כתף, אוזן קשבת ולב
הימים האלה של הקיץ הם גם ימי הסיום של שנת השירות הלאומי לאלפי בנות וגם כמה בנים ברחבי הארץ. אני מרגיש חובה לומר תודה גדולה בשם רבים על השירות הזה. נכון, אין לזה את ההילה שהתחזקה מאוד מאז תחילת המלחמה של הליכה בחוצות העיר עם מדים ודרגות על הזרוע ואחר כך על הכתפיים. בדרך הלוך וחזור מהשירות הן נראות כמו סתם נערות, ספק תלמידות תיכון ספק סטודנטיות בדרכן לעוד יום לימודים או עבודה. אבל הבנות הללו, שדבר לא מעיד עליהן מבחוץ, הן קצת כמו צדיקות נסתרות, שרק הן ובוראן יודעים לאן הן הולכות ומאין הן חוזרות, והן מחזיקות במו ידיהן מערך עשייה עצום שבלעדיו המדינה שלנו הייתה נראית אחרת לגמרי.
כמה ילדים וילדות שלא שפר עליהם גורלם ונאלצו לגדול בפנימייה, הרחק מן הבית, לפעמים בנתק מהמשפחה, מצאו אוזן, כתף, לב ותמיכה אצל בנות השירות הלאומי בפנימיות לנוער וילדים בסיכון או בבתי הספר המיועדים להם. כמה ילדים או מבוגרים חולי סרטן קיבלו ליווי מלא אהבה מהבנות הללו, כמה משפחות שנולדו להם ילדים עם צרכים מיוחדים, לפעמים מיוחדים עד מאוד, קיבלו קצת אוויר לנשימה וקצת שפיות בזכות בנות השירות. כמה נשים שאיבדו את בני זוגן במלחמה ונשארו לבד במלחמת החיים עם ילדים ומעון וגנים ובתי ספר ושיעורי בית ואבא לא בבית ולמה אבא לא בבית ואיך אפשר ככה לבד, ובנות השירות שם בשבילן ובשביל הילדים שלהן, ובעצם בשביל עם שלם ששלח אנשים למלחמה ובאחריותו לשאת את תוצאותיה. כמה קשישים שמעבירים יום אחר יום בזקנה מופלגת, לפעמים גם בבדידות מופלגת, וממתינים לנקישות של בת השירות של 'והדרת' על דלת ביתם. כמה ילדים בגני תקשורת זוכים לאהבה מהבנות הללו, ומועדוניות, ומרכזי יום, וילדים עם נכויות, וילדים עם לקות שכלית, ומרכזים לזהות יהודית וכל אתגרי האנושות ומשימות הארץ היפה והמדממת שלנו – הכול הכול מתנקז כך או אחרת לפתחן של הבנות המופלאות הללו.
אין להן טקס סיום ברחבת המסדרים כפי שנהוג בצבא, אין גם כומתות שעפות באוויר ותזמורת צה"לית ושמאל ימין, אין גם רס"ר שיפקח על הכול וזה דווקא לרוב יתרון. מה בכל זאת יש? לפעמים ערב מכובד, לפעמים פרידה מינורית, אבל הפרידות המרגשות באמת נעשות לרוב בחדרי חדרים, בין משפחה לבת שירות שנפשה נקשרה בנפשם. ולפעמים אין אפילו מי שיכיר תודה, ולכן אני כותב כאן, תודה גדולה בשם המונים לבנות המדים השקופים.
אולי יעניין אתכם
מה עם הכנה לחגים?
האוגוסט הזה שחודר עמוק אל תוך אלול מחייב בעיניי חשיבה מחדש על שנת לימודים שלנו. תחילת שנת הלימודים, הראשון בספטמבר, תהיה בי"ט באלול. את רובו של אלול יעשו המוני תלמידים בנופשים בארץ ובחו"ל או סתם כך ברביצה מסורתית חסרת פשר מול הטלוויזיה או סרטונים במכשיר הנייד. מכיוון שהימים הראשונים של שנת הלימודים לא באמת מוקדשים ללימוד אלא להיכרות ונחיתה רכה, יישאר לכל היותר שבוע להתכונן בו לחגי תשרי. המצב האופטימלי הוא ששרביט החינוך וההכנה לחגים יחזור אל האחראים המקוריים לחינוך, כלומר להורים, אבל ההרגל הזה שחינוך מתרחש בבית הספר מושרש עמוק כל כך, ולמעשה רוב הילדים ינחתו אל החגים מתוך חופש גדול ולא אחרי הכנה רוחנית. יותר מזה, בבתים רבים ההכנה לחגים נעשית בזכות הילדים. הם חוזרים מהגן ומבתי הספר עם דפים להקריא בשולחן השבת, שיעורים ויצירות הקשורות לחגים, וכך כל הבית מצוי בתחושת כוננות לקראת החגים. בהעדר בית הספר גם ההורים וגם הילדים ינחתו אל חגי תשרי מתוך הסדרה החדשה בטלוויזיה או הנופש המהמם בכרתים.
מה כדאי לעשות? לנהל את שנת הלימודים על פי הלוח העברי. אפשרות אחת היא לחזור ללימודים בראש חודש אלול, זו אמירה ברורה איפה מונח הלב שלנו ומה נמצא במרכז תשומת הלב, ואת החופש הגדול ניתן לקבוע תמיד לחודשי תמוז ואב.
האפשרות השנייה, שאני יודע שהיא לא תתממש אבל היא הרבה יותר מוצלחת בעיניי, היא לקבוע את החופש הגדול בחודשים סיוון ותמוז. מלבד העובדה המשעשעת שרוב התלמידים באמת יתאבלו כך על החורבן, נרוויח חופש גדול באביב במקום בקיץ הלוהט, ובימים שבהם מותר על פי ההלכה ליהנות ולשמוח באמת, במקום לקבל חופש מתסכל בתשעת הימים.
סולם ונדנדה
החופש הגדול הוא גם שעתן היפה של כל האטרקציות, שגם אחרי כל כרטיסי החבר והמועדונים סוחטות היטב את חשבון הבנק של הפרה החולבת, כלומר ההורים. ככל שהאטרקציה מפוארת יותר היא מרימה את הרף לאטרקציה של מחר, כי אחרת ישעמם. זה מזכיר לי תמיד את הימים שבהם הייתה לנו בת אחת בלבד, בת שלוש. קיבלנו כמה כרטיסים בחינם ללונה פארק. הצענו לשכנים שהיה להם ילד בדיוק באותו הגיל. אמרה השכנה: כרגע יש לו לונה פארק חינם כל יום, הסולם בחצר שהוא מטפס עליו ויורד ממנו והנדנדה, אחרי יום אחד בלונה פארק המוגזם ייצא לו כל החשק מהלונה פארק האמיתי, אז אני מוותרת. חוכמת חיים של אמא צעירה.
האמת שאני לא זוכר מה עשינו בסוף, אם השתכנענו או הלכנו, אבל גם אם הייתי זוכר שהלכנו, הייתי מתבייש להודות.
הזדמנות אחרונה
ברגע זה נחתה ידיעה מרעישה: טראמפ צייץ שיש לאיראנים הזדמנות אחרונה ודי לעשות עסקה, לא תהיה הזדמנות נוספת. אפשר להרגיש את ההיסטריה באיראן ממש עד כאן.
זה קצת מזכיר הורים ששמרו בצד ימי חופש, שכרו צימר מפואר, ערכו קניות, העמיסו על המכונית, התרגשו ויצאו לדרך. הילדים התפרעו במהלך הנסיעה וההורים אמרו שהם מבטלים את הנופש וזהו. הילדים התחננו, בכו. וההורים אמרו: "טוב, פעם אחרונה. אבל בתנאי שתתנהגו יפה", הבטיחו. אז הבטיחו. שוב התפרעו. שוב איימו עליהם שאין נופש וזהו. שוב בכו. אמרו להם: "הזדמנות אחרונה ודי". הבטיחו. התפרעו שוב, וההורים אמרו: "די, נגמר, הפעם אנחנו מבטלים את הנופש". הילדים המשיכו בשלהם. ומיד שמעו: "הזדמנות אחרונה בהחלט, בהחלט". אבל הילדים בכלל לא ביקשו ולא התחננו, הם כבר הבינו שיותר משהנופש הוא אינטרס שלהם, הוא אינטרס של ההורים שלהם. ככה טראמפ, ואין לי מושג איך הוא לא נבוך שוב לאיים ולסגת.
הבעיה שבין כתיבת הטור לפרסומו עוברים כמה ימים וכמה וכמה ציוצים, ולך תדע מה ילד יום, ואולי הפעם זו הייתה באמת ההזדמנות האחרונה וטראמפ יתקוף עד הפלת המשטר ואצטרך לרדת למקלט ולאכול בדרך את הכובע? קשה לי להאמין, אבל אם זה יקרה זה יהיה כובע ממש טעים.
לתגובות:
