדר את המחלוקת.

כשבית המשפט מחליט שהוא האספה המכוננת

השבוע נשא שר המשפטים לשעבר, פרופ׳ דניאל פרידמן, דברים מרתקים בכנס של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בשיתוף עם לשכת עורכי הדין. פרידמן דיבר 20 דקות, אך בהודעה לעיתונות המסכמת את הכנס לא הוזכרה אפילו מילה אחת מתוך דבריו.

בהודעה לעיתונות נכתב כי בכנס בנושא "הדמוקרטיה הישראלית: מאתגרים לפתרונות" של לשכת עורכי הדין והמכון הישראלי לדמוקרטיה, הזהיר ראש לשכת עורכי הדין עמית בכר מפני קריאות לאי ציות לפסקי דין וקרא לשמירה על טוהר הבחירות. עוד נכתב בהודעה כי שופטת בית המשפט העליון בדימוס ענת ברון אמרה: "הדמוקרטיה הישראלית פצועה, חבולה ונמצאת תחת איום ממשי. אי ציות לבית המשפט העליון משמעו אנרכיה מוסדית – אנחנו בעיצומו של משבר חוקתי, לא 'בדרך' ולא 'על הסף'".

ההודעה האריכה בציטוטים של בכר ושל ברון, ואף הוסיפה את דבריו של סגן הנשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה שטען כי ״שיקום דמוקרטי איננו סיסמה, הוא תוכנית עבודה. המחקר ההשוואתי והמקומי מלמד אותנו כי הפרדה בין המלאכה החוקתית לבין הפוליטיקה המפלגתית היא תנאי בלעדיו אין״, וכו׳ וכו׳.

דבריו של פרידמן, כאמור, לא הוזכרו אפילו במילה אחת.

שאלתי את דוברות המכון מה לגבי דבריו של פרופ׳ פרידמן.

קיבלתי הודעה קצרה שהכותרת שלה היא כזו: "שר המשפטים לשעבר, הפרופ׳ דניאל פרידמן, בכנס המכון הישראלי לדמוקרטיה ולשכת עורכי הדין: 'מבחינה פוליטית אינני מסתיר את עמדתי: אני חושב שהממשלה הזאת היא קטסטרופה, הגרועה בתולדות מדינת ישראל, והכנסת הנוכחית – אולי החלשה ביותר שהייתה. אני גם נמנה עם המתנגדים להתנחלויות, וכדומה'״.

כלומר, הכותרת היא: אני חושב שהממשלה הזאת היא קטסטרופה. לא התעצלתי (לשם שינוי) וצפיתי בכל נאומו, ומה אני אגיד לכם – שרלטנות כזו לא ראיתי הרבה זמן.

כל נאומו של פרופ׳ פרידמן עסק בביקורת על בית המשפט העליון. כשהוא אמר שהוא חושב שהממשלה הזאת היא קטסטרופה, הוא רצה להגיד שלמרות שהוא חושב שהממשלה היא קטסטרופה – הביקורת על כך שבית המשפט קבע לעצמו את כללי המשחק היא מוצדקת, והרצון לצמצם את כוחו המופרז של היועץ המשפטי מוצדק גם כן.

משום מה, את זה בחרו שלא לפרסם. אז לזיכוי הרבים, אביא כאן את דברי פרידמן. אם מזמיניו לכנס לא חשבו שדבריו ראויים לפרסום, אז העיתון הזה חושב שדבריו ראויים בהחלט לפרסום. לא פחות מדבריהם של יתר הנואמים בכנס.

לדברי פרידמן, ״בבית המשפט העליון אנחנו רואים תפיסה שאומרת שקודם כול בית המשפט העליון היה מוסמך להחליט בתקופה שלא הייתה למדינה חוקה, הוא היה מוסמך להחליט שיש למדינת ישראל חוקה. זאת אומרת, הוא מחליט שחוקי היסוד – שבעבר לא נחשבו כחוקים שמבחינה נורמטיבית עולים על החוקים הרגילים, ושאפשר היה לשנות אותם בחוק רגיל שהתקבל יותר מאוחר – הם חוקה.

"ההחלטה הזו, אגב, הכילה סתירה פנימית. מדוע סתירה פנימית? הרי מה זה חוקה? חוקה זה קודם כול מנגנון, או כלל, או כללים שמגבילים את בית המחוקקים, שאומרים לו 'אתה לא יכול', כמו שכתוב בחוקה האמריקאית: Congress will not legislate – הוא לא יחוקק. זאת אומרת, החוקה זה משהו שאומר שבית המחוקקים לא יחוקק. אבל הכלל אצלנו הוא שחוקי היסוד נחקקים באותו אופן שנחקק חוק רגיל. זאת אומרת, מה אתה אומר לו? 'אתה לא תחוקק חוק נגד חוק היסוד'? בסדר, אז אני אחוקק חוק יסוד, הרי זה אותו דבר. כך שההחלטה הזאת, הייתה בה סתירה פנימית מובנית בפנים״.

פרידמן המשיך: ״לא חלפו ימים רבים והסתירה התגלתה. בית המשפט התחיל פתאום לומר: 'מה זה חוקי יסוד? כל רגע מחוקקים לי חוק יסוד'. אבל סליחה, בית המשפט אומר את זה – אתם קבעתם שזה חוקה! אף אחד לא אמר שזה חוקה, אתם אומרים שזה חוקה. טוב. לא חולף איזה זמן, עוד פעם אגב, ואין כמובן שום פרוצדורה איך דנים בחוקים, איך מבטלים חוקים. זה יכול להיות הרכב של שלושה, זה יכול להיות הרכב של חמישה, הרכב של אחד עשר, הרכב של חמישה עשר – איך שזה נקבע, אין שום כלל. אפשר להוציא צווים זמניים למנוע את תחולת החוק. הצו הזמני יכול להיות על ידי שופט אחד, הוא יכול להיות לשנה, הוא יכול להיות לחמש שנים – אין שום כלל, שוב הכול באוויר. ואז מתקבל בהרכב של חמישה עשר שופטים – כאשר למעשה שתיים מן השופטות, ואחת נמצאת כאן, בעצם פרשו, ובימים האחרונים ברוב של חודו של קול – קובעים שאפשר לבטל חוקה אם היא איננה עומדת באיזשהו כלל של 'יהודית ודמוקרטית', איזה שהם עקרונות וכו׳. ואז אתה אומר, אתה מתנגד לשינוי כללי משחק – האם מישהו שינה כאן את כללי המשחק? האם בית המשפט לא שינה את כללי המשחק? האם רק הכנסת משנה כללים? האם בית המשפט לא משנה את כללי המשחק? ולכן בית המשפט בעצם אמר: 'אני האספה המכוננת'. יכול להיות שזו אספה מכוננת טובה, יכול להיות שבית המשפט יכול לכתוב, אבל השאלה היא – האם הוא מוסמך לכתוב חוקה? הוא האספה המכוננת? ואת הדבר הזה חלקים גדולים בכנסת לא מקבלים. זאת אומרת, יש פה שאלה: מי זו האספה המכוננת? מי יכול לכתוב חוקה?״

רוטמן בעקבות אגרנט ושמגר

פרופ׳ פרידמן המשיך בדבריו, שגרמו לכעס בקהל המכון וגם למורת רוח למראיין. ״וזהו ויכוח עמוק ויסודי על השלטון במדינה, והוא צריך להתקבל על איזושהי דרך של פשרה", אמר פרופ' פרידמן, "וכשאמרו כאן, מה שכאן אומרים – אומרים שכל החוקים שהתקבלו עד עכשיו – הכול פסול: 'אנחנו, אם נזכה בבחירות אנחנו מוציאים חוק, חוק אחד, סעיף אחד: כל החוקים שהתקבלו בין תאריך זה ותאריך זה, כולם בטלים". ויחד עם זה אני גם שמעתי גם ממך וגם מהדוברים – 'אנחנו רוצים לקבל חוקה בהסכמה רחבה'. אם מישהו רוצה לעשות את זה – זה לא הסכמה רחבה. יכול להיות שיהיה לו כוח פוליטי לעשות את זה… אבל הסכמה רחבה זה לא״.

מכאן עבר פרופ׳ פרידמן לעסוק בחוק צמצום סמכויות היועץ המשפטי שהעביר חבר הכנסת רוטמן. ״אמרו שיש דבר נורא ואיום – חוק היועץ המשפטי – שפתאום היועץ המשפטי לא יחייב את הממשלה. אז עכשיו אני אומר לכם שהיו שתי ועדות שדנו בסמכויות היועץ המשפטי. הוועדה הראשונה הייתה ועדת אגרנט, והם קבעו את הכללים. קודם כול הם קבעו שהיועץ המשפטי עצמאי לגמרי בתחום הפלילי. ודבר שני, בתחום הייעוץ, מה אמרה ועדת אגרנט? היא אמרה ככה: הכלל הוא שמחייב הסדר הטוב במדינה, שהממשלה תתייחס לחוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי כמשקפת את החוק הקיים. אולם, הוועדה הוסיפה, עם זאת רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה – היינו, של חוות הדעת מחייבת – למרות זאת יכולה הממשלה להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המתאים, לפי שיקול דעתה. ובמילים אחרות, הממשלה במקרה ספציפי רשאית שלא לקבל את חוות דעת היועץ המשפטי״.

פרידמן הוסיף ואמר: ״אותה עמדה התקבלה על ידי שמגר״.

פרידמן אמר כי החוק של רוטמן הרחיב את ההיתר של ועדות שמגר ואגרנט, או לפחות שהניסוח יכול להתפרש כניסוח מרחיב יותר, למרות שהעיקרון הוא אותו עיקרון.

לדברי פרידמן – אם לשכת עורכי הדין והמכון הישראלי לדמוקרטיה רוצים באמת הסכמה רחבה, אז ״אם רוצים להשיג הסכמה רחבה, צריך ללכת לאלה שניסחו את החוק, והם מוכנים היו לפשרות, ולומר: ׳בואו, תשנו את הניסוח, תיקחו את הניסוח של ועדת אגרנט׳".

פרופ׳ פרידמן החליט לא לרחם על קהל מאזיניו, והתייחס לפסק הדין של בג״ץ שקבע שראש ממשלה חייב לפטר שר או סגן לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. המצאה יש מאין בניגוד לחוק יסוד. עוד הוא אמר כי ״פסק הדין בעניין דרעי־פנחסי, שני פסקי הדין שקבעו שחוות הדעת מחייבת תמיד – זה היה שינוי משטרי. הם שינו את הדבר, הגבירו את כוחו של היועץ המשפטי בניגוד למה שהיה מקובל. ברק אמר שזה מה שהיה – זה לא מה שהיה! זה היה בניגוד למה שהיה. ויותר מזה, הם אמרו שלממשלה אין זכות… סתמו לה את הפה, אין זכות דיבור בפני בית משפט. איזה דבר כזה יש בעולם?״.

אני לא יכול להביא את כל דבריו של פרידמן, למרות שהיה ראוי לעשות זאת. אז ברשותכם רק עוד קטע קצר: ״אז אתם רוצים להגיע לפשרה? דברו על פשרה. זאת אומרת, לא למחוק את הכול. יש כאן בעיה יסודית בעניין היחס הזה, בייחוד שאנחנו נתקלים בזה שהיועץ המשפטי טועה. איך יכולה הממשלה להתמודד עם יועץ משפטי טועה? כשהיא תגיש בג"ץ נגדו, אז הוא צריך לתת לה רשות לבוא לבג"ץ נגדו? זה מתקבל על הדעת?״

אוזני השומעים אומנם ניצלו לשמע דבריו של פרופסור פרידמן, אך כאמור מארגני הכנס מצאו פתרון קל ונוח להתמודד עם הדברים: החבאתם מאחורי דברי הביקורת שלו נגד הממשלה. אך דבריו הנכוחים מדברים בעד עצמם, והשתקתם היא פתרון קל אך נלעג. ברוח דבריו נאמר: השתקת הדעה החולקת, לא הופכת את דעתך להסכמה רחבה.

לתגובות:

 [email protected]