איזו טעות. וואו, איזו טעות. כבר כמה שבועות שהבנים הגדולים שלי משגעים אותי שצריך ללכת לראות את הספיידרמן החדש ברגע שיצא לאקרנים.
היה לא פשוט לעמוד בלחץ הזה. עיקר האתגר היה לא לחשוף שאני יותר נלהב מהם ללכת להתעדכן בקורותיו האחרונות של איש העכביש. סוף סוף מדובר ביציר כפיו של סטן לי היהודי ועוד ועוד הצדקות קלושות ללכת לצרוך תרבות של הבל. על כל פנים הפור נפל והחלטנו ללכת לראות את הסרט ברגע שיתאפשר כי "אל תאמר לכשאפנה אשנה" וכו'.
אז אספנו את עצמנו, גייסנו לטובת העניין גם את דוד אביחי המגניב ואחיינים נוספים כיד המלך ויצאנו אל הסינמה.
כבר בכניסה הייתי צריך לדעת שכלתה אלינו הרעה. גל עצום של בני נוער פשטו על הקניון כמו הארבה במכות מצרים להבדיל לא הרבה הבדלות. חלקם ניגשו אליי להגיד שלום, לעשות סלפי ולנחש איך לכל הרוחות קוראים לי (מתן נוה היה אחד הניחושים היותר מוצלחים).
אולי יעניין אתכם
"אתם לא תעשו לנו רעש בזמן הסרט, נכון?" וידאתי איתם כי הבנתי לאן מוליכים אותי מלמעלה. "מה פתאום, אנחנו ילדים טובים", אמרו הבנדיטים והלכו לעשות חימום קולי.
נכנסנו אל האולם כשכבר היה מלא עד אפס מקום. "אנדרדוס!" מישהו צעק ונשמע גל מכובד של מחיאות כפיים. קצת נחת, לא אשקר. ובעיקר חשבתי לעצמי שהנוכחות המכובדת של איש אשר כמוני תגרום לכולנו להתנהג קצת יותר בתרבותיות.
מעולם לא טעיתי יותר. ואני בן אדם שהביא לאשתו קישוא כשביקשה קולרבי. זה התחיל כבר בפרסומות, צרחות, זעקות, התקוטטויות ובלגן. אבל בסדר, חשבתי לעצמי, מדובר בפרסומות. שיוציאו הנוער את האגרסיות עכשיו ויהיו רגועים אחר כך.
ובכן, מתברר שזה היה רק הטיזר. הנוער, הבנתי למפרע, הגיע למה שנקרא צפייה פעילה. חוויה רב־חושית משולבת. הם באו להיות חלק. לאו דווקא חלק מהסרט אבל חלק ממשהו. חלק מהסיבה בגללה אני כנראה לא אלך יותר לקולנוע.
קיצור היה סיוט, נו. ריבים, צרחות, דיבורים קולניים. הגדילו לעשות שתי בנות שישבו מתחת למסך עם הפנים לקהל ושיחקו יחד בטלפון ודיברו. רוצה לומר, לא הייתה להן בכלל הווה אמינא לראות את הסרט. הן שילמו בשביל המזגן.
אישה אחת ניסתה לקום ולהסות את הנוער כדי שהילדים שלה יוכלו ליהנות, אבל קולה נבלע בהמולה הכללית, שפתיה נעות וקולה לא יישמע. בינתיים על המסך ספיידרמן עצמו היה נראה לא כתמול שלשום. נדמה היה שהרעשים של הקהל הגיעו עד אליו ושיבשו את שיקול דעתו. שוב הוא לא הצליח להתנודד בין בניינים כמימים ימימה, או לירות קורים במדויק. הרסו הכול מיטב הנוער.
הילדים שלי הצליחו איכשהו לעקוב אחרי העלילה, אבל אני הייתי עצבני עצבני. כבר כמה פעמים החלטתי שאני נעמד ומתחיל לצרוח את תסכוליי על כל בן תשחורת שיעז לפצות את פיו, אבל דוד אביחי תפס אותי חזק כדי שאני לא אעשה שטות. ובצדק, לי הרי יש אופי של נדקר. כזה שחוש הצדק שלו יוביל אותו מתישהו להתגוששות עם מישהו נועז ממנו ומצויד בהתאם. אז לא שמתי נפשי בכפי. במקום זאת ניגשתי לסדרן ואמרתי לו שיצדיק את הטייטל ויסדר את האירוע. הוא מצידו עמד נפחד, רועד ומשקשק. "יש לי אישה וילדים", הוא לחש לי, "רחם עליי". צודק. גם לו מגיע לחזור הביתה בשלום.
בינתיים אני את העלילה כבר איבדתי לגמרי. למיטב הבנתי מה שהיה זה שספיידרמן חטף איזו שפעת ואז מישהי עם כוחות נכנסה לו לראש ושכנעה אותו שהוא לא אחר מאשר אורה נמיר, שרת הרווחה לשעבר. במקביל יש איזה איש עקרב שפותח מסעדת לובסטרים בברונקס אבל לא מצליח, למרות כל הבקשיש, להשיג תעודת כשרות אפילו מהגורמים הרפורמיים.
שוב, לא הייתי לגמרי מרוכז, יש מצב שאני לא מדייק.
בשלב כלשהו קמתי מהכיסא והלכתי לעמוד ממש לצד הילדים המופרעים מתוך הנחה שעמידתי שם יש בה די כדי להרגיע קצת את הבלגן. מעולם לא טעיתי יותר. ואני בן אדם שהביא לאשתו פירורי לחם מוזהבים כשביקשה שוב קולרבי. לנוער הזה לא היה אכפת לא ממני, לא משאר הילדים, לא מהכסף ששילמו על הכרטיס ובטח לא מספיידרמן המסכן שהתרוצץ על המרקע, נאבק על מקומו בפריימריז של העבודה מול בייגה שוחט ודליה איציק. שוב, לא לגמרי עקבתי.
הסרט נגמר בסופו של דבר. הילדים הצליחו ליהנות קצת למרות שסבלו מאוד מהרעש, ואני שאלתי את עצמי מה אנחנו מגדלים פה בארץ ולאן נוליך את חרפתנו. ובכל זאת קול קטן בראשי אומר שצריך ללמד זכות גם על הנוער הזה. כנראה בשורש נשמתו הוא מבין שסרטים זה הבל, שקולנוע זה ביטול תורה ושאין לו מנוחה לאיש הישראלי בתרבויות זרות ובבילויים של הבל אלא רק בתורה ובחשקה.
השתכנעתם? גם אני לא.
לתגובות: